השיח הלאומי בענייני כן מלחמה לא מלחמה מחייב כמה תובנות מקדימות. לכאורה, החשובה שבהן היא האם ראש ממשלה החשוד בשוחד יכול להחליט בענייני חיים ומוות כאשר עוצמת ההפגנות נגדו בשבת שאחרי אירועי הלחימה בצפון ירדה בכ־50%. רק לכאורה. אם רוצים להתקטנן, אזי ברמת קבלת ההחלטות בהפעלת הצבא יש חוק יסוד שקובע את היררכיית מקבלי ההחלטות ואת מידת האחריות המוטלת עליהם.
לאחר מלחמת יום כיפור נחקר פשר המחדל בוועדת אגרנט. המסקנות? איכשהו, הפוליטיקאים החליקו מחוץ להחלטות הוועדה לגבי אחריותם על מלחמה שגבתה כ־3,000 חללים. גולדה ודיין אאוט, דדו וזעירא אין. ממשלת רבין שהקשיבה וביטאה את רצון העם החליטה שניהול מדיניות ביטחון אגרסיבית זה לא משחק שבו פוליטיקאים מנהלים קמפיינים מפלגתיים ואידיאולוגיים. זכותם להתהדר בניצחונות ולייחס אותם לעצמם, וחובתם ליטול אחריות על כישלונות. במרץ 76' חוקקה הכנסת חוק יסוד שמגדיר את כפיפותו של צה"ל והרמטכ"ל לממשלה. החוק אומר שהסמכות להפעלת צה"ל מצויה בידי כל הממשלה, שהיא בעצם המפקדת העליונה של הצבא.
"צבא ההגנה לישראל", בלשון החוק, "הוא צבאה של המדינה ונתון למרות הממשלה". לראש הממשלה אין מעמד מיוחד להפעיל את צה"ל. בארה"ב יכול טיפוס בעייתי כמו טראמפ ללחוץ לבדו, מכוח סמכותו החוקית, על כפתור ההפעלה של הצבא ושל שיגור טיל גרעיני. אצלנו אומר החוק: "שר הביטחון יפעיל את הצבא אך ורק על פי החלטות הממשלה (אשרי המאמין בחוק ובממשלה הנוכחית)".
צוק איתן היה מחדלה של ממשלת נתניהו שנגררה למלחמה שניתן היה להימנע ממנה, כמו שלבנון 2 של אולמרט ב־2006 התגלגלה למחדל שניתן היה להימנע ממנו. נתניהו וממשלתו נמלטו מאחריותם בחסות הקמפיין שניהלו "חוגי הימין" נגד צה"ל והרמטכ"ל בני ("בניחותא" הם כינו אותו) גנץ. היום, כאשר גם האויבים מצפון מאותתים שהם מוכנים למלחמה כוללת, נתניהו ושות' ממשיכים לשחק באש ובטוחים שלא ייתבעו להגיש דין וחשבון על החלטותיהם. איזנקוט על כוונת הימין מאז מאבקו בהדתה. להזכירנו: מבחינת ועדת החקירה שאחרי המלחמה, אותו חוק יסוד קובע שהממשלה אחראית לתוצאות. ולא, אני לא מצפה שהממשלה הזו תיקח אחריות. בשביל זה יש ערבים, שמאלנים ואנטישמים.
כדי להבין עם מי יש לנו עסק, כדאי לבחון בפעם המיליון איזה מין ממשלה לוקחת אותנו אל הסף שממנו נגררים למלחמה. שני חבריה המרכזיים שעוסקים ישירות בענייני ביטחון הם ראש ממשלה עם גבנון כהר של חשדות לפלילים ושר ביטחון עבריין מורשע (הכה ילד), שחמק ממשפט פלילי בעזרת עדים שנאלמו או נעלמו, ושבכירי מפלגתו (פאינה ושות') חשודים בפלילים. יו"ר הקואליציה עד לאחרונה (ביטן) ושני שרים (דרעי וחיים כץ) מזיעים בחדרי החקירות. שר האוצר איננו מגיב על מעורבות ברמה בלתי ברורה עם טייקון חמקמק ששיטותיו, על פי "המקור", מקורן בסיציליה.
מפלגת הבית היהודי מנהלת מדיניות סיפוח משיחית במקביל להלכות רבניה בענייני ערבים (טפו!), נשים (טפו טפו!!) ולהט"ב (טפו טפו טפו!!!). מי שקובע הלכות הם תמיד הקיצונים, וכבר קשה לדחוף גפרור בעניינים אלה בין הבית היהודי למפלגות החרדיות. שתיהן יושבות על ורידי התקציב במארבים של איומים וסחיטה. אלה למתנחלים ואלה לחרדים, ומעל כולן הליכוד. אם כל חטאת בפוליטיקה הישראלית זה 40 שנה. כל מפלגה לחוד נגועה, וכולן שומרות נגיעה מניהול תקין, והממשלה, שהיא המפקדת העליונה של צה"ל, היא זו ששולחת חיילים ואזרחים להרוג ולהיהרג.
הפחדה והתרסה
בהנחה שתפקיד הממשלה הוא לא רק להילחם אלא גם למנוע חיכוכים שעלולים לדחוף למלחמה, יש טעם לבחון את תוצאות פעולותיה, והמצב לאחרונה הוא כדלקמן: מתיחות גואה מלווה בירי ברצועה (מצור), אינתיפאדת הגדה (ירושלים הפעם) מבעבעת ללא הפסק, ול"מלחמה" נגד איראן ושות' בצפון יש פוטנציאל טריגר להמשך.
צה"ל, לאחר קום המדינה, הוכן לקראת "מקרה הכל", שבו מדינות ערב מתנפלות עלינו, כולן, להשמידנו. התחזית הייתה אמיתית והתבססה על הלכי הרוח ועל ההצהרות הבומבסטיות של מנהיגי ארצות ערב אחרי מלחמת העצמאות. מפלס החרדה היה בהתאם. צה"ל של אז לא היה מכונת המלחמה האדירה של היום. בצד החולשה הצבאית היו תעוזה ותחכום, ובצד החרדה והכוננות הייתה נכונות להגן בכל מחיר על מדינה שזה עתה נולדה. כל שלוש החזיתות הבוערות של היום אינן מאיימות על קיום המדינה, גם אם ייגרם כאן הרס וייהרגו חיילים ואזרחים. אלא שהן בהחלט מאיימות על מדיניות המשך האחיזה בשטחים. כמו גם חלק קבוע בציבור הישראלי שמוכן להחזירם תמורת שלום.
כדי להימנע מהכרעה בין שטחים לבין שלום נוצרו הדמונים של הפלסטינים חיזבאללה והאיראנים. וזה הצליח גם אם לאף דמון אין סיכוי לאיים על קיום המדינה. לאיראן, לחיזבאללה ולסורים אין אינטרס להבעיר את השטח ולפגוע בהישגיהם עד כה. אלא שהיהודים בלעו את פיתיון ההפחדה שמשתק את היכולת לבחון את המציאות. ויש לפחד גם סוג של התרסה, כי הרי אנחנו לא מחפשים מלחמה. או בפי נתניהו אחרי התקיפה בסוריה: "פנינו לשלום". אז אם אתם כאלה רודפי שלום למה כל הגבולות בוערים?
אני לא קונה את סיפורי כעומק החקירות עומק החדירות. הסיבה היא סנדול עצמי שנובע מהצהרות רהב. נתניהו וליברמן מאיימים "לא ניתן לאיראן בשום מחיר לחמש את חיזבאללה בטילים מדויקים", אזי הפתרון הוא תקיפות כירורגיות. מדובר בטייס אוטומטי. יש מטרה שיש לה קשר ל"טילים מדויקים"? יאללה, טסים. הסיפור הוא כמובן לא האיום האיראני, הסורי או החיזבאללאי, אלא מלחמת המאסף חסרת התוחלת שממשלת ישראל מנהלת יחד עם כוחות אמריקאים וארגוני מורדים פרו־סעודים לטובת המשך השליטה ברמת הגולן.
אם היה לתקיפות הכירורגיות קמצוץ של סיכוי למנוע התחמשות חיזבאללה, אני לא חושב שאחרון השמאלנים היה מתנגד להן. הבעיה: עוד לא נולד הפתרון לחיסול היכולת הטילית של חיזבאללה וסוריה ללא כניסה קרקעית ללבנון וסוריה. נתניהו ושות' משווקים תודעתית את המנטרה הכוזבת שאיראן בדרך להשמידנו כי איראנים מתפעלים טילים למטרות נקודה. זה בערך כמו שהאיראנים יאמרו שאמריקאים רוצים להשמידם כי הם מאיישים כיום מתקנים בישראל. לאיראן אין אינטרס במלחמה מול ישראל שתאט את התבססותה באזור, שהיא עובדה מוגמרת. שום הצטיידות סורית־לבנונית לא תאיים על ישראל גם בהמשך, אך עשויה לבנות מאזן אימה מאיים יותר. אוי לנו אם נתגלגל כיום למלחמה בשירות ארה"ב וסעודיה. אלה ימחאו כפיים מן היציע. אולי אפילו ישתתפו באבלנו. אולי אפילו יממנו. בכסף הממשלה הזו מבינה.