להכות שורש: את הסיפור של סביי וסבותי צריך לספר כדי שכולם ישמעו

האמת יכולה לבוא באחת, במהלומה לפרצוף, אבל יש לה עוד מסלול. כזה שנוטה להתגלות בשכבות. במסלול הזה, האיטי והמחושב, היא מטפטפת את עצמה, מחלחלת אט־אט עד שהתמונה מתבהרת. ואז, צריך לקחת כמה צעדים אחורה, להסתכל עליה מהמרחק הנכון ולהגיד לה: ברוך בואך, או ההפך: לכי מפה, למה באת לטרטר את עולמי.

תמונה ראשונה. אולפן רדיו, זמן קצר אחרי צאתו לעולם של השיר “בא מן השתיקה”. “שמע”, אני אומרת לזמר היוצר בפנים נפוחות מחשיבות עצמית בזמן הפרסומות, “ממש שומעים שבאת מהמוזיקה הקלאסית”. “למה את מתכוונת?” הוא שואל בתגובה. “אני מתכוונת לזה ששומעים שבאת מהמוזיקה הקלאסית”, אני מתעקשת להיצמד לחשיבות העצמית של בוגרת הקונסרבטוריון ע”ש רובין. אני, יש לי ידע להפגין. הנה, זה המקום. וקובי אפללו, החכם, המוזיקלי והצנוע, אומר לי: “יש כל מיני סוגים של מוזיקה קלאסית. יש רוק קלאסי. יש ערבית קלאסית. למה את מתכוונת?” שלום לך אמת. נעים להכיר.

תמונה שנייה. אני צועדת ברחוב בית הכרם. סבתא רבקה על הקו. היי סבתא דיאלי, אני אומרת לה. מה שלומך, עייני, היא עונה. ברוך השם תודה לאל, אני עונה לה, בדיוק במילים שלימדה אותי להשיב איתן על השאלה, כשהייתי קטנה. אלא שבמקום קול גדול, יוצאת לי ענות חלושה. עכשיו, סבתא רבקה היא חירשת סלקטיבית ובהכחשה. פעם אוזן שמאל לא שומעת, פעם ימין. תלוי עם מי היא מדברת ועד כמה היא מעוניינת לשמוע את מה שהוא אומר. אני מעבירה את השיחה לרמקול. לא נעים באמצע הרחוב, אבל אין ברירה. אני צריכה לצעוק ומעבר לקו בוקע הקול שלה, היפה, המתנגן, עם המבטא המרוקאי של אנשי מקנס. משהו בי נחרד. אני מתיישבת על הספסל בשכונת ילדותי הצבועה לבן והמקום שבו אני מגדלת את הילדים שלנו. מנסה להבין מה קרה לי. למה אני מיד מבטלת את הרמקול ומדברת איתה בשקט, למרות שאני יודעת שהסיכוי שהיא תשמע הוא קלוש. שלום לך אמת, יכול להיות שאת בונה פה טיעון?

תמונה שלישית. י’ בן ה־13, הנושא בגאון את השם ויץ, מבשר לנו בבית שהוא התבקש, כמו יתר תלמידי הכיתה, להכין עץ שורשים לבית הספר. “המורה שאל אותי אם אני קשור ליחיעם ויץ, משיירת יחיעם”, הוא משתף בגאווה. “ביקשו מאיתנו לראיין מישהו מהמשפחה”. “על מי חשבת?” אני תוהה בקול רם. “חשבתי לדבר עם מישהו מהמשפחה של אבא”, הוא עונה. “ולמה לא מהמשפחה שלי?” אני שואלת בחזרה. י’ מסביר שהוא כבר שמע כל כך הרבה פעמים את הסיפור על המעברה, שהוא “קצת מיצה”, כדבריו.

אבל י’ הרי שמע רק את הסיפור על באר המים המרוחקת מהאוהל ועל העכברים הרשעים שאכלו לסבתא את הנדוניה. י’ לא שמע מעולם את הסיפור על ההורים של סבתא שלי, שברחו חזרה למרוקו, אחרי ששמעו שפה ארץ זבת חלב ודבש, ומצאו במקום הדבש והחלב ילדים שנאלצו לקבור את אמא שלהם ליד האוהל, כי לא נתנו להם לצאת מהמעברה. הוא גם לא שמע את הסיפור על סבא שלי, יחיאל היפה, שהפקיד הארץ ישראלי אמר לו: “אתה לא יכול לעבוד בחשמל כי אתה בטח אנאלפבית”, אף שלמד באוניברסיטת אל־קרוויין שבפאס. הוא לא שמע את סבא שלי מספר את סיפורי הלחימה האמיצה שלו כשהיה חייל בגולני.

“האויב פחד מאיתנו כי היינו כמו אינדיאנים. את כל הכורדים והמרוקאים שמו בגולני. לא הבנו הרבה. היינו כמו חיות שבאו להגן על הבית שלהן”, נהג לספר לי, בזמן שליטף את הכומתה החומה שהיה מוציא מהארון המסודר שלו. לא, הילד שלי רצה לדבר עם מישהו ממשפחת ויץ, שושלת ארץ ישראלית מפוארת. אריסטוקרטיה. שלום לך אמת. נראה לי שאת הולכת ומקבלת צורה.

תמונה רביעית. אני יושבת וכותבת את מדורי השבועי בעיתון "מעריב". אני הילדה שהסבא שלה בא במסע רגלי מאפגניסטן בגיל 11, ציוני נלהב, ואכל קליפות תפוחי אדמה כי כל מה שתיתן לו האדמה בארץ הזו, הוא יקבל באהבה. אני הילדה שסבתא שלה באה ממוסקבה וטיפלה בגיל 12 בילדיה של משפחה מצרית עשירה. אני הילדה שסבא וסבתא שלה מהצד השני הגיעו ממרוקו, כי ארץ ישראל הייתה משאת נפשם. “תראיין את סבתא רבקה”, אמרתי לבן שלי. “יש לה הרבה מה לספר לך. תקשיב כל עוד היא כאן. אבל תפעיל רמקול, שכולם ישמעו”. 

--

עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 13)

אני יודע שאחד הכללים שקשורים להורים, לתינוקות ולמתנות, זה שאם מישהו ממש רוצה לעצבן הורים, הוא צריך להביא להם משחק שמשמיע קולות. כלומר, בהתחלה זה נחמד, אחר כך זה פחות נחמד ואחר כך מתחשק לזרוק אותו על הקיר. הצעצוע “טיול בספארי – רכבת החיות” הוא מאלה שמלמדים תינוקות דברים שקשורים לעולם החיות תוך כדי משחק שמשלב הפעלות, שירים מוכרים והפתעות. זו רכבת עם קטר, קרון ושמונה קוביות צבעוניות עם 24 איורים של בעלי חיים. בעזרת לחצן, אפשר לבחור בין מצב משחק ומצב שאלה: במצב משחק, הרכבת מדברת אל הילד ומזמינה אותו לשים קוביות על הקטר ולהכיר את בעלי החיים. במצב שאלה, הרכבת עורכת חידון לזיהוי בעלי החיים ונותנת פידבק. למשל, “מצאו את החיה המתאימה והכניסו אותה לקטר: ארנב שובב – קפוץ הנה עכשיו”. בקיצור, נראה לי שזה משחק מקסים שמתאים בול לקטנים, אבל דורש אחרי זמן מסוים סבלנות מהגדולים (או אטמי אוזניים). 

*"טיול בספארי – רכבת החיות" של חברת “ספרק טויס". לבני שנה וחצי ומעלה. מחיר: 120 שקלים

המלצת תרבות

שימו לב לבילוי השבת שמציע מוזיאון תל אביב לאמנות לחורף המתעתע הזה: בשבת הקרובה, תחת הכותרת “סיפור איור”, יתקיים בספריית המוזיאון מפגש בהנחיית המאיירת הנפלאה בתיה קולטון על מאיירים ותהליכי עבודתם (בשעה 12:00, לבני 5־9, 50 שקלים לכרטיס). כמו כן, תיערך סדנה מקורית לבניית העיר העתידית בהנחיית ענבל גיל, מעצבת אורבנית ומנחת תהליכי חדשנות, שבה המשתתפים יבנו עיר אוטופית המורכבת מבתי החלומות ומהרעיונות שלהם עצמם, בעקבות התערוכה לכל המשפחה “עולמות רכים” (בשעה 10:00 ובשעה 12:00, לגילאי 5־9, 50 שקלים). גם לפעוטות בני שנה וחצי עד שלוש וחצי מוקדשת פעילות יצירה, משחק והתנסות בעקבות עבודות אמנות (10:00־14:00, הכניסה חופשית). בקיצור, שווה להיחלץ מהשמיכות ולבקר.

*24.2, שבת חורף במוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27. הכניסה לתערוכות המוזיאון ללא תשלום לילדים עד גיל 18. טלפון: 03-6077020