אני מודה. כתבתי את הטור הזה בידיים רועדות. התלבטתי אם בכלל אשגר אותו למערכת או אגנוז אותו עמוק עמוק בתוך דפי הארכיון שבמחשב, בדיוק כפי שגנזתי את רגשותיי ותחושותיי בשנתיים האחרונות. אני שוברת היום שתיקה, אולי רק חלק קטן ממנה, כי אני לא מוכנה לשלם את המחיר היקר שבחשיפה, אם אאלץ לחשוף את הכל.



אתמול הכל ניצת שוב מחדש , התלקח בין רגע כמו אש בשדה קוצים, פתחתי את הבוקר עם סרטון שהתקבל לי בהודעה בוואטס. בדיוק הייתי בדרכי לקנות לי כוס קפה חם. לחצתי פליי.



קפאתי.


עצרתי.


מחקתי



ואז ראיתי את הטקסט - סרטון אינטימי של עדן בן זקן הופץ ברשת ובוואטסאפים. הזמרת נפלה קורבן לפגיעה מינית.



באותו הרגע הייתי חייבת לעשות משהו שאני כבר רגילה לעשות. להתנתק. ניתקתי כל רגש והזדהות וכתבתי את הידיעה מכורח תפקידי כעיתונאית שמטרתה לסקר ולדווח. במהלך היום גם קיבלתי שלל הודעות ממקורבים, מיקי שלחי לנו את הסרטון. זאת עבירה פלילית הסברתי, זאת הטרדה מינית, אסור להפיץ. "יאללה, שחררי, כולה סרטון עם קצת ציצי, שלחי, אף אחד לא ידע".



אבל אני אדע...



זה משתק וצורב כל חלקה טובה בנשמה



ואני יודעת עד כמה זה כואב. עד כמה זה משתק וצורב כל חלקה טובה בנשמה התמימה שלנו. כמה הבושה מכרסמת את הבשר שעל עצמותינו. תחושת החום הלוהט שמתפשטת בגופך כאילו את נצרבת מבפנים, דפיקות הלב המהירות שמורגשות באזורים שונים בגוף וכל מה שנותר לך זה להתכווץ בתנוחת עובר בתוך המיטה, לכסות את פנייך עם שמיכה עבה ולא לצאת משם אף פעם.



אבל את לא יכולה להרשות לעצמך, לפחות ככה את משננת לעצמך כמו במנטרה, כי יש לך ילדים ומשפחה, ושגרת חיים של עבודה ותחזוקה שוטפת של בית ומחויבויות שלקחת על עצמך. את צריכה להמשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה, כי ככה מצפים ממך וכי אין ברירה. ותשווי את עצמך למקרים קשים באמת, ותביני כמה הסיפור שלך קטן לעומתם ותודי לאלוהים שאת בריאה ונושמת.



ובן זקן עדיין צעירה, כל החיים עוד לפניה, רק בת 23, וכבר צריכה להתמודד עם חשיפה כ"כ אינטימית ומביכה. אני גאה בה על האומץ שבחשיפה למען יראו ויראו. אני לא בטוחה שהיא מודעת להשלכות של החשיפה הזאת ולא משנה כמה חוזק ועוצמה היא תנסה לשדר כלפיי חוץ, הפציעה הזאת תישאר לה לעד.



איך תחושה של אונס וירטואלי יכולה לחשל?



ואז שרון פרי, שעברה בעצמה הטרדה והפצה של תמונות אינטימיות, אומרת בראיון לרדיו שזה עובר, והיא תהיה הרבה יותר חזקה. ואפשר לחשוב מה קרה לה וזה ייצא מפרופורציות. לרגע הופתעתי. לא הצלחתי להבין איך חוויה מהסוג הזאת יכולה לחשל? איך תחושה של אונס וירטואלי קבוצתי יכולה להפוך אותך לחזקה יותר? אז נכון שכל אחת חווה דברים אחרת וכנראה ששרון פרי יותר חזקה מהרבה נשים שאני מכירה, והחכם אוכל לפי מידת קיבתו ולא לפי מידת העין, ואם מסתכלים על זה בניתוח קר, אולי זה באמת לא כזה נורא.



אבל זה נורא, ואני אומרת כי אני יודעת, כי חוויתי, כי חיי לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו. ולי זה לא עבר, ואני חושבת שגם לא יעבור אף פעם. ואני לא התחזקתי, אלא רק נחלשתי, ואני מתעוררת בלילות בבעתה וברעד, ואיבדתי את התמימות ואת האמון שלי באנשים. והמעט שכן מצליחים להיכנס לחיי, עוברים מבחנים יומיומיים.



אני יודעת אחות, שזה קשה, אני גם מצטערת לאכזב ולומר שזה לא יעבור כ"כ מהר, ויצלק אותך לעד. אבל תמנפי את זה למקומות טובים. תעזרי לנפגעות אחרות כפי שאני עשיתי, זה ממלא את הנשמה, זאת הנחמה היחידה. אולי גם תצליחי איפה שאני נכשלתי ונדמתי ותדברי על זה בפתיחות בכדי לעורר מודעות.



אז אם ברשותכם הסרטון של עדן. תמחקו אותו לאלתר. תתנו לה את הכבוד והפרטיות שכל כך מגיעים לה, ולכל אחת ואחד מאיתנו.