סערה בכוס גז

"הבקענו גול גדול", אמר נשיא מצרים עבד אלפתאח א־סיסי השבוע, אחרי שנשאל על הסכם הגז עם ישראל. לעיני המצלמות הסביר כי ההסכם מעלה את קהיר לדרגה של מרכז אזורי לסחר בגז. הוא לא טעה. הגז הישראלי לא ישמש את ארצו לצריכה עצמית. לפני כמה שנים הקימו המצרים שני מתקנים להנזלת גז. מצב הצבירה הנוזלי מאפשר לייצא את הגז בכמויות גדולות למרחקים ארוכים דרך הים.

קהיר תרכוש את הגז ממאגרי "תמר" ו"לווייתן", תהפכו לנוזל, ותשווק אותו במחיר גבוה יותר למדינות רבות ככל שניתן. בעולם תחרותי, שבו ללבנון, לקפריסין, לטורקיה ולישראל גז משלהן - ומעל כולן רוסיה, עם המחירים האטרקטיביים - מתקני ההנזלה לחוף הים התיכון מעניקים למצרים יתרון יחסי.א־סיסי לא הסתפק בזאת.
 

שלשום הוא טען באוזני הציבור כי העסקה נעשתה בין חברות בשוק הפרטי, וכי הממשלה לא הייתה מעורבת בו. מצד אחד, חברת דולפינס המצרית, ומצד שני, דלק הישראלית, שחברה לנובל אנרג'י האמריקאית, המפיקות ומשווקות את הגז ממאגרי הים "תמר" ו"לווייתן". 

הטיעון, כמובן, מוזר, והוא נועד להרגיע את המתנגדים אוטומטית. עסקה בשווי 15 מיליארד דולר, שממנה יפיק הקונה עשרות אחוזי רווח, לא תעבור במצרים ללא התערבות, פיקוח ולרוב גם בעלות של ההנהגה. א־סיסי, חודש לפני הבחירות, לא רק שהתערב. 

הדעת נותנת שאף בחר את עיתוי הפרסום.הסיפור הזה חושף כמה אמיתות מתסכלות. ראשית, את עוצמתה של דעת הקהל והשפעתה על מנהיג חזק כמותו. על כתפיו מונחת משימת הצלה לאומית, והנה, בדרכו לממש את דיל המיליארדים עליו להתעסק בירושות פוליטיות מעולם האתמול. 

הסיפור אף מוכיח עד כמה עמוקה האיבה לישראל בדעת הקהל המצרי. אפילו עסקת ענק, החיונית למשק המצרי, אינה יכולה להצדיק מגע עם ישראלים, והיא מאלצת את הנשיא בכבודו ובעצמו ללהטט במילים.

מעטים נתנו את דעתם ביום ראשון בצהריים לזנב משפט בנאומו של ראש הממשלה בוועידת הביטחון במינכן. היו אלה ראשיתם של ימים סוערים, שבהם החקירות טיפסו לדרגת איום אמיתי על כהונתו. הייתי עם ראש הממשלה באותה ועידה. מצב הרוח שלו היה מרומם, אבל הוא ניגף בפני הגל התקשורתי העצום. 

באותו יום נעצר יועצו הקרוב, ניר חפץ, ואף על פי ששמו עדיין היה אסור לפרסום, הביסו אותנו כתבי הפלילים בנחיצות הדיווחים שלהם, למרות הגימיק החד־פעמי של מדף המטוס האיראני הבלתי מאויש. 

כמה דקות לפני שהניף את רכיב המתכת המפויח מול פני העולם, הכריז נתניהו, שאם יתעורר צורך יתקוף צה"ל את איראן ישירות, לא רק דרך בנות חסותה - חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי וחמאס. שמונה ימים לפני כן אכן הכתה רביעיית מטוסי קרב של צה"ל כוח איראני שחנה בסוריה. הייתה זו יחידה של משמרות המהפכה, שפעלה מבסיס חיל האוויר הסורי ליד העיר תדמור, ושיגרה לכאן מטוס ללא טייס. אותו מטוס, שהופל באש ישראלית, וחלק ממנו הציג נתניהו באותו נאום, כדי להוכיח לעולם כי איראן תוקפת את ישראל. שישה איראנים נפצעו בתקיפה.

 

עימות ישיר בין צה"ל ללוחמים איראנים הפך פתע לתסריט אפשרי, אבל חשוב לומר שגם עכשיו, אחרי מקרה המל"ט, שני הצדדים צריכים לרצות מאוד בהתנגשות כדי שתקרה. האיראנים אינם אוהבים להילחם חזיתית. הם מעדיפים לגייס אחרים שיעשו זאת בעבורם. לאורך ההיסטוריה המודרנית, עוד לפני הקמת הרפובליקה האסלאמית, מיעטה טהרן לפתוח במערכה ישירה מול אויב.

מלחמת איראן־עיראק הייתה אירוע יוצא מן הכלל, שאליו נגררו האיראנים לא מרצונם. בסוריה, לאורך שנותיה הקשות של המלחמה להצלת אסד, הם שימשו יותר בתפקידי ייעוץ ופחות בלוחמה. ד"ר רז צימט, חוקר איראן, ציין בפני השבוע כי טהרן מודעת לנחיתותה ולזרותה כמדינה שיעית באזור בעל רוב סוני, וזו אחת הסיבות להסתתרותה מאחורי אחרים. 

גם נתניהו, מצדו, אינו רוצה במלחמה, אף על פי שאיים נגדם בענישה. למעשה, את איומיו לפגוע ישירות בכוחות האיראניים הוא לא כיוון ליושבים באולם במינכן. גם לא לאזרחי ישראל, ואף לא לאיראנים או לחיזבאללה. גורם בכיר בפמלייתו הודה בפנינו זמן קצר אחרי הנאום, כי הכתובת לאיומים רחוקה משם. 

בעוד כחודשיים יפרסם הקונגרס האמריקאי, לבקשת טראמפ, הצעת חוק הנוגעת להתייחסותה מחדש של וושינגטון להסכם הגרעין. וכמדי שלושה חודשים, יתבקש טראמפ שוב לאשרר את ההסכם, אף שהוא סולד ממנו ומחפש סיבות להפסיקו. 

נתניהו אינו מאמין בהסכמים חתומים עם אויבים. הוא חרד שהם יפרו אותו, כמו שחיזבאללה הפרו את הסכם הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה. לכן הוא פועל לבטלו ולהשיב את איראן למה שהייתה עד לפני כשלוש שנים. מדינה מצורעת הנתונה לסנקציות. 

אלא שארה"ב איננה לבד. היא אחת מחמש החברות הקבועות במועצות הביטחון של האו"ם החתומות עליו מול איראן, ביחד עם גרמניה. כדי לבטלו, זקוקה וושינגטון לרצונן הטוב של שותפותיה. נתניהו סבור כי בשכנועה של ארה"ב, ייעשה הצעד הראשון והחשוב בדרך לפירוק ההסכם. כדרכו, הוא עובד בשיטתיות. הוא מקווה כי תחילה ייקח את מנהטן, אחר כך את ברלין. 

דו־שיח של חירשים התנהל ביום שלישי בין ירושלים לרמאללה. אבו מאזן הופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם וקרא לממשלת ישראל להתכנס לוועידה בינלאומית בקיץ. שם, אמר, נקבע כיצד להתקדם בתהליך השלום, מהו לוח הזמנים לשיחות, ובעיקר מי יהיו המתווכים. מתווכים ולא מתווך. מבחינתו, אין זו השעה למונופול בלעדי של וושינגטון. 

לפני כן, הציע, יתחייבו שני הצדדים להקפיא צעדים חד־צדדיים, שנוגדים את אווירת המו"מ. הישראלים יפסיקו לבנות בהתנחלויות, ואנחנו נבלום את תוכניתנו להתקבל ל־22 ארגוני או"ם. הוא לא שכח לכנות את ישראל משטר אפרטהייד, ולהאשימה בכך שהפכה את הכיבוש הזמני לקולוניאליזם של קבע. 

בזה אחר זה עלו הפוליטיקאים הישראלים ומשכו לאבו מאזן בשיער. נתניהו קבע כי הוא בורח מהשלום וממשיך לשלם משכורות לטרוריסטים. שר הביטחון ליברמן כינה אותו "ד"ר עבאס ומיסטר אבו מאזן". שר החינוך בנט האשים את הפלסטינים כי המציאו לעצמם עבר, ולכן עתידם לוט בערפל. אין ספק, הזקן הוציא מהם יצירתיות חבויה.

אבו מאזן ידע שאיש בירושלים לא ייענה בחיוב להזמנתו. אפילו השמאל, למשמע נאומו, עשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, ושתק. אבל מבחינתו, שביתה פירושה הודאה בכישלון. בחודש הבא ימלאו לאבו מאזן 83, והוא יודע שזמנו בכיסא קצוב. 

הוא רוצה שיזכרו אותו כלוחם בלתי נלאה לשלום. נוסף לכך, וזאת למדה גם ישראל בדרכה הקשה, כשאין שלום, כדאי לפחות שיהיה תהליך. זה מעניק לציבור תקווה, ומשמש כדור הרגעה מלאכותי מפני התפרצויות אלימות. בסופו של הנאום הוסיף משפט שאינו מבשר טובות. "יש לנו אומץ להגיד כן, ויש לנו אומץ להגיד לא". פירושו, אם תרצו הסכם קבע, תמצאו בנו פרטנר. אם תרצו הידרדרות, תמצאו אותנו נאבקים.