הפרסום המלא אתמול של חילופי המסרונים בין איש החקירות ברשות ני”ע עו”ד ערן שחם־שביט לבין השופטת רונית פוזננסקי־כץ מפיג במעט את החששות, שלפיהם פעלו השנים כ"קרטל משפטי” לא חוקי. המצג, שלפיו השופטת החליטה ותכננה את תגובתה בהתאם לתוכן מסרונים שהועברו אליה מחוץ לבית המשפט, היה חלקי, והתמונה הכללית מצביעה על התנהלות תמימה לכאורה בין שני שותפי סוד.
עם זאת, ייאמר מיד שאסור היה לשופטת לנהוג כך. זה פוגע בעצמאות המערכת השיפוטית ובמראית העין של אי התלות המוחלטת של מערכת המשפט. אין במערכת שום מקום ל”דאחקות”, שבאות בסופו של דבר על חשבון הנחקרים. ובכל זאת, די להעמידם לדין משמעתי בפרשה זו ולא מעבר לכך. בסופו של דבר, הפרשה מוכיחה שגם השופטים ובוודאי החוקרים הם קודם כל בשר ודם.
יחד עם זאת, המקרה הספציפי שנחשף אינו עומד בפני עצמו. חייבים לבדוק לא רק את המסרונים בין החוקר לשופטת, אלא לפרוס את היריעה מעבר לכך. ייתכן שצריך למנות ועדה חיצונית שתבדוק האם היו בעבר מקרים נוספים, ואם כן, מה עושים כדי לצמצם את התופעה.
אולם בוודאי שאין מקום לדברי ההתלהמות של השרה מירי רגב. דבריה בדבר הצורך בחקירה פלילית וחששותיה מטיוח המקרה הם במקרה הטוב פופוליסטיים. מתקבל הרושם שמאז פרוץ החשדות כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו היא מינתה את עצמה כממונה על ענייני האסירים הכלכליים.
ואם רוצים לנהל דיון ענייני, הרי שפרשת המסרונים חשפה במלוא עוזה את סוגיית הדלת המשפטית המסתובבת במערכת המשפטית. במערכת הזו, שיח כזה בין חוקר לשופט קל יותר בעבירות כלכליות מתחום ניירות ערך. כולם מכירים את כולם. הפרקליט של אתמול הופך לשופט של מחר. היועץ המשפטי ברשות ניירות ערך מקודם למעמד של שופט. השוטר של אתמול הופך בשלב הבא לתובע. ייתכן שהם גם נפגשים בנסיבות חברתיות. “דלת” זו, הזוכה לביקורת חריפה כשהיא מתרחשת במגזר הציבורי (במעבר של פקידי ציבור לשוק הפרטי), מסתובבת ביתר שאת ברגולציה על ניירות ערך והבורסה.
להלן מספר דוגמאות: השופטת מיכל נבו ברק שימשה עד 2003 כממונה על האכיפה ברשות ני”ע. בשנת 2004 מונתה כשופטת בבית המשפט השלום בת”א ועשר שנים מאוחר יותר כשופטת בבית המשפט המחוזי לוד. בשנותיה הראשונות כשופטת היא עסקה בעיקר בעבירות ניירות ערך. לא יהיה מוגזם להניח שבתוקף עבודתה היו מונחות לנגד עיניה ראיות המחזקות את עמדות רשות ניירות ערך בתיקי החקירה. השופטת דניה מאיר קרת, שדנה בלא מעט תיקי ניירות ערך, שימשה קודם להצטרפותה ב־1992 לכס השיפוט כיועצת המשפטית של הבורסה.
גם השופטת ברכה אופיר תום עבדה קודם הצטרפותה לבית המשפט ב־1995 בפרקליטות מחוז ת”א מיסוי וכלכלה. כל המקרים הללו רחוקים מלהטיל דופי בשופטים, אבל פוטנציאל לניגוד אינטרסים בהחלט קיים. מי שחייב במקביל להיכנס לתמונה ולהגביל את תלות האינטרסים ואת הדלת המסתובבת הוא מבקר המדינה. יוסף שפירא הגיע מבית המשפט המחוזי בירושלים והוא בוודאי ער לכל התופעות הללו.
וקיימת בעיה נוספת. לפני מספר שנים הוחלט משיקולים כלכליים שתקציב הפרקליטים העובדים בתיקי ניירות ערך ימומן על ידי רשות ני”ע עצמה. סידור העבודה הזה נוצר מכיוון שלרשות ני”ע היו עודפי כספים בשפע והיא לא התקשתה בהשגת מקורות. במשרד המשפטים, לעומת זאת, נתקלו בקשיים תקציביים. הסידור עבד עד היום לא רע. חוקרי הרשות ישבו לעתים כתף אל כתף עם אנשי הפרקליטות. לא אחת הם היו מתואמים בחקירות עצמן. כשחוקרי הרשות המליצו על הגשת כתב אישום, היה זה נדיר שהפרקליטות תתנגד לכך.
מימון תקציב הפרקליטים על ידי רשות ני”ע יצר בין גורמי אכיפת החוק השונים סביבת עבודה ידידותית מדי. פוטנציאל ניגודי אינטרסים זעק לשמיים. בעבר, כשכתבתי על כך, הרגיעו אותי אנשי הרשות ני”ע ואמרו שאין סכנה. אך עובדה שזה קרה, ואם לא ייעשה דבר - קיים סיכוי שזה יקרה שוב.