"'המקומון הנכון', בוקר טוב", ענתה המוקדנית.
"שלום, הגעתי למחלקת הפרסום שלכם?", שאל הגבר.
"מה אנחנו, 'ניו יורק טיימס'? אין פה מחלקות", היא הבהירה מיד.
הגבר שחרר צחוק קל. המוקדנית צחקה גם היא. ניכר היה שזה צחוק מנומס בין לעיסות מסטיק.
"כן, אדוני, במה אפשר לעזור לך?", היא שאלה.
"אני רוצה לפרסם מודעה, צבעונית, בולטת, בעמוד הראשי אצלכם. אולי את יודעת איזה דף הכי נקרא?", בדק האיש.
"אגיד לך ת'אמת?", חשבה המוקדנית, "אני מתה על הרכילות. הכתב שלנו מביא דברים עסיסיים מהעיר, אני חולה על זה. אבל העמוד שנקרא הכי הרבה,
לא עלינו, הוא העמוד של מודעות האבל", היא לחשה, כמו פחדה לפתוח פה למלאך המוות.
"מה מעניין כל כך במודעות האבל?", הוא התפלא.
"אני לא יודעת", אמרה המוקדנית. "שאלת, עניתי לך". היא הרימה את עיניה למסך, לראות כמה ממתינים על הקו. הוא הראה אפס, אבל זה לא משהו שרצתה לשתף בו את הלקוח הסקרן והמעייף מעבר לקו.
"טוב, אז שיהיה במדור האבל", נכנע האיש. "עד כמה מילים אני יכול לפרסם?".
"עשר מילים זה 600 שקל. כל מילה נוספת עוד 50 שקל", היא השיבה.
"זה המון!", רטן האיש. "את בעצמך אמרת שאתם לא 'ניו יורק טיימס'".
"אדוני", הזדקפה המוקדנית. "עשרות ממתינים לי על הקו כדי לקבל את דף האבל. אתה רוצה או לא?".
"טוב, טוב, אל תרימי עלי את הקול, הכל בסדר. חייכי, מי שלא שמח לא פורח", הוא ענה לה. נדמה ששמעה קול של צפצפה ברקע, אבל החליטה להתעלם והקשיבה למילותיו:
"אבנר ליצן החצר יהפוך כל אירוע לשיחת השבוע! המון הפתעות לילדים, פרצופים למורים ועוגת קצפת לפנים של ההורים! התקשרו עכשיו!".
המוקדנית פרצה בצחוק מתגלגל. נדמה לאיש ששמע נחירה קטנה יוצאת בין נשימותיה כשביקשה לקחת אוויר. "על מה את צוחקת?", הוא התעניין. "על עוגת הקצפת לפנים של ההורים? אני לא באמת עושה את זה".
"אתה...", ניסתה המוקדנית לדבר אך צחוקה השתלט עליה. "אתה רוצה להגיד...", המשיכה והחזיקה את בטנה הכאובה.
"אני מה?", תהה האיש. "המודעה כל כך מצחיקה? אני שמח! היא כנראה יוצרת את האפקט".
"אתה רוצה להגיד לי שאתה מפרסם ליצנות במודעות האבל?", היא שאלה. "חשבתי שראיתי הכל, אבל אתה, אדוני הליצן, שברת את כולם". צחוקה שלא פסק הרגיז אותו, אבל הוא נשאר ענייני. "אז כמה זה?", הוא שאל.
"1,050 שקל כולל מע"מ", ענתה המוקדנית. הוא רצה להתמקח, אבל השעה הייתה כבר קרובה לארבע והיא לא נשמעה כפרטנרית למו"מ. הוא הקריא באוזניה את מספר כרטיס האשראי שלו והתפלל שהעסקה תתקבל. ואז ניתק את הטלפון ויצא מביתו.
***
אחרי שני ניסיונות מהירים למזל, הוא הצליח להתניע את הטויוטה הישנה שלו. הוא חגר חגורה מתפוררת מעל תלבושת הליצן שלו והרכיב את משקפיו, נזהר לא להרוס את האיפור.
העיר לבשה חג. דגלונים צבעוניים נתלו בכל פינה ומעל כל עמוד תאורה. ילדים הסתובבו מחופשים לנינג'ות ולקאובויים. ילדות יפות, קלועות צמות, אחזו בשרביט ושמרו על שמלת הנסיכה שלא תתלכלך. במערכת הכריזה, שלא פעם השמיעה אזעקות מפני האויב, נשמעו שירי פורים עליזים. אף על פי שהיה רגיל להתחפש כל השנה, גם הוא פתאום הרגיש את רוח החג.
בכביש שבין רבין לבגין השתרך פקק קטן. הוא הביט בשעון ומלמל: "נו כבר!".
"תראה, אבא, ליצן!", קראה אליו ילדה ממכונית סמוכה.
"כבר לא רואים ליצנים היום, אחלה תחפושת", חייך אליו האב. הוא השיב לו חיוך, פתח במהירות את תא הכפפות והוציא כרטיס ביקור: אבנר - ליצן החצר. "זה אני, תתקשרו. מחירים סבירים", הוא ניסה למסור את הכרטיס, אבל כשהאור ברמזור התחלף לירוק ונשמעה הצפירה הראשונה מאחור, קפץ האב על ההזדמנות לברוח מהליצן המוזר. כרטיס הביקור נשמט מידו ונפל לכביש.
בארבע ועשרה הוא החנה את המכונית מחוץ לבית האבות "רוח חדשה". הרצל, הזקן העיראקי עם השלייקס, כבר המתין לו בפתח. "אבנר, יא אבנר, חשבתי שכבר לא תבוא", הוא קפץ עליו וחיבק אותו.
"כולם מחכים לי", שאל אבנר.
"בטח, אפילו קצת עצבנים על זה שאתה מאחר. אצלנו, הזקנים, כל דקה חשובה, יא אבנר. נגמר לנו המחסן של הזמן".
אבנר חייך. אם יש מישהו שבשבילו הסכים לעסוק בעבודה הזו (חוץ מהכסף שלו נזקק) זה הרצל. "אבל אל תילחץ, אבנר, תיכנס ברגל ימין. תזכור, מי שלא שמח...".
"לא פורח!", השלים אבנר את המשפט, הוציא מכיסו צפצפה קטנה וצפצף. הרצל צחק כמו ילד שכל ילדותו לפניו.
באולם של "רוח חדשה" המתינו ישובים בחצי מעגל קשישים וקשישות מחופשים. החלונות קושטו בגזרי עיתונים המדמים ליצנים. השולחנות שפעו ממתקים, בלי סוכר, וערימות של פירות. גיורא, עם הקלנועית הכי חדישה, שוב ניסה את מזלו עם רבקה היפה.
"פורים שמח", קרא אבנר במיקרופון. "יש לכם מצב רוח בכיסים?".
הקשישים מחאו כפיים בעייפות. "ככה אני לא מתחיל, יש או אין?", הליצן שאל.
"יש, בטח יש. המן יימח שמו נתלה, איך לא יהיה?", צעק הרצל וכולם פרצו בצחוק.
"אז נתחיל", בישר אבנר והפעיל את הטייפ הקטן שהביא. לקול מחרוזת שירי פורים הוא החל לרקוד ולקפוץ. כששלף את שקית ההפתעות מכיסו וחיפש מתנדבים למשחק, הקהל כבר התחיל לשתף פעולה. הוא הניח שהם מעוניינים באותן הפתעות כדי לתת לנכדיהם כשאלה יבואו לבקר אותם. אז הוא השתדל לשתף את כולם, גם את מי שלא היה מסוגל למצוא סוכריית טופי בתוך צלחת קמח או לדלג מעל חישוק.
בסיום המסיבה, כשהחשיך, מנהל בית האבות לקח את המיקרופון לידו. אבנר ליצן החצר אסף את חפציו והלך אל שער היציאה. "בדאלק", קרא אליו הרצל מאחור, כשבידו משלוח מנות קטן. "מתי תבוא שוב אלי?".
"בקרוב, הרצל, אני מבטיח", אמר אבנר.
הרצל צעד לכיוון הליצן שכל כך אהב, הניח את משלוח המנות בידו ואמר: "זה משהו קטן, שיהיה לך מתוק לחג".
"תהיה בריא, הרצל, תודה, תודה רבה", הודה אבנר, הסתובב ויצא אל מכוניתו.
***
מהבמה המרכזית בעיר נשמע קולו של כוכב הילדים החדש, שהתמזג בצווחות הערצה של אלה שהוריהם הלכו בזמנו אחרי אבנר ליצן החצר.
במכונית אבנר פתח את משלוח המנות וטעם מהשוקולד. ואז החל לדמוע. השוקולד הפך מלוח, והחג האהוב עליו היה לקודר.
ובכל זאת, בשרוול התחפושת הוא מחה דמעותיו. בזווית העין הבחין בהרצל שישב על מדרגות בית האבות ושיחק בהפתעה המצפצפת שקיבל. "הרצל!", קרא אליו אבנר מהמכונית. "מה קורה למי שלא שמח?".
"לא פורח, יא אבני", צעק לו חזרה הרצל. אבנר צפצף במכוניתו ונסע מאושר. מחר תתפרסם מודעתו, בדיוק ליד מודעות האבל, והטלפון שלו לא יפסיק לצלצל.
הוא בטוח, ליצנים חיים לנצח.