בימי הזוהר של העיתונות המודפסת, צילום של מסרונים או חלופת מזכרים בין שופטת לתובע לא היו מעוררים סערה דוגמת זו אשר התחוללה השבוע. לעורכי המהדורות היו ניתנות מספר שעות של תחקיר, ייעוץ משפטי, בקשת תגובה ושיקול דעת אחרון טרם ירידת העיתונים לדפוס, שבהן היה מתברר ההקשר של הדברים. במקרה הטוב הידיעה משמונה בערב הייתה נשלחת לעמודים האחוריים בעיתוני הבוקר.
אלא שבעידן הדיגיטלי התזזיתי אין לעיתונות רגע למחשבה נוספת. המדיה הקיברנטית ואילוצי התחרות מייצרים תגובות ריאקציוניות חסרות פרופורציה, מלוות בקריאות שבר היסטריות ופרנואידיות אחידות בכל הערוצים ואתרי האינטרנט, שאליהם התמכרנו כולנו, כולל מקבלי החלטות. הבאזז מתגבר ככל שלדרג הבכיר בסיפור המוביל מתלווה ויז'ואל אטרקטיבי, רצוי שיער בלונד מחומצן פזור על פנים מצודדות. או אז המדדים הסטטיסטיים מייצרים את הזהב הוויראלי הזה, שמזכה את היוצר ברגעי תהילה מיידיים החולפים ככל שנוקפות השעות. והסיפור, אשר נבדק לעומק, הולך ומתברר כלא כצעקתה. זאת אומרת, לא הייתה כוונה פלילית להטות את מהלכי החקירה. זה פחות או יותר סיפור המסרונים בין שופטת המעצרים רונית פוזננסקי־כץ לבין החוקר התובע של הרשות לניירות ערך, עו"ד ערן שחם־שביט.
אם כבר להתרפק על ימי החסד האיטיים של האלף הקודם, במזכירות בית המשפט הייתה פעם תיבת עץ מיוחדת לכל שופט, שבה היו הצדדים משאירים הודעות ובקשות. השופט היה מתייחס אליהם בתוספת הערות כאלה או אחרות, בעיפרון, ככל שרוחו הייתה זועפת או טובה עליו. בתרבות הארגונית השלטת, אשר מקדשת קיצוצים בכוח אדם בתמורה להקצאת אמצעים טכנולוגיים, תיבת העץ של השופט התחלפה בתיבת הדואר האלקטרוני של מערכת "נט המשפט", ועבודת המזכירות האנושית הסיזיפית הצטמקה אף היא. השבוע התברר שמכאן התקצרה הדרך עוד יותר לתיבת הוואטסאפ, כחלק מדפוס פעולה אנושי עצל ומקובל המשתלט על החברה הפוסט־מודרנית: לקצר, לקצר, לקצר.
על שופטים לא נאסר בחוק לעשות שימוש בטכנולוגיית המסרים הקצרים, בדיוק כמו שלא נאסר עליהם להחליף מילות נימוסין ולוחות זמנים עם הצדדים במסדרונות בית המשפט, ואפילו בפתח לשכותיהם. אם כי יש מחלוקת על הזכות של כבודם לרתום את הטכנולוגיה החשאית במהותה לעניינים שבמסגרת תפקידם הרשמי כל כך. השבוע מיהרו שרת המשפטים ונשיאת בית משפט העליון להודיע על יצירת קוד אתי חדש ליחסים בין התביעה לבין השופטים, אבל נראה אותן מתמודדות עם הדרישה המצוינת של ח"כ קארין אלהרר להחיל תקופת צינון על המעבר מהפרקליטות אל כס השיפוט. בינתיים, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, השופטת פוזננסקי־כץ מושעית עד תום ההליכים נגדה.
כאמור, אשפי הדיגיטל האנושיים והמתוכנתים לא המתינו לבירור הסוגיה בשעה שמיהרו לקטול אותם. הטקסטים במסרונים בין השופטת לתובע נותחו השבוע מכל זווית אפשרית, משל הציבור הרחב עוסק בביבליותרפיה - שיטת טיפול מתחום האומנויות אשר עושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה להבנת נפש האדם. כמובן שכישורי המשחק של השופטת, כפי שהיא עצמה היטיבה לנסח, מסבכים אותה בדין משמעתי ומרשיעים אותה כבר עתה בדין הציבורי.
עוד יותר מקומם ממנה הוא התובע, שהסנגור שלו הגדיל לעשות כאשר טען כי מדובר בנוהל מקובל. למה התכוון המשורר מצד התובע, שברשת מסתובבות קבוצות וואטסאפ של שופטים לפי שם משפחתם?
מערכת המשפט השתגעה מדאגה השבוע. הגבולות שנפרצו העלו געגועים לימים שבהם שופטים נמנעו מאכילת פלאפל במזללות הומות אדם, שמא ייתקלו באסיר משוחרר אשר ינעץ מבט בטחינה הנוזלת מהפיתה של השופט, כאחרון האדם. המערכת יודעת לשמור על עצמה, אבל יותר מדי תקלות חד־פעמיות מערערות את אמון הציבור, והשמירה כבר נתפסת כטיוח.
דרישות זועמות הופצו ברשתות החברתיות ובפרלמנטים לערוך לשופטים בדיקות פוליגרף תקופתיות, לחקור, לעצור, לפטר, לערוף ראשים. הישראלי המצוי מייחל למיסודה של מדינת משטרה כנראה. אבל במקום להתגאות בדמוקרטיה תוססת שחוקרת שחיתות ומפרסמת את ממצאיה בראש חוצות, יש בציבור הרחב דרישה לגופי חקירה חשאיים דווקא, שלא נדע כי באו אל קרבם מיוחסים, עשירים ופוליטיקאים.
שופטי המעצרים לאן?
גם בחלוף שבוע של דיון ציבורי סוער מאין כמוהו, ועם כל הכבוד לממצאי היום שאחרי, הדעת אינה סובלת את הנוהל שעליו התוודה התובע הפלילי חמור הסבר של תיק בזק. במיוחד הוא קומם עליו את הסנגורים הפליליים שזה זמן רב טוענים כי אין להם אוזן קשבת בבתי המשפט, ובדיונים על הארכות מעצר בפרט. אגב, אל התובנה הזו הגיעו גם מרבית הלקוחות הקרימינליים והמתוחכמים, אשר מעדיפים על כן את שירותי הסנגוריה הציבורית בחינם, בלי קשר למצבם הכלכלי.
קצת מגזימים הפליליסטים. המצב היום טוב בהרבה משהיה בשנות ה־80, כאשר עוד היו עוצרים חשודים ל־48 שעות לפני שופט, בלשים היו רשאים לערוך חיפוש על גופם של חשודים באמצע הרחוב, ונהגו להכות אותם בחדרי חקירות ובלוקיישנים נבחרים בחופי הים וביערות הכרמל, למשל. מבית משפט השלום בחיפה זכורה לי שופטת המעצרים המיתולוגית, גברת שטרקמן, אשר הייתה מחלקת 15 ימי מעצר לחשודים כאשר עוד היו במדרגות בדרך לאולמה, והרעישו בקבקבי העץ השוודיים האופנתיים שנחבטו בשלשלאות רגליים שחורות וחלודות.
חוק המעצרים החדש (1996) הכניס קצת סדר בחובות השוטרים ובזכויות חשודים. בהתאמה החלו השופטים הקטגוריאליים עד אז להבין למה מצפה מהם חברה ליברלית - הגדרת חשדות סבירים באמת, עילות מעצר, ראיות לכאורה, חקירות ללא אלימות, הגינות. אבל אחרי עשר שנים של סדר דין פלילי חדש, הטובל בזכויות אדם מבית מקדשו של הנשיא אהרן ברק, השופטים חזרו לסורם הקטגוריאלי בעידוד ראשי הפרקליטות ושלטון מפלגות הימין המתנכרות למשנה של השופט ברק, ובכנות יש לומר שגם בחסות הגאות בפשיעה החמורה.
הוואטסאפ של השופטת פוזננסקי־כץ העלה לדיון השבוע גם את הנוהל המסתורי משהו: תדריכי המשטרה לשופטי מעצרים במגה תיקים ופרשות ציבוריות. לפי הנוהל הזה, שופטי מעצרים נבחרים מלווים למעשה באופן אישי תיקים של המשטרה, מהרגע שבו מידע מודיעיני החל לחייב פעולות חקירה סודיות - צווי האזנות סתר וחיפושים, חדירה לחשבונות בנק, גיוס סוכנים סמויים ועדי מדינה בחשאי.
לאחר הוצאת הצווים, חוקרי המשטרה מדווחים לשופט המלווה במשך מספר חודשים, ולעתים גם שנים, על התפתחויות בחקירה עד למועד "הפרוץ" והחקירה הגלויה. אז מובאים לאולמו החשודים הרלוונטיים, אשר במרבית המקרים אין להם מושג על כך ששופט המעצרים שבו הם תולים את תקוותם שיחלץ אותם מריח הליזול ומאימת בתי המעצר, הוא למעשה תובע־על, שמלווה את החקירה ומודע מקרוב לכל השקרים והבגידות שלהם, הגניבות והמעילות, הסחיטות והרציחות.
האינטנסיביות של הליך תדרוך השופטים המתואר אמורה ליצור באופן טבעי גם יחסי עבודה בלתי פורמליים, עד כדי מרחק נגיעה. ההתפייטות של התובע עם השופטת פוזננסקי־כץ מלמדת על כימיה אינטלקטואלית מסוימת בין השניים האלה, מעל לראשם של החשודים מקורבי ראש הממשלה וחוקרי המשטרה.
הספין כיצר הישרדות
השב"ס הכחיש את הפרטים שנטענו במופע האימים של ניר חפץ בדיון השני בהארכת מעצרו, על כך שעצורים ערבים מעזה זיהו אותו כאיש של נתניהו וקיללו אותו בצעקות, עד שנדרשה התערבות סוהרים להעביר אותו לאגף אחר. חפץ, יחצן ויצרן כותרות ידוע, ספינולוג, שהיה שותף לקמפיין "הערבים נוהרים לקלפי" עם מורו ורבו בנימין נתניהו, המשיך לייצר ספינים ברוח הזו גם מתא המעצר וספסל החשודים. הספין כיצר הישרדות. על הערבים הוא הוסיף קצת שמיכות מסריחות, פשפשים על החזה ומחסור בבגדים להחלפה.
בדיון הבא הוא כבר החליף את החולצה השחורה בחולצה חדשה משובצת תכולה, ונראה קצת יותר רענן, גם אם שפוף ברוחו לנוכח פרטים שהטיחו בו החוקרים ושתי החלטות קשות של השופטים עלא מסארווה ויוסף טופף. השופטים בשתי הערכאות האריכו את מעצרו בשבעה ימים, בהסתמך על דוח סודי המסבך אותו לכאורה עד צוואר, מה שלא מנע משרי הליכוד לצאת בקמפיין למענו. לפתע נזכרו השרים "החברתיים" לזעוק על התנאים של יקירי האליטה החדשה בתאי המעצר, שאותם מאכלסים בדרך כלל חברי האלקטורט המובהק שלהם, אלה שלמרבה האבסורד הם מזניחים אותם בכל שאר ימות השנה.
התשובה העלובה של הממשלה השבוע לבג"ץ, על כך שלמדינה נדרשות עשר שנים כדי לשפר את רווחת אסיריה ושיקומם, היא הוכחה ותוכחה ניצחת לגלגול העיניים של השרה מירי רגב וח"כ דוד אמסלם, הנוהגים לדבר גבוהה גבוהה למען אסירים אבל חרף הנהגתם את הקואליציה והמדינה הם לא מצליחים לשנות במאומה את מחדלי השב"ס והחברה הישראלית בנושא.
לקמפיין למען האוליגרכים שבמעצר (שאול אלוביץ' - הטבות במיליארד שקל, סטלה הנדלר - 75 מיליון שקל ב־15 שנה) נזעקה משום מקום גם הח"כית החברתית רויטל סויד מהמחנה הציוני, שהרימה להנחתה לשרת המשפטים איילת שקד מהבית היהודי, בנושא צילומי חשודים בבתי משפט.
שקד היא חסידה מוצהרת של חקירות ערבים ויהודים במחשכים, ומכאן מתקבלת בטבעיות כוונתה לקדם תוך חודשיים חוק שיאסור צילומי חשודים ונאשמים בבתי משפט, תוך פגיעה מובהקת בזכות הציבור לדעת, פומביות הדיון, חופש הביטוי ופגיעה כואבת לא פחות בחופש העיסוק ומשלח ידם של צלמי עיתונות. שקד עוד תידרש להתעמת בנושא הזה עם מועצת העיתונות ובג"ץ, אבל מה בדיוק עושה במקום הזה גם ח"כ סויד, עורכת דין פלילית שקידמה בעבר אין ספור כתבות מצולמות שעסקו בלקוחותיה?
לחם ושעשועים לנשים
העיתונים הכלכליים תפסו צד בקונפליקט הסמוי בין המשטרה לבין הרשות לניירות ערך, מעודדים את חוקרי הרשות ומגנים את חוקרי המשטרה בטענה שמאז כניסתם לתיק 4000 התחיל הבלגן. כמובן שהטענה הזו מופרכת מיסודה, וחובה להעמיד דברים על דיוקם. במקום שבו נשדדו מקופת המדינה כמיליארד שקלים לא ניתן להסתפק בעבירות מינוריות של מרמה והפרת אמונים, שיסתיימו בתשלום כופר וכמה חודשי עבודות שירות, תוצאה שהעיתונות הכלכלית היחצנית באופיה מבקשת להסתפק בה.
במשך שנתיים כמעט ניזונו העיתונים הכלכליים מהדלפות שיטתיות של פרטי החקירה הראשונה ברשות לניירות ערך. בגיליון סוף השבוע שעבר אפילו נמסר ל"גלובס" תדריך מפורט על המערכת לניתוח מידע אשר סייעה לאסוף נתונים על ראשי משרד התקשורת ובזק. לאחר הפרסום, היועץ המשפטי לשעבר של הרשות, עו"ד ראובן קובנט, אפילו התלווה לעורכת החדשה של העיתון להופעה טלוויזיונית משותפת, שבה הוא חזר ופירט את עקרונות המערכת, שהפרטים על אודותיה הודלפו ופורסמו בגיליון האחרון, והתנגח בכתבי הפלילים על כך שהם ניזונים מהדלפות המשטרה. אין גבול לחוצפה.
הרשות לניירות ערך אומנם חשפה את הפרטים על מעילת המיליארד של בזק מקופת המדינה, אבל היא נהגה בחשודים ברכות והתקשתה להבין את מקורה של הכוונה הפלילית, שלא לדבר על דרישה לחקור את מעורבות ראש הממשלה. רק בזכות חוקרי יאל"כ הפכה החקירה האקדמית של הרשות לחקירת שוחד קשוחה שבה הצליחו לדובב את מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ואחרים, אשר מספרים כיצד בדיוק הורה להם בנימין נתניהו להוציא לפועל את מערכת ההטבות האסטרונומיות שניתנו לשאול אלוביץ'.
כפי שנחשף לראשונה ב"מעריב", במשטרה חוקרים כעת מה בדיוק קיבל נתניהו עבור הטבות הענק מעבר לסיקור האוהד באתר וואלה, גוף תקשורת מינורי במונחים של השפעה על המערכת הפוליטית. לפי העדויות שנאספו עד כה, המתת שהתקבל מאתר הרכילות הילדותי של וואלה היה בעיקר הלחם והשעשועים של שתי הנשים, שרה נתניהו ואיריס אלוביץ'. עכשיו החוקרים מבקשים לדעת אם העבירו ביניהם הגברים שבחבורה דבר מה, ומהו.
ארדן מגבה, בינתיים
שעות ספורות לאחר פרסום המלצות נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט אליעזר ריבלין, להעמיד לדין משמעתי בלבד את השופטת פוזננסקי־כץ, טען השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן: "אי אפשר שבחשדות נגד אנשי ציבור קוראים מיד לחקירה פלילית, וכאשר מדובר בשופטים אז הדין הוא אחר. לא הספקתי להתעמק בהודעת הנציב, אבל לדעתי הייתה צריכה להיפתח חקירה פלילית. אני סומך על איילת שתדע להחליט".
לגבי מיקום הקו האדום מבחינת המשך תפקודו של ראש הממשלה הנתון בחקירות אמר ארדן, כי גם הוא ממתין להחלטות היועץ המשפטי לממשלה. "בינתיים אני מגבה את ראש הממשלה, שאיתו אני הולך כבר למעלה מ־20 שנה".
ומה עמדתו כרפורמטור נמרץ ידוע ומוערך על הדרישה להגביל עקרונית את הקדנציה של ראשי ממשלה? "שאלה מעניינת, אבל אני לא רוצה להשיב עליה", השיב.
רשימות נוספות של אמיר זוהר ב־POSTA.CO.IL