המסה הקריטית של הציבור כבר הכריעה במערכה על זהותה של המדינה

"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא", הוא אחד מי"ג עיקרי האמונה היהודית שחיבר הרמב"ם. העסק הזה הוא חלק מהסיפור היהודי. לא חייבים להאמין בו, כמו שלא חייבים לשמור שבת, אבל כמו שאי אפשר לעקור את השבת מהעניין היהודי, אי אפשר לעקור גם את "אני מאמין". לעוצמה של השיר הזה מצטרפת גם המסורת המקובלת לגבי הלחן שלו.

 

כמה ימים אחרי האירוע בעיר הבה"דים, צפיתי בכתבה הביקורתית ששודרה בערוץ עשר על האירוע הזה. אילו הדיון היה נסוב סביב הסוגיה של הצורך לשמור על ממלכתיות באירועים מעין זה, וסביב חשיבות ההקפדה על הפרוטוקול המסודר של צה"ל, הייתי מתחבר אליו. אלא שבערוץ עשר בחרו למסגר את הסיפור הזה תחת הכותרת "הדתה בצה"ל", וזה כבר לוקח את כל השיח למקום אחר.

כי מעבר לשטות שבשימוש בביטוי הזה, במקרה הזה - שהרי צה"ל לא קשור כאן לכלום, וההורים האזרחים הם שפצחו בשירה - הביטוי "הדתה" הולך והופך לביטוי נרדף לניסיון לברוח מכל מה שמדיף ריח של יהדות. סיפורי שבת בגן ילדים? "הדתה". החלטה של המדינה לשמור על פרהסיה שבתית? "הדתה". ארץ ישראל היא הארץ המובטחת? "הדתה". "אני מאמין"? "הדתה".

לא מדובר כאן בקרב על הממלכתיות, וגם לא בקרב על שמירת כללי הטקס. אלה רק תירוצים. כל זה חלק מהמערכה על זהותה היהודית של המדינה. המסה הקריטית של הציבור הישראלי – ודאי הדתי והמסורתי, אבל לא רק הם – הכריע זה מכבר במערכה הזו. חלק מהאליטות הישנות ממשיכות לנהל את המלחמה.