בחול המועד פסח הקרוב יתקיים לראשונה פסטיבל “מגבירים את הלילה", שמקבץ את מרבית בוגרי הרוק'נרול הבולטים של הניינטיז באמפי פארק ראשון לציון. תוכלו למצוא שם רבים וטובים כמו איפה הילד, ג'ירפות, מופע הארנבות של ד"ר קספר, פורטיס, ערן צור, דנה ברגר, נקמת הטרקטור ועוד. כולם מוזיקאים רבי זכויות, שעדיין פעילים ומופיעים לא מעט.
ועדיין, כל החיבור המפואר הזה נדחס לתוך יום אחד ואמפי אחד, המכיל כמה אלפי צופים, במחיר של 174 שקל בלבד. רק לשם פרופורציה, תחשבו על הופעה אחת של עומר אדם בהיכל נוקיה. זו השוואה מניפולטיבית מעט, כי חלק מהאומנים שיופיעו בפסטיבל הזה מצליחים למלא בעצמם את אמפי שוני, למשל, המכיל כ־1,300 מקומות. ועדיין, עצם העובדה שסצינה שלמה - שזכתה פה לדומיננטיות במשך כמה שנים טובות - מכונסת לתוך אירוע אחד כזה אומרת הרבה.
אני בטוח שלא מעט קוראים יראו בכך עניין מעציב. כזה שמוכיח לאן הידרדרנו וכו'. ומנגד, לא מעט אחרים יחייכו בשמחה לאיד. תראו איך שגלגל מסתובב, סתובב לו. באופן אישי, המוזיקאים האלה הם חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שגדלתי עליה בזמן אמת, ואני מודה שיש משהו מבאס מבחינתי במעמד הנוכחי של הרוק הישראלי. אבל אם מנסים להסתכל על התמונה במבט אובייקטיבי (ככל שניתן), אפשר לומר שמדובר בשיקוף נכון למדי של פני המוזיקה הישראלית הנוכחית.
וזה ממש לא עניין של מה בכך. כי אם היה משהו שהמוזיקה הישראלית לקתה בו, לאורך שנים ארוכות, הרי הוא חוסר ההתאמה בין המצב בשטח ובין מה שהושמע ברדיו, הובלט בעיתונות, זכה לתמיכת חברות התקליטים וכו'. הדור הזה, של רוק הניינטיז, הוא דוגמה מצוינת (ואגב, לגמרי לא באשמתו). בחציו הראשון של העשור, אילו חייזר היה נוחת בישראל ובוחן את הסצינה המוזיקלית שלה רק על פי הסיקור התקשורתי, הוא היה עשוי לחשוב שמדובר במעצמת דיסטורשן. לפעמים נדמה היה שכל ארבעה צעירים שעברו בטעות בסמוך לחברת תקליטים הוחתמו מיד על חוזה ליצירת אלבום. הפוקוס המעוות הזה על הרכבי רוק יצר אומנם כמה שירים נצחיים, שלא היו מגיעים לעולם בלי אותה העדפה מתקנת, אבל יצר בועה שאכן התפוצצה תוך זמן קצר. ואני חושב שהאמת תמיד עדיפה. גם מוסרית, גם מוזיקלית. כי דברים טובים באמת חייבים לצמוח באופן טבעי.
סצינת רוק הניינטיז ומועדון "רוקסן" לא היו הבועה המוזיקלית הראשונה שהתפתחה כאן. קדמה לה בזמן ובהשפעה תקופת הרוק המתקדם של שנות ה־70, שיצרה הרכבים כמו קצת אחרת, מאחורי הצלילים, אחרית הימים, ארבע עשרה אוקטבות ואפילו תמוז. כולם חיבורים שלא זכו להצלחה בזמן אמת (חלקם הביאו עשרות בודדות של צופים להופעות), אבל הפכו בהמשך למיתולוגיה הודות לתיווך תקשורתי נלהב ומפרגן.
מצד אחד, אפשר לומר שמדובר במזלנו. אם לא היו מסייעים למוזיקה הזו, היינו מחמיצים כמה מהשירים הכי יפים שנכתבו פה, כאלה שמצריכים סבלנות והאזנה מתמשכת. מצד שני, כל התיווך הזה בא על חשבון מוזיקאים אחרים, שפעלו באותה תקופה ונשכחו. הוא גם גרם לחלקם לשנות את המוזיקה שלהם, כדי להשתלב במה שנתפס כבון–טון. אני חושב, בשליפה, על יגאל בשן, שהיה מלך אמיתי של גרוב ישראלי, ונאלץ בהמשך הקריירה להתחפש לרוקר; ואפילו אדם, שיהיה בריא, שאחרי שני אלבומי פופ סופר־מצליחים החליט להפיק אלבום עם מתי כספי כדי להיתפס “רציני", והבריח את מרבית הקהל הטבעי שלו.
בקיצור, ניפוח מלאכותי של תופעה מוזיקלית הוא גם לא הוגן וגם גורם נזקים למוזיקאים עצמם. התקופה הנוכחית, על כל תחלואיה ובעיותיה, לפחות מציגה חיבורים אמיתיים ופרופורציונליים בין אומנים לקהל. ברגע שהמתווכים הישנים - חברות תקליטים, עיתונאים, הרדיו - כבר איבדו מכוחם לטובת הרשתות החברתיות ויו־טיוב, הכל זורם סוף–סוף באופן טבעי. ולרוקרים האהובים שלנו אני יכול רק לאחל שימשיכו ליצור ולהופיע, כי עדיין יש להם קהל וחשיבות בתוך המוזיקה הישראלית.
***
על הסכין
1. עוד מתחם קולינרי נסגר בתל אביב, “אמריקה" בבית ציוני אמריקה, שמצטרף לגל הולך וגדל של סגירות מתחמי מזון ומסעדות. זה בטח לא משמח, חלומות נהרסו וכספים נמוגו, אבל יש פה סוג של היגיון בשיגעון. טרפת האוכל הלאומית, שלובתה בתוכניות האוכל בטלוויזיה וגבתה מחירים לא סבירים, שלא לומר חזיריים, הייתה חייבת להגיע לסוג של סוף. ניפגש בחומוסייה הישנה והטובה.
2. כל שנה מחדש עולה בי אותה תהייה. מהו פשרו של הסיקור התקשורתי האינטנסיבי שנערך פה לטקס האוסקר. כמה ישראלים מתעניינים באמת בזהות הזוכה בפרס שחקן המשנה, או במניפסט הפוליטיקלי קורקט התורן שיככב בטקס בהוליווד הרחוקה. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמדובר בעיקר בבועה ברנז'אית. מזל שגל גדות הייתה שם. פרובינציאליות אפשר לפחות להבין.
3. העונה הרביעית של “הגשר" (הוט) מצליחה להיות לא פחות מותחת ומהפנטת מקודמותיה. וקרה שם סוג של נס טלוויזיוני. “הגשר" נבנתה על מערכת היחסים בין הבלש הדני והבלשית השוודית. כשקים בודניה, שגילם את הדני, עזב בסוף העונה השנייה, היה נדמה שזהו סופה. אבל המחליף, תור לינדהרדט, כל כך מוצלח, עד שנדמה ש"הגשר" רק השתבחה מאז שהגיע.