סבתא רות חגגה 101. הענקתי לה מתנה מקורית: סיפור מ־1950

בזמן שהמעלית עשתה את דרכה מקומת הקרקע אל עבר הקומה השלישית נזכרתי בנובלה ״תהילה״ של ש״י עגנון, אשר במרכזה אישה אשר חוסכת במילים משום שהיא מאמינה שכל אדם נולד עם מכסת מילים קצובה וכשהוא מסיים אותן הוא מת. האמת היא שכבר שמעתי על הורים שסיפרו את זה לילדיהם הפטפטנים ככלי השתקה מתוחכם. ואני מודה שכמה פעמים שקלתי גם אני לספר את זה לבני שקיבל ממני בתורשה את גן הפטפוט. אבל אף פעם לא עשיתי את זה, משום שיש משהו קצת אכזרי בלומר דבר כזה לילד.
 

כשהמעלית הגיעה לקומה השלישית יצאתי ממנה ונכנסתי לדירה של סבתי. היא ישבה שם בכורסת העור החומה השחורה האהובה עליה ומסביבה בני משפחתי, בלונים ענקיים בצורת הספרות 1-0-1, שולחנות עם כיבוד וקירות שמלאים בעיטורים, אותות ופרסים שקיבלה. רשימה חלקית: פרס יגאל אלון למפעל חיים; אות הנשיא; פרס מפעל חיים מטעם בית הספר לעיצוב ״שנקר״; פרס רפפורט; פרס מפעל חיים מטעם האקדמיה לאומנות ועיצוב ״בצלאל״; דוקטורט לשם כבוד מטעם אוניברסיטת באר שבע ואוניברסיטת חיפה.
 

כהרגלה, היא הייתה מטופחת והקרינה אלגנטיות נדירה מהסוג שאי אפשר להעתיק או ללמוד. אני, למשל, לא נולדתי עם זה. כמעט תמיד אני נראה כמו מישהו שיצא מטיסה של 12 שעות במחלקת תיירים. או כמו שאמר לי פעם מישהו: ״אתה, יש לך שיק של רשלנות רפואית״. לפני שנים רבות גרתי למשך תקופה קצרה אצל סבתי. פעם אחת, לא יודע איך קרה הדבר, השכמתי בשעה מוקדמת ביותר, שש בבוקר, וגיליתי מחזה מדהים: סבתי ישובה בכיסא העור בסלון כשהיא לבושה בשמלה רקומה, מאופרת ומסורקת. שאלתי אותה אם מישהו אמור להגיע. היא השיבה בשלילה. ״רק אם מישהו מגיע צריך להתלבש יפה?״, היא השיבה לי. ״גם בנהלל, כשיצאתי לחלוב את הפרות בארבע בבוקר, התלבשתי יפה״. 

 

התקופה ההיא, אגב, שבה הגיעה לנהלל ללמוד את מלאכת החקלאות והכירה נער אחד בשם משה דיין, היא האהובה עליה. כשגרתי אצלה, היא הייתה מוציאה מהארון תיבה גדולה ובה מכתבים ששלח לה סבי משה באותה תקופה. היא הייתה מקריאה לי מהם בעיניים בורקות. פעם אחת אמרה לי: ״התחתנתי עם חקלאי פשוט וחשבתי שנחיה בנהלל ונעסוק בחקלאות, לא ידעתי שזה הולך להיות אחרת, מאוד אחרת״. 
 

״רגע״, אמרתי לה, ״אם הייתה לך אפשרות לשנות את הדברים כך שהייתם נשארים בנהלל ועוסקים בחקלאות, היית עושה את זה?״. 

״אני לא יודעת להגיד״, השיבה, ״אבל בטוחה שהפרות היו שמחות. הייתי מאוד נחמדה ורגישה אליהן. עד היום אני זוכרת את כל השמות שלהן. סיקריקה, כוכבה, איימי, רולנדה, אהובה, שוש, מיס, קורינה, פפריקה, תות, עדינה, צורית, ברית, פון־פון, צילה ודורת׳י״.
 

כמובן שבמסגרת חגיגות יום ההולדת של סבתי עלתה השאלה המקדימה: מה מביאים לאישה בת 101? בגיל כזה, אחרי כל כך הרבה ימי הולדת ומתנות שכבר הבאת, זה חייב להיות משהו מאוד מקורי. אז עשיתי עבודת הכנה וניצלתי את מנוע החיפוש של ״ארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית״ באתר של הספרייה הלאומית.

עברתי על אלפי תוצאות החיפוש של ידיעות שנכתבו על סבתי בעיתונים ב־80 השנים האחרונות, עד שלפתע נתקלתי באחת מינואר 1950. מיד הדפסתי את הידיעה, מסגרתי אותה, ובמסיבת יום ההולדת נעמדתי ואמרתי: ״כולנו יודעים שסבתא היא האדם עם טוב הלב הרחב ביותר בעולם, שיש לה כוחות אדירים, ושאת כל חייה הקדישה לעזרה ולסיוע לאחרים. אבל עדיין, מצאתי ידיעה עיתונאית שמוכיחה סופית שהאישה הזו היא בעצם סוג של גיבורת־על ואתלטית לא קטנה". 
 

"הידיעה היא בעיתון 'הצופה', וזה מה שכתוב בה: 'מרת רות דיין, רעייתו של אלוף משה דיין, הצליחה לתפוס אחרי רדיפה ברחובות העיר כייס צעיר שגנב את ארנקה, ובו 200 ל״י שהיא קיבלה לשם מימון קורס תפירה של עולות חדשות בירושלים. המקרה אירע אתמול לפנות ערב בתחנת אגד ברחוב יפו. מרת דיין עמדה לקנות מספר כרטיסי נסיעה בשביל נערות הקורס החוזרות לתל אביב לשבת. לאחר ששילמה לקופה, הכניסה את הארנק לסל שבידה. באותו רגע ניגש צעיר שהסתובב בתחנה, תחב ידו לסל, נטל את הארנק וברח. מרת דיין קראה לעזרה ורדפה אחרי הבורח. לבסוף נתפס הגנב על ידי הרודפת, מסתתר מתחת למדרגות של בית באחת הסמטאות. אולם הוא השאיר בידה את מעילו העליון וקפץ וטיפס לעבר הקומות העליונות ומרת דיין אחריו. בינתיים חשו עוד אנשים לעזרתה והצעיר נתפס על הגג'".

באמת שסבתי היא אדם נדיר. מעבר להיותה אישה פורצת דרך בתחום האופנה ובתחום היזמות, היא האדם היחיד שהכרתי שבחיים לא שמעתי אותו אומר משהו רע על מישהו. וזה כולל את סבי משה שגם עליו - למרות כל השערוריות והחיים הלא קלים שעשה לה - היא לא מוכנה להגיד מילה רעה. 

כשיצאנו מהמסיבה והמעלית עשתה את דרכה מהקומה השלישית לקומת הקרקע, בני שאל אותי איך יכול להיות שסבתא רות בת 101, כי הוא לא מכיר אף אחד שהגיע לגיל כזה. "אספר לך איך״, אמרתי לו. ״כל אדם שנולד יש לו מכסה של מילים רעות שהוא יכול להגיד על אנשים אחרים. ברגע שהוא אומר אותן - הוא מת. סבתא רות אף פעם לא אומרת דברים רעים על אנשים אחרים וככה היא הגיעה לגיל הזה״.