השבוע נשברו שיאים חדשים: כל חצי שעה התפתחות, כל שעה כותרת חדשה. הבעיה העיקרית בעודף המידע היא הזרם הבלתי פוסק של פרטים המונעים מאיתנו לראות את התמונה השלמה. אבל אם מצליחים להרים את הראש מעל המים, אפשר להפעיל שני מדדים מרכזיים לבחינת ההתפתחויות: האחד פוליטי, והאחר מדיני־ביטחוני־אזורי.
המדד הראשון קשור ליציבות הממשלה ולאפשרות להקדמת הבחירות. כולם מציינים את החרדים כגורם למשבר. הם סחטנים, הם מפונקים, והם אף פעם לא שבעים ומרוצים. הכי קל לחבוט בהם. אבל האמת היא שמקור המשבר הוא שר הביטחון אביגדור ליברמן. ליברמן הצטרף לממשלה לאחר שהיה נראה לו שעניין הגיוס מאחוריו. אלא שאז בג"ץ פסל את החוק וכלא את שר הביטחון בלב הדיון. ליברמן חשב שהוא יכול להתמודד עם כל הנושאים החרדיים ועם ענייני המרכולים והתקציבים. אבל בשבילו חוק הגיוס הוא כבר יותר מדי. הוא פוגע בהבטחותיו ובבסיס בוחריו המתכווץ. ליברמן הוא שר ביטחון חסר ביטחון פוליטי. אז הוא יזם משבר.
החרדים טעו גם הם כשלקחו את נושא התקציב כבן ערובה, בתקווה ששר האוצר משה כחלון יתגמש. כחלון הגיב בתקיפות. הוא הרגיש כאילו פרצו לו לתוך הבית. התקציב הוא העניין המרכזי שלו בממשלה, והוא לא היה מוכן לספוג השפלה. כשהכריז: "תקציב עד פסח - או שנפרוש מהממשלה", הוא החזיר את הכדור לידיהם של ליברמן ושל החרדים.
הנחת היסוד הראשונה הייתה שליברמן לא יעז לעזוב, כי גם בלעדיו יש ממשלה. הוא רק התוספת שתופסת. חמשת המנדטים של ישראל ביתנו - לא כולל אורלי לוי־אבקסיס שהכריזה על הקמת מפלגה חדשה - לא עובדים עוד בשבילו.
עכשיו הכל תלוי ביכולת של ליברמן ושל יעקב ליצמן להגיע לנוסחה מוסכמת. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. מישהו כאן יאכל את הכובע או את הכומתה. מאידך, אסור לזלזל בפחד מפני בחירות וכישלון פוליטי. הפחד הוא המורה הכי טוב בעולם, כפי שכתב פעם מנחם תלמי ב"תמונות יפואיות". תשאלו את ניר חפץ.
האסיר של פוטין
המדד השני לבחינת ההתפתחויות הוא המדיני־אזורי. נתניהו שוב קיבל חיבוק אדיר מדונלד טראמפ ורשם הישג ועוד הישג. הנשיא האמריקאי איים על הסכם הגרעין עם איראן, שלח את הפלסטינים לחפש את החברים שלהם ואמר שבלי הסכמתם לדבר על תוכניתו המדינית לא יהיה שלום.
אבל כל זה רק על פני השטח. מאחורי התפאורה ההוליוודית הנוצצת שמספק טראמפ, יש מבחן אחד חשוב, שנמצא אלפי קילומטרים מוושינגטון: איראן. "במבחן זה נתניהו עומד להיכשל", אומר שבתאי שובל, חוקר עמית במכון למדיניות נגד טרור של המרכז הבינתחומי בהרצליה. "מעבר למשחקי הכס ולהטוטי מעבר השגרירות לירושלים של טראמפ, הוא לא עשה דבר כדי להוציא את הערמון האיראני מהאש הסורית. אובמה וטראמפ אינם אלא 'שוטים שימושיים' במזרח התיכון, שנטשו את האזור בידיהן של איראן ורוסיה. נתניהו מבקש מטראמפ מה שהוא לא יכול או לא רוצה לתת".
שובל מדייק: נתניהו רוצה מעורבות ופעילות אמריקאית במזרח התיכון, אבל ארה"ב לא בעניין. היא ממשיכה להתכנס בתוך עצמה, כי "אמריקה תחילה" היא לא רק ססמה. "נטייתה של ארה"ב להפסיק למלא את תפקידה כשוטר עולמי חזרה על עצמה בהיסטוריה של המאה ה־20 ושוב במאה ה־21. כך בתחילת המלחמה העולמית הראשונה והשנייה, וכך כמעט בתחילת ממשלו של בוש הבן עד לאירועי 11 בספטמבר. נטייה זו של מדיניות החוץ האמריקאית דווקא מובנת על רקע הכישלונות הקולוסליים של ארה"ב להשפיע באמצעות נוכחות צבאית במקרים רבים, בהם מעורבות בוייטנאם, פרשת מפרץ החזירים בקובה, בלבנון ובעיראק. עם זאת, הימנעות אמריקאית משימוש בכוח צבאי לתמיכה בבעלות בריתה במלחמת העולם השנייה עלולה הייתה להביא להרס אירופה הדמוקרטית. התוצאות הקשות של מלחמת המפרץ השנייה, שהביאה לקריסת עיראק, לצמיחת דאע"ש ולהתפתחות הסהר השיעי של איראן, דחפה את ארה"ב שוב לגישה בדלנית.
שובל ממשיך ומסביר: "אובמה קבע שהעולם הערבי בשל למזרח תיכון חדש ושדיפלומטיה היא תחליף לכוח צבאי. הגישה הנאיבית השגויה הזו זיכתה אותו בפרס נובל לשלום. אובמה נמנע מלהשפיע. הוא 'הוביל מאחור' והפקיר את הזירה. העניין הוא שכישלונותיו של אובמה במזרח התיכון לא מנעו מטראמפ להמשיך את מדיניות הבדלנות הנסגנית. טראמפ בעיני תומכיו הוא נץ נחוש ואמיץ, בפועל, מדיניותו מאחורי מסך ציוצי הטוויטר הרהבתניים היא מדיניות בדלנית של הימנעות ממעשה בעל משמעות במזרח התיכון.
"מדיניות זו כוללת את המשך נטישת בנות הברית: מצרים, סעודיה והכורדים, בלבול לנוכח המשטר של ארדואן ואימפוטנציה כרונית בפני האגרסיביות האימפריאליסטית של איראן ורוסיה. ההבדל היחיד במדיניות במזרח התיכון בין אובמה לטראמפ הוא אותה העברה סימבולית של השגרירות לירושלים, שכל השפעתה מתמצה בפגיעה בפוטנציאל היחסים של ישראל עם הציר הסוני, ללא ערך מדיני כלשהו.
"הפלישה השיטתית וההדרגתית של איראן לסוריה היא בחסות הרוסים, וטראמפ לא מעז להתעמת עם הדוב שחיבק אותו בחום. מי שדאג להפעיל לטובת בחירתו של טראמפ מהלכי סייבר מרשימים בתעוזתם, מחזיק בידיו כוח עצום מול הנשיא האמריקאי. המנופים הפסיכולוגיים והמעשיים שיש לפוטין על טראמפ מגוונים, אחד מהם הוא חשיפת הקשרים בין נציגי הקרמלין למנהלי הקמפיין של טראמפ. אם רוסיה תדאג להדליף ראיה בעלת ערך משפטי שקיימה מגעים לא חוקיים עם הסגל הבכיר של טראמפ, בידיעתו, הנזק לממשלו של טראמפ יהיה אדיר. גם אם טראמפ אינו אסיר תודה לפוטין על תמיכתו הפעילה והפלילית במועמדותו לנשיאות, הוא אסיר של פוטין במובנים אחרים.
"מי שמבקש הוכחות לחולשתו של טראמפ כלפי פוטין יכול למצוא דוגמה מצוינת לכך באירועי מרוץ החימוש המחודש בשבוע שעבר. מעטים שמו לב לעובדה שטראמפ התעלם לחלוטין מהאיום הישיר והבוטה של פוטין למרוץ חימוש חדש כנגד ארה"ב. בעוד פוטין הראה וידיאו של נשק גרעיני חדש ואפקטיבי, העשוי להשמיד את ארה"ב, טראמפ החריש שלא כהרגלו ולא צייץ אפילו ציוץ אפרוחי קטן. אם לעומת איום ישיר ובוטה של פוטין על ארה"ב, טראמפ נחבא מאחורי שולחן הכתיבה של החדר הסגלגל, כיצד ניתן לצפות שנתניהו יגרום לטראמפ להתעמת עם רוסיה בסוגיית ההתפשטות האיראנית בסוריה?
"אפשר גם אחרת: גם בלי להרגיז את פוטין, טראמפ היה יכול לסייע למאבק בהתפשטות האיראנית. גיבוש ציר סוני אפקטיבי שמאחד את מצרים, סעודיה, מדינות המפרץ וירדן, כולל ברית צבאית מחייבת, לא בהכרח יחייב עימות עם הרוסים. אבל כאן אנחנו מגיעים לבעיה אחרת של הממשל האמריקאי: היעדר אסטרטגיה ברורה ואוזלת יד.
"נתניהו פועל באופן שקול וזהיר מול האיום האיראני, אבל לאחר ביקורו בוושינגטון, תמונת המציאות הקשה מתבררת עוד יותר: ישראל לא תזכה לסיוע ישיר ומשמעותי לריסון האיראנים בסוריה. בוושינגטון אין שותף למאבקים החשובים באמת, ורוסיה היא המעצמה הרלוונטית היחידה במזרח התיכון".
וזהו למעשה המבחן של נתניהו: האם הוא הצליח להניע את טראמפ לפעולה במזרח התיכון? לנוכח שני הנושאים הגדולים הללו: סערת החרדים והאיום האיראני, אין לנו אלא לאחל לראש הממשלה בהצלחה. וגם לנו.