אין ספק כי ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בארה"ב, קבלת הפנים החמה מצד הנשיא דונלד טראמפ, הזהות הכמעט גמורה בתפיסות ישראל וארה"ב בכל הנוגע לגרעין ולתוקפנות האיראנית ולגבי ההתנהלות מול האויב הערבי שאותו אנו מכנים "פלסטיני", ומעל הכל התזמון של מועד העברת השגרירות האמריקאית - שלמגינת לבו של השמאל הפוליטי והתקשורתי לא יהיה יחד עם ביאת המשיח, אלא דווקא למחרת ציון 51 שנות שחרור העיר מהכיבוש הערבי - כל אלה מביאים את יחסי ישראל־ארה"ב לשיא חדש. שיא שלא זו בלבד שלא היה כמותו, אלא גם שלא היה דומה לו.
לכן, דווקא עתה יש להביט נכוחה אל המציאות הפוליטית הפנימית בארה"ב ולהסיק את המסקנה החד־משמעית, שלפיה בתוך זמן לא רב צפוי קרע בין כל ממשלה ציונית־לאומית בישראל לבין המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, הנמצאת זה למעלה מעשור במדרון חלקלק לעבר הפיכתה למפלגת שמאל קיצונית.
השמאל הקיצוני והאסלאם הם אויביה המובהקים של מדינת ישראל הציונית והיהודית, הן בא"י והן ברחבי תבל. בשנות ה־90, עד לעלייתו של רג'פ טאיפ ארדואן לשלטון בטורקיה בשנת תשס"ב (2002), היחסים בין ישראל לטורקיה פרחו כפי שלא פרחו מעולם, לרבות ובמיוחד שיתוף הפעולה הביטחוני־אסטרטגי. היחסים המצוינים בין שתי המדינות באו לידי ביטוי גם באהדה העצומה של הרחוב הטורקי לישראל, דבר שכל ישראלי שביקר בטורקיה חש בו היטב. מיד עם עלייתו של ארדואן, החל התהליך הבלתי נמנע של הפיכתה של טורקיה מבעלת ברית אסטרטגית למדינה עוינת, עד כדי ניתוק כל שיתופי הפעולה הביטחוניים וניתוק היחסים הדיפלומטיים, הכל ביוזמת אנקרה העוינת.
אומנם לאחרונה חודשו היחסים, אולם זה קרה אך ורק עקב עוצמתה הכלכלית, הצבאית והמדינית של ישראל, ובמיוחד בשל הפיכתה למעצמת גז ויצואנית אנרגיה. אך העוינות הטורקית המובנית לישראל מאז להפיכתה למדינה אסלאמית למעשה לא קהתה כהוא זה בעקבות חידוש היחסים הדיפלומטיים.
בין ישראל לבין השמאל האירופי - שגם הוא נמצא בתהליך מתמיד של גלישה לעבר שמאל קיצוני - קיימת זה דור עוינות ההולכת ומקצינה כל העת כלפי ישראל, יחד עם ההקצנה של השמאל האירופי. המנהיג הנוכחי של מפלגת העבודה הבריטית, ג'רמי קורבין, מתבטא בענייני הסכסוך ישראלי־ערבי כאילו הוא נמנה עם הנהגת חמאס. עוינותו ושנאתו לישראל כה עזות עד כי הן מקוממות חלק ניכר מחברי הפרלמנט של מפלגתו.
בביקורו האחרון בישראל של מי שהיה עד לא מזמן שר החוץ בגרמניה, איש השמאל זיגמר גבריאל, התגלתה עוינותו הקיצונית כלפי ישראל, עד כי כשעמדה בפניו הברירה בין פגישה עם נתניהו לבין פגישה עם ארגון השמאל הקיצוני העוין שוברים שתיקה - העדיף אדון גבריאל את הפגישה עם שוברים שתיקה. המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית - שכמעט נמחקה בבחירות האחרונות לנשיאות ולבית הנבחרים - מתחרה עם עמיתותיה נורווגיה ושוודיה על הבכורה בכל הנוגע למדיניות אנטי־ישראלית ופרו־ערבית קיצונית.
בכל ההפגנות האנטי־ישראליות ברחבי אירופה, שאינן אלא מיצג אנטישמי פרוע, צועדים בסך מוסלמים ואנשי שמאל קיצוני, לרבות שמאל ישראלי קיצוני, ובידיהם כרזות וססמאות המזכירות את התוכן והסגנון של ה"דר שטורמר" וה"פלקישר באובכטר" של שנות ה־30 בגרמניה. הנה כי כן, השמאל האירופי והאסלאם האנטישמי הם ראש החץ האנטי־ישראלי, ולכן גם האנטישמי, בזירה הבינלאומית. הקרע בינם לבין ישראל מובנה ובלתי ניתן לשינוי.
תרחיש האימים
עד לפני כ־15 שנה המפלגה הדמוקרטית בארה"ב הייתה רואה בהגדרתה כמפלגת שמאל עלבון צורב. ביל קלינטון - הנשיא האחרון בעידן הטרום־שמאלני של המפלגה הדמוקרטית - ראה בעצמו בעל ברית כלכלי ופוליטי של אמריקה התאגידית, שנתפסה בעיניו כמנוע הצמיחה הבלעדי של המשק האמריקאי. כיום, לעומת זאת, המפלגה הדמוקרטית היא מפלגת שמאל מובהקת, שנמצאת כפסע מן השמאל הקיצוני, שלעברו אין היא פוסקת מלנוע ובמהירות.
סגן יו"ר המועצה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית, קית אליסון, הוא מוסלמי שחור, קנאי וגזעני בכלל, ואנטישמי מובהק בפרט. הוא גם תומך מובהק ובגלוי בפלסטינים ובסיוע בגיוס כספים לארגוני טרור ערבים ומוסלמים, במסווה של סיוע הומניטרי. אליסון הנו גם חלק בלתי נפרד מן השמאל הקיצוני החברתי־כלכלי במפלגה הדמוקרטית. ככזה הוא עמד להיבחר כיו"ר המועצה הלאומית הדמוקרטית, ורק אולטימטום של דמוקרטים יהודים, בראשות הפרקליט הנודע אלן דרשוביץ - שאיימו לעזוב את המפלגה הדמוקרטית אם ייבחר - הביאו לפשרה שלפיה ייבחר לתפקיד סגן היו"ר.
ננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית התחתון בקונגרס, נשמעת יותר ויותר בענייני פנים כמו ג'רמי קורבין. כלפי ישראל טרם הידרדרה פלוסי לרמת השיח של קורבין, אולם התבטאויותיה הבוטות כלפי הזמנתו של נתניהו לנאום בפני שני בתי הקונגרס, ועוד יותר מכך, דברי הבלע שהשמיעה לאחר הופעתו המזהירה בקונגרס - "אוסף של דברי הבל שחבל מאוד שהקונגרס שימש כבמה להשמעתם", כך על פי הגב' פלוסי - מלמדים כי לא ירחק היום וגם כלפי ישראל היא תישמע כאחותו הפוליטית התאומה של קורבין.
מתוך 46 סנאטורים דמוקרטים, ארבעה בלבד - מהם שניים יהודים - תמכו בסנאט בעמדה הרואה בהסכם הגרעין המביש שחתם ברק אובמה עם האייתוללות מאיראן הסכם רע שאין מקום לאשרו.
הסנאטור הדמוקרטי ברני סנדרס, יהודי שעוין במובהק את ישראל, היה המועמד הרציני היחיד לנשיאות שלא טרח להופיע בפני השדולה היהודית הפרו־ישראלית, איפא"ק. סנדרס, איש שמאל קיצוני, התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות כשהוא מכריז על עצמו כסוציאליסט - דבר שלא היה עולה במוחו של שום מתמודד לפניו, אפילו לא על דעתו של אובמה - וכמעט זכה במועמדות, והיה זוכה בה אלמלא ההתגייסות המושחתת והמלאה של כל מנגנון המפלגה הדמוקרטית נגדו.
אין כמו תרחיש האימים של זכייה במועמדות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות על ידי איש שמאל קיצוני, המכריז על עצמו כסוציאליסט, כדי להדגיש עד כמה המפלגה הדמוקרטית בארה"ב קרובה להיהפך למפלגת שמאל קיצוני מובהקת.
לפיכך, כשם שיש קרע עמוק בין ישראל לטורקיה של ארדואן וכשם שתהום פעורה בין השמאל האירופי לבין ישראל, כך באופן בלתי נמנע, אם אכן תימשך מגמת הגלישה של המפלגה הדמוקרטית לעבר השמאל הקיצוני - ואין כל סימן לכך שתהליך זה לא יימשך - הקרע בינה לבין ישראל יקרום עור וגידים, אם כי לא באופן מיידי.
כשם ששום ממשלה לאומית־ציונית בישראל אינה יכולה למנוע את הקרע עם טורקיה והשמאל האירופי, כך לא ניתן יהיה למנוע את הקרע הצפוי עם מפלגת שמאל קיצונית דמוקרטית בארה"ב, אלא אם כן תסכים ישראל לסגת ל"גבולות אושוויץ 67'", ולוותר על המשך קיומה כמדינה יהודית - תרחיש אימים שלא ניתן בוודאות לומר כי אינו מקובל על חלקים רבים בשמאל הקיצוני הישראלי, הפוליטי והתקשורתי. אולם הרוב המוחלט של העם היושב בציון ידחה אותו לעולם, על הסף.