פרשת גרסטל: האם מערכת האכיפה ראויה לאשראי שהיא מבקשת שניתן לה?

1 ברגע הראשון, כשבאה לעולם, "פרשת גרסטל" נראתה המסקרנת מכל הפרשות. בלי לזלזל בסיגרים, בבקבוקי השמפניה או בעסקה של הון תמורת תמונות ב"וואלה", ניסיון של ראש הממשלה להשתלט באופן גס ובוטה על התביעה הכללית, רק כדי שזו תסגור לרעייתו את התיק הפלילי, זה כבר סיפור ברמה אחרת לגמרי. 

דווקא משום כך, כשהתבשרנו על החתימה של ניר חפץ על הסכם עד המדינה, אפשר היה לצפות שהסיפור הזה יטפח סוף־סוף עמוד שדרה משמעותי. שעכשיו, כשחפץ כבר לא חושש מאימת הדין, הוא יתייצב ויספר את האמת. שבנימין נתניהו שלח אותו לקדם את הדיל עם השופטת הילה גרסטל. שאלי קמיר, מקורבה של גרסטל, התלהב מהרעיון והבטיח שהוא סוגר לרעיית ראש הממשלה את הפינה הפלילית. שיש לנו עסק עם משהו רציני. והנה, במקום זה, באופן מוזר למדי, קרה ההפך. שנייה אחרי שחפץ עבר צד, התברר שהתיק קורס, ועומד להיסגר. שחפץ בכלל מספר שלא היה כלום, כי אין כלום. 

חשוב מאוד להתעכב על הפרשה הזו, כי יש בה כדי ללמד הרבה. לא, לא על בנימין נתניהו. גם לא על ניר חפץ. אפילו לא על אלי קמיר. יש בה הזדמנות מרתקת לצפות בשידור חי איך עובדת המשטרה, איך עובדת הפרקליטות ואיך עובד בית המשפט. רק לפני שבועיים ימים תיארו לנו שלושת הגורמים האלה את פרשת גרסטל כסדום ועמורה. המשטרה והפרקליטות, מצדן, מכרו לבית המשפט סיפורי בדים מסמרי שיער על מעלליהם של חפץ וקמיר. בית המשפט, מצדו, אכל כמו דג רעב כל מה שהאכילו אותו וזרק את קמיר לשבעה ימים במעצר, אבל כעבור כמה ימים התגלה שהכל היה בלון ריק מאוויר. 

כאמור, קמיר עצמו איננו הדבר החשוב כאן. הסיפור הזה שלו, הוא לא באמת רק שלו. ומכיוון שמדי שנה יש אלפים כמוהו, שעניינם לא מגיע אל כלי התקשורת, חשוב לבחון את המקרה שלו כדי להבין באיזו מידה של חשדנות ראוי שנתייחס לכל מילה של "המערכת". שניווכח באיזו קלות דעת היא משליכה אנשים לימי מעצר, לא כי יש לזה הצדקה בחומר, אלא מתוך תקווה שאולי אחרי כמה לילות קשים הם יישברו. שנדע שכל המילים הגבוהות על "ביקורת שיפוטית", הם כלום אחד גדול. כי בסופו של דבר, בתי המשפט, בבואם להאריך מעצר של חשוד, הם חותמת גומי של המשטרה ושל הפרקליטות. 

# # #

מהרגע הראשון היה ברור שבפרשה הזו אין כלום. ששום דבר בה לא מתחבר עם ההיגיון. לא הגיוני, גם למי שמאמין שנתניהו עצמו מושחת עד היסוד, שראש הממשלה חשב שנשיאת המחוזי לשעבר תהיה מוכנה להיות פרטנרית לעסקה מושחתת שכזו. לא הגיוני שגרסטל באמת חשבה שמדובר בהצעת שוחד, ולא רצה לדווח על כך למשטרה. לא הגיוני שהיא לא רצה לספר על זה אפילו לחברתה, השופטת אסתר חיות (חיות העידה שגרסטל סיפרה לה על האירוע רק אחרי תקופת מה, כשהמועמדות לתפקיד היועמ"ש כבר לא הייתה רלוונטית).

לא הגיוני שחיות עצמה חשבה שמדובר בפרשה חמורה ולא מיהרה לחייג למשטרה. לא הגיוני שגרסטל האמינה שקמיר תיווך מולה בעסקת שוחד, ושנתיים אחר כך עוד המשיכה לנהל איתו יחסי חברות קרובים. לא הגיוני שהיא הייתה מנהלת את הליך הגישור בין בן כספית לשרה נתניהו, ולא פוסלת את עצמה, כשהיא סבורה שמשפחת נתניהו הציעה לה מינוי תמורת סגירת התיק של אותה שרה נתניהו. ולפני כל אלה, לא הגיוני כאן כלום, כשכולנו יודעים שלגרסטל לא היה שום סיכוי להיבחר, מהרגע הראשון. 

כך או כך, זמן קצר אחרי מעצרם של חפץ וקמיר, נראה היה שהמשטרה עלתה פה על תיק המאה. "פרשה חמורה", צוטטו "גורמים בפרקליטות". "גורמים" אחרים, הפעם "במערכת אכיפת החוק" בישרו ב־YNET: "התיק סגור". 

הצדיק היחיד בשרשרת המזון המשפטית היה שופט השלום עלאא מסארווה, הראשון שנתבקש להאריך את מעצרם של החשודים בשבעה ימים. "מדובר באירוע נקודתי שחקירתו אינה מסועפת", כתב בהחלטתו. "...ניתן לבצע את פעולות החקירה הדחופות בזמן הקרוב". חפץ נעצר ממילא עוד קודם לכן בפרשת בזק. לגבי קמיר, שנעצר בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע ולהצעת שוחד, החליט מסארווה שניתן להסתפק במעצר בית ובהפקדת ערבות. 

בפרקליטות נזעקו ומיהרו לערער. לקראת הדיון בערעור, החליטו לא להסתפק בנציגת המשטרה, ובאופן חריג צירפו אליה נציג בכיר מטעמם, יהונתן תדמור, המשנה לפרקליטת מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) ומי שמלווה את פרשות ראש הממשלה - 1000, 2000 ו־4000.

במשטרה לא השאירו מקום לספק. "מדובר בתיק חמור... מדובר בשחיתות שלטונית ברמה הגבוהה ביותר", אמרה רפ"ק עדי אדרי גמליאלי לשופט בית המשפט המחוזי יוסי טופף. "... אנחנו חושבים שהוא בלב האירוע", כיוונה לחלקו של קמיר. "מדובר בהצעת שוחד. החשוד הביא את ההצעה אל השולחן... הוא בעצמו לוקח את הצעת השוחד ומוציא אותה בעצם אל הפועל". 

עו"ד שרון קליינמן, פרקליטתו של קמיר, הסבירה שהוא משתף פעולה עם החוקרים, שהוא שולל לחלוטין את הפרשנות של החוקרים לשיחה שלו עם חפץ, ובעיקר חזרה על מה שכתב השופט מסארווה בערכאה הנמוכה יותר. מדובר בסיפור נקודתי עם מספר מעורבים קטן מאוד, השופטת גרסטל כבר העידה בו, חפץ ממילא נתון במעצר על פרשה אחרת, מה כבר יכול קמיר לשבש פה?

כאמור, עו"ד תדמור נשלח לדיון הזה כדי לצייר את הרושם הנכון ביחס לאופן שבו רואה הפרקליטות את הפרשה. "התייצבנו כאן היום באופן יוצא דופן יחסית, כיוון שהאירוע הוא אירוע יוצא דופן. הפרקליטות מלווה את התיק הזה על כל צעד וצעד שבו, עד לדרגים הבכירים ביותר במערכת אכיפת החוק, כיוון שכפי שייווכח בית המשפט מהתיק, מדובר באירוע - ככל שיתבררו החשדות כנכונים - חמור מאין כמותו, של הצעת שוחד בדרגים הגבוהים ביותר והשחתה ברמות הגבוהות ביותר". 

השופט טופף יכול היה לחזור על מה שקבע קודמו, השופט מסארווה. בפרשה הזו הרי יש מספר קטן מאוד של מעורבים. לכו, היה יכול להגיד לחוקרי המשטרה, תחקרו את כולם, ותסגרו עניין. אין כאן קלסרים ומחשבים שצריך לתפוס. אין פה חיקורי דין מעבר לים. אין שום סיבה להחזיק אנשים בתאי מעצר בגלל הדבר הזה. הוא גם היה יכול לבחור בדרך האמצע. לתת למשטרה יום או יומיים של מעצר, לדרוש מהחוקרים לחזור אליו לאחריהם ולספר מה עשו ומה עוד נותר להם לעשות, ואז להחליט אם יש צורך בהמשך מעצר אם לאו. אבל טופף החליט ללכת עם המשטרה והפרקליטות את כל הדרך. 

הטקסטים שלו, בהחלטה שחיבר, נראים היום, שבועיים אחרי, כמו משהו שאם לא היה גורם לקמיר לבלות שבוע במעצר מיותר, בגין פרשה שלא קיימת, היה אפשר לצחוק ממנו. "לאחר שעיינתי בחומר החקירה (...) מצאתי כי קיים חשד סביר בעוצמה גבוהה, אף מעבר לנדרש בשלב דיוני זה (...) לביצוע העבירות המיוחסות למשיב". טופף עוד זרק מילה על "חזקת החפות" אבל המשיך מיד הלאה. "קיימת תשתית ראייתית לכאורה המבססת חשד סביר לביצוע העבירות. דומני כי אין צורך להכביר מילים", הכביר השופט מילים, "על הסכנות הטמונות בשחיתות ובהשחתת המידות הציבוריות, שאין להן מקום במדינת חוק. בנסיבות אלה סבורני כי עילת המעצר של חשש לשיבוש המשך החקירה אף היא ברף גבוה, כך שאין מקום לשחרר את המשיב בשלב זה". 

קמיר, שכבר בילה לילה אחד במעצר לפני הדיון הזה, נשלח על ידי השופט טופף לעוד שישה ימי מעצר! גם אלמלא היינו יודעים מה שאנחנו יודעים היום על הפרשה הזו, מדובר בהחלטה מטורפת. שישה ימים? על מה? ב־1967 הספיק לנו פרק הזמן הזה כדי לנצח את צבאות ערב, להשתלט על סיני ועל רמת גולן ועל יהודה ושומרון ועל ירושלים, ולהכריז "הר הבית בידנו". והקלות הזו שבה נשללת חירות, חוויה שאותה עוברים אלפי אזרחים שבסופו של דבר לא מוגש נגדם אפילו כתב אישום, היא באמת בלתי נסבלת.    

ומה קרה בששת ימי המעצר האלה? כמעט כלום. פרקליטתו של קמיר סיפרה אחר כך בבית המשפט שבמשך הזמן הזה הוא כמעט לא נחקר. עו"ד ירון קוסטליץ, פרקליטו של חפץ, החצי השני לכאורה לאותה עסקה איומה, סיפר בבית המשפט שחפץ לא נחקר עליה כלל. "הוא לא נשאל ולו שאלה אחת מעבר לאזהרה הכללית: 'אתה מוזהר בהצעת שוחד לכבוד השופטת גרסטל' (...) לא נשאל שום שאלה: 'מי זה קמיר, מי זו גרסטל'. שום שאלה". גם חפץ עצמו ביקש לשתף בזה את בית המשפט. "מה שבית המשפט לא יודע זה שהמשטרה עבדה עליו בעיניים", העיד. "אני במשך הימים האלה, חוץ מזה שהוקראה לי השורה הזו (האזהרה שלפני חקירה - ק"ל), נשאלתי שלוש־ארבע שאלות טכניות. לו לא היו פרסומים בתקשורת, לא נאמר לי עד לרגע זה למה אני נחקר". נציגי המשטרה, חשוב לציין, לא הכחישו את הטענות.  

מעטות ההזדמנויות שמאפשרות לנו לראות כך, בעין בלתי מזוינת, ובמהירות כל כך גדולה, מה קורה כשהמשטרה והפרקליטות משתמשות לרעה בכוח שיש להן, ומה קורה כשאין עליהן באמת ביקורת שיפוטית. הפרשה הזו רק פותחת צוהר, למי שצריך את הצוהר הזה, לפרקטיקה הנוהגת מדי יום בבתי המשפט. פרקטיקה שבה השופט רואה חומר חסוי במעמד צד אחד ועונה "אמן" כמעט על כל בקשה של התביעה. 

# # #

התפיסה המסוכנת הזו של המשטרה מוצאת את ביטויה, שחור על גבי לבן, גם בדוח של נציב הקבילות על השופטים, השופט אליעזר ריבלין, שבדק את פרשת השופטת פוזננסקי־כץ והמסרונים. כזכור, תובע הרשות לניירות ערך, ערן שחם־שביט, גילה מראש במסרון לשופטת "סטלה ואיריס, נבקש מחר ימים ספורים. יבקשו 3, את בהחלט אבל ממש בהחלט יכולה לתת יומיים". 

המסחרה הזו, מעל ראשו של החשוד, וכלל לא משנה מי הוא, היא לא פחות מנוראית. היא אומרת שהמשטרה לא מבקשת ימי מעצר בכמות שנראית לה הולמת את צורכי החקירה, אלא מתנהגת כמו סוחר בשוק שמנסה להשיג כמה שיותר. צריכים יומיים מעצר? נבקש שלושה. ומה אם השופטת באמת תיתן שלושה? אז החשוד יישב עוד לילה אחד במעצר. 

השופט ריבלין גבה, בין השאר, את עדותה של פקד אור רובין, קצינת משטרה שייצגה בדיוני הארכת המעצר את להב 433. וכך הוא מסכם: "פקד רובין לא זכרה את שנאמר בדיונים פנימיים שהתקיימו בתביעה, כאילו כדאי לבקש שלושה ימי מעצר, כדי שבית המשפט ייתן שניים, 'אבל' - כך אמרה לנו - 'זה לא תלוש מהמציאות שזה נאמר'. לרובין גם היה הסבר. 'השופטת', כך אומרת פקד רובין, גילתה גישה סנגוריאלית. 'היא הייתה מאוד סנגוריאלית, בעיני, יחסית לשופטים אחרים שהייתי איתם באינטראקציה והחיים לא היו קלים, לא לי ולא לערן. גם אני וגם ערן התפתלנו בלשכה וענינו על שאלות קשות'". נו, ומה עושים כשיש, לא עלינו, שופטת סנגוריאלית, ששואלת ומקשה לפני שהיא שולחת אנשים ללילה במעצר? ברור. פשוט מבקשים יותר ימי מעצר.  

אין לי מושג איך קמיר עבר את המעצר המיותר הזה. יש רבים שכמה ימים כאלה מפרקים אותם לכל החיים. כאמור, הפרופיל התקשורתי הגבוה של הפרשה הזו, רק סיפק הזדמנות לראות איך נראית מערכת האכיפה ביומיום. זה צריך להפחיד את כולנו. 

2 זה דיון שמתנהל כמעט בכל שנה, רגע אחרי שמתפרסמת רשימת הזוכים בפרסי ישראל, כשמתברר שאין בה נשים ואין בה מזרחים ואין בה ערבים. לפני הכל, חשוב להגיד שעם העובדות אי אפשר להתווכח. אחוז הגברים האשכנזים בין מקבלי הפרסים לדורותיהם הוא הרבה מעל ומעבר ליחסה של הקבוצה הזו באוכלוסייה. במצב האידיאלי, כל מגזר וכל מגדר היה זוכה במדויק לייצוג היחסי שלו. אלא שמכיוון שזה בלתי אפשרי ליצור נוסחה מדויקת שכזו, צריך לשאוף שהמרחק בין הגודל היחסי של כל קבוצה לגודל היחסי שלה בקרב מקבלי הפרס, לא יהיה גדול מדי. 

בכל מה שקשור למצבן של הנשים, ב"ידיעות אחרונות" מצאו אתמול את הפתרון: אישה בכל ועדת שיפוט. כשאין נשים בין השופטות, הסבירו שם, ברור שאין נשים בין הזוכות. 

בלי קשר לכך שמדובר באשליה, ותכף נוכיח את זה, ברור שהעיקרון נכון. לא יכולה להיות שום הצדקה למספר הנמוך יחסית של נשים בוועדות השיפוט. ההבנה הזו מקבלת תוקף גדול עוד יותר כשמביאים בחשבון שבעוד שאת הזוכים בוחרות ועדות השיפוט השונות, את חברי הוועדות בוחר השר בעצמו. 

ולמרות זאת, המחשבה שלפיה ככל שתהיינה יותר שופטות תהיינה גם יותר זוכות, איננה אלא תקווה שמתנפצת מול המציאות. נשים אינן מקדמות נשים. 

עברתי השבוע על כל נתוני ועדות הפרס בשני העשורים האחרונים. אז נכון שלא רק נשים צריכות לדאוג לייצוג נשי, זה תפקיד הגברים באותה מידה, ובכל זאת, מומלץ להתבונן בעובדות: מאז שנת 2000 הציבו שרי החינוך 26 נשים בראש ועדות שיפוט של פרסי ישראל. הנשים הללו בחרו ב־19 גברים ורק ב־13 נשים. מתוך ה־13, חמש נבחרו רק עם גבר נוסף שזכה לצדן. 

בסדר, יהיה מי שיטען, העבודה שאישה עמדה בראש הוועדה עדיין לא מעניקה לה רוב בוועדה. אז הנה עוד נתון. ב־34 ועדות פרס לאורך השנים היה רוב של נשים בין השופטים. 21 מתוכן בחרו להעניק את הפרס לגבר. ועדה נוספת שרובה נשים בחרה לתת את הפרס לשלושה גברים. שלוש ועדות בחרו בשני גברים. ארבע ועדות בחרו בגבר ואישה יחד. ורק חמש מתוך 34 ועדות שהיו בשליטה נשית, בחרו באישה.

השנה, אגב, הוועדה היחידה שבראשה עמדה אישה בחרה בגבר, וכך גם נהגה הוועדה היחידה שבה היה השנה רוב לנשים שופטות. 

כך או כך, העיסוק בנושא השבוע העלה שוב, כמו בשנה שעברה ולפני שנתיים ועשר שנים, את הצורך לעשות משהו כדי לתקן את המצב. עיתונאיות זרקו שמות של מועמדות שהיו ראויות בעיניהן לפרס. חברות כנסת צייצו בטוויטר בזעם. כל אחד אסף את מנת הלייקים שלו. ומכיוון שאף אחד מהמגיבים לא באמת הופתע ממה ש"התגלה" השבוע, שהרי כאמור כל שנה אנחנו מנהלים את אותו דיון בדיוק, אז הנה הצעה לכל מי שמבקש לתרום לעניין משהו מועיל, מעבר לניסיון לגזור עליו קופון פוליטי. במקום לזעוק אחרי חלוקת הפרס, נסו לדאוג לפניו, שתהיינה הרבה יותר נשים מועמדות. 

שימו לב לנתון המדהים הבא: בשני העשורים האחרונים חולקו פרסים, בסך הכל, ב־182 קטגוריות. ב־58 מהן לא הייתה אישה ששמה הועלה כמועמדת על ידי הציבור. אז נכון, ועדת הפרס יכולה להחליט שהיא מחפשת בכוח מועמדים מחוץ לרשימה, וחברי הוועדה גם יכולים להציע מועמדים בעצמם. ועדיין, ישנה דרך המלך. ודרך המלך היא הדבר הכי פשוט שיש. היא דורשת מכל מי שהעניין בנפשו, למלא טופס ולהציע את מועמדותה של אישה ראויה, ויש הרבה כאלה בינינו, או לקרוא לאחרים לעשות את זה. כי עם כל הכבוד לרצון של כולנו לראות ייצוג נשי ראוי, קשה מאוד לזכות בפיס בלי לרכוש כרטיס.