עם שובו ממסע החלומות בארה"ב, נתניהו ממשיך לשרוף את המועדון המקומי

1. מי יירד קודם מהעץ: השבוע הזה התנהל הפוך: ראש ממשלה שמנסה לפרק לעצמו את הקואליציה, שממאנת להתפרק. לכאורה, בנימין נתניהו אמור היה להגן על הקואליציה הזו בגופו. חלומית, ימנית, הומוגנית, שמחה וטובת לב. אבל הוא, ממניעים זרים לחלוטין, ניסה השבוע לערער את יסודותיה ולפרק אותה מבפנים כדי ללכת לבחירות מוקדמות מהר ככל האפשר. מולו כמעט כל שאר המרכיבים הקואליציוניים, שמשקיעים מאמץ אדיר בניסיון לסכל את תוכנית הפירוק של הבוס ולכלוא את ראש הממשלה בממשלתו. 
 

כרגע עוד לא ברור מי מהצדדים ינצח. ראש הממשלה, שמנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, או הקואליציה שממש לא רוצה ללכת לבחירות. "אם הוא מתעקש ללכת לבית הנשיא לפני שהוא הולך לבית הסוהר, זו הבעיה שלו", אמר השבוע גורם קואליציוני בכיר למחצה למי שאמר. ולכן, מאחורי גבו של ראש הממשלה מכינים שותפיו תוכניות חלופיות: ממשלה חלופית בלעדיו, באותו הרכב קואליציוני. לחלופין, ממשלה חלופית בלעדיו, עם המחנה הציוני של יצחק (בוז'י) הרצוג (ובלי גבאי, התקוע מחוץ לכנסת). 
 

אם יחשוש נתניהו מתרחיש כזה ולכן במקום להתפטר ינסה להעביר חוק לפיזור הכנסת, הוא יגלה שלא כל השותפים זורמים עם התאריך שלו (יוני). רוצה בחירות? בבקשה. אבל לא ביוני. לא מתאים לנו יוני. יהיה לנו חם ביוני. אנחנו נלך על ספטמבר. ואתה, שתכננת לרוץ לבחירות לפני החלטת היועמ"ש ומיד אחרי הנאומים החגיגיים של יום העצמאות, תתייבש עד ספטמבר. עכשיו בואו נראה מי יירד מהעץ קודם. כנראה נתניהו.
 

2. קואליציית הצודקים 
 

משבר הגיוס נולד בגלל בנימין נתניהו. שבוע ימים כיתתו החרדים את רגליהם וחיזרו על פתחיו של נתניהו, אבל לא נקבעה להם פגישה. החרדים לא רגילים לחזר אחרי נתניהו. הם רגילים שהוא מחזר אחריהם. אז הם צברו רוגז ותסכול. יעקב ליצמן הוא יהודי ששונא רוגז ותסכול, בעיקר כשהם מצטברים אצלו, אז הוא עבר לפי הפרוטוקול הקבוע לשלב האיומים. 
 

מכיוון שאנחנו עומדים ערב העברת התקציב, הוא איים שלא יעביר את התקציב. או־אז קבע נתניהו פגישה, אבל התנהג מוזר. ביבי הישן, שהיה נלחץ מכל רעיון חתרני, מחניק כל ניצן של מרד, מכבה כל גחל עם פוטנציאל, הפך פתאום לאדם רגוע שלא באמת מתעניין בגורל ממשלתו. הוא לא הבטיח לליצמן כלום, אמר ש"יבדוק" ושידר אדישות. ליצמן הבין, וטיפס הלאה, אל צמרת העץ. 
 

שמע אביגדור ליברמן את האיומים של ליצמן, וטיפס על העץ הנגדי. שמע משה כחלון שמנסים לפגוע בבבת עינו, תקציב המדינה לשנת 2019 שמאפשר לו להקל על השכבות החלשות ב־2018, והחליט לשבור את הכלים. שמע נתניהו את כל זה, וטס לאמריקה. משם, הייאוש נראה הרבה יותר נוח, וגם מעשיהו.

כולם יודעים איך מתנהג נתניהו כשהוא רוצה לפתור בעיה. השבוע הוא התנהג כאילו הוא מחבב את הבעיה ומעדיף שהיא תפתור אותו, ולא להפך. יריב לוין וזאב אלקין, שני היעילים־פעילים שנוהגים בסיטואציה כזו להתרוצץ כמו צנטריפוגות מוטרפות בנתנז, גררו רגליים. אפילו דוד ביטן (זוכרים?), מי שמפגר כרגע 3-2 בדו־קרב עדי המדינה מול נתניהו (אם כי המשחק עוד לא נגמר), ניסה לעשות משהו אבל הבין שאין צורך. 
 

ביבי עצמו לא דיבר במהלך כל השבוע עם נפתלי בנט ואיילת שקד, הקמב"צים היעילים ביותר בקואליציה ואלה שמסוגלים לרבע כל מעגל כדי לשמר אותה. הוא גם לא באמת דיבר עם ליצמן. הוא הרים טלפון קצר לאביגדור ליברמן, והוא הרים ביום רביעי טלפון קצר לא פחות למשה כחלון. הוא "בדק" את גבולות הגזרה. 
 

כחלון הסביר לו את האמת, מהפוזיציה של שר האוצר: הייתי איתך בהמלצות, לא רצתי להדיח אותך, אמר שר האוצר לראש הממשלה, אתה לא יכול להאשים אותי בחתרנות. אבל אני צריך לשלם לנכים ולקשישים בסוף מרץ, אני צריך את הכספים שתקציב 2019 מקדים עבורי לשנה הזו, אני לא מתכוון לוותר. אני יודע שמה שיידחה לאחרי פסח לא יקרה לעולם, ולכן אני לא זז. אני שם מפתחות בפסח. מצדי אתה יכול להמשיך בלעדי. אם תעביר תקציב, אני חוזר. זו השליחות שלי, ביבי.
 

בימים רגילים נתניהו היה נותן לכחלון פרזנטציה נגדית משכנעת, לוהטת, חוצבת להבות, מתבל אותה בשתיים־שלוש הבטחות פנטסטיות (שאין לו כוונה לקיים), ומחלץ ממנו פשרה. ביום רביעי הוא פשוט אמר לו: "אתה צודק". נתניהו, שרגיל להיות צודק בעצמו, חילק ביום רביעי תארי "צודק" לכל דכפין. גם אביגדור ליברמן צודק. אין צודק ממנו. נתניהו יודע שקואליציה שבה כולם צודקים, מתפרקת. כנראה שזה בדיוק מה שהוא רוצה. זו המסקנה שאליה הגיעו ביום רביעי בלילה החברים שמנסים לכלוא את ראש הממשלה בממשלתו. מנהיגים את הקבוצה הזו נפתלי ואיילת, כמו תמיד. משתייכים אליה גם אריה דרעי ומשה גפני. דרעי, שעלול להימחק מהמפה הפוליטית בבחירות מוקדמות, וגפני ששונא כל רגע על העץ, כי הוא יודע שהממשלה הבאה לא תהיה טובה אליו כמו הנוכחית.
 

מחזיק המפתחות הוא אביגדור ליברמן. האניגמה הגדולה של הקואליציה הזו, ובכלל. אף אחד לא יודע לפענח את ליברמן. אני בספק אם איווט עצמו יודע לפענח את ליברמן. מי שדיבר איתו השבוע שמע שר ביטחון נחוש וחד. לא מעניינות אותו בחירות. אם יצטרך, ילך לבחירות ויעשה את המקסימום. לא מעניינים אותו חישובים פוליטיים. נמאס לו. יש גבול לכל תעלול. הגיע הזמן שהחרדים יוותרו, הוא אמר למקורביו ביום רביעי. אני אחתום רק על חוק הגיוס שתביא הוועדה המקצועית של משרד הביטחון. נקודה.
 

כשהוא נשאל מה יעשה אם יביאו את מתווה הפשרה של שקד־בנט־דרעי־גפני להצבעה בטרומית, לא מצמץ: אני אצביע נגד בוועדת שרים, נגד בממשלה, נגד בכנסת. כן, אבל אם זה יעבור בכל זאת (וזה יכול לעבור בכל זאת)? אני אפרוש מהממשלה והקואליציה, ענה, כשזה יגיע לקריאה שנייה ושלישית.

או, אז הנה הפרצה: הוא לא יפרוש בטרומית. כלומר אפשר לחזל"ש את המצב. החוק יעבור בלי ליברמן, והוא יסתום את האף וימשיך הלאה. אבל אבוי, עד מתי? כי אם זה יתקדם לקריאה שנייה ושלישית, הוא פורש. אבל בינתיים נתניהו קיבל חודשיים־שלושה. הבעיה היא שנתניהו לא רוצה לקבל חודשיים־שלושה. הוא רוצה לקבל חנינה, ואם לא, אז ללכת לבחירות בזק כדי להראות למנדלבליט שהעם איתו, גם אם הוא מושחת. 

 

אגב, גם ליברמן לא פוסל את האפשרות שנתניהו חותר לבחירות, אבל די נמאס לו שמצמידים לו אקדח לרקה. בדרך כלל הוא מעדיף להיות בצד השני של אקדח שמוצמד לרקה כלשהי. לא הכל פוליטי, הוא אומר. אני לא אוכל להביט על עצמי במראה ולהיות שלם עם עצמי אם אתן יד לחוק של החרדים, שמנציח את הפרזיטיות שלהם ושל הערבים. לא אתן לזה הכשר. גם כחלון יודע שאני צודק.
 

עם שובו ממסע החלומות בארה"ב אל ארץ סיוטי הבלהה המקומית, צפוי גם נתניהו לשנות את דעתו. הוא יודע שבחירות הן חיה מסוכנת, לא נשלטת. הוא יודע שאסור לסמוך על סקרים. הוא יודע שסטטיסטית, בכל פעם שפיגר בסקרים ניצח בגדול, בכל פעם שהוביל בסקרים הביא תוצאה גרועה בהרבה בסוף. הוא מתלבט. נכון לעכשיו, טובים הסיכויים שלא יגדיש את הסאה ולא יעז לירות את יריית החסד שתגאל את הקואליציה מייסוריה ושריה. אבל זה לא נגמר עד שזה נגמר. 
 

לקראת סוף השבוע הכניס נתניהו עז חדשה לחדר ודרש לא רק מתווה פשרה, אלא גם הבטחה מליברמן שלא יעורר מהומה חדשה במורד הדרך. אבל אז שב ארצה, ועם הורדת טור זה לדפוס מתברר שהוא מתחיל להירגע. עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ. כעת הגיע תורן של תיאוריות הקונספירציה. אלה שמלוות את ליברמן תמיד, באשר יפנה. על פי אחת מהן, המשייטת לה מעל ההתרחשויות, ליברמן מתואם עם נתניהו. הכל הצגה. ליברמן יפרק עבור נתניהו את הממשלה, יוכרזו בחירות ואז יצרף נתניהו את ליברמן לליכוד כדי להבטיח את הניצחון תמורת הסכם חתום, עם ערבויות בנקאיות ובלי עדי מדינה, שליברמן ימשיך להיות שר ביטחון גם אחרי הבחירות בכל מצב, מחיר או מזג אוויר. מכאן נמשכת התוכנית של ליברמן בלי נתניהו, כי בינתיים היועמ"ש יחליט להגיש נגדו כתב אישום, הוא ייאלץ לפרוש ומי יהיה שם כדי לאסוף את הירושה? ניחשתם נכון. בדיוק מה שעשה אריאל שרון לנתניהו ב־1999.
 

האם יש שמץ של אמת בתיאוריה הזו? על פי מקורבי ליברמן, מדובר בהזיה. הוא ירוץ בראש ישראל ביתנו בבחירות הקרובות. נקודה. הוא יילחם על כל קול. אם הוא הביא 6 מנדטים (כמעט 7) כשהכל היה נגדו, הסקרים והחקירה המשטרתית והמטה של המפלגה שנגוז אל חדרי החקירות בן לילה, תארו לעצמכם מה הוא יביא בתנאים טובים יותר. 
 

המפלגה של אורלי לוי־אבקסיס לא מטרידה אותו. היא תיקח, להערכתו, קולות רק מכחלון, אולי גם מדרעי, אם נשארו עוד קולות שאפשר לקחת מדרעי. הכל גן עדן, על פי אנשי ליברמן. למי להאמין, תחליטו לבד. אני באמת לא יודע.
 

מכולם, דווקא מצבו של משה כחלון נראה סביר ביותר. כחלון לא מוטרד מבחירות. הוא משוכנע שיש לו 7־8 מנדטים ברזל, תגמול על כל מה שעשה עבור השכבות החלשות בשלוש השנים האחרונות (והוא עשה). הוא בטוח שיביא 10 לפחות. הוא יודע שיחזור להיות שר אוצר, אין לו צל של ספק בזה. הוא יודע שכשיחזור לתיק האוצר, ייפרע מהחרדים שפגעו בציפור הנפש שלו - התקציב - דקה לפני שפרשה כנפיים.
 

כחלון הוא חתול רחוב, יש לו זיכרון ארוך, הוא סוחר סוסים ממולח, ומי שעוקץ אותו ייעקץ בחזרה. מה לא עשיתי בשבילם, אמר השבוע על החרדים למי שאמר, והם באים לי ברגע האחרון עם ההפתעה הזו. אני לא אשכח ולא אסלח אם על הדבר הזה הממשלה תתפרק. הם יודעים שאני לא רוצה להיות ראש ממשלה, הם יודעים שאני לא שבוי שלהם כמו כל האחרים, נדמה לי שהם יודעים שעל דבר כזה אני לא אעבור בשתיקה. ניפגש בסיבוב הבא.
 

בתוך כל הבוכלטריה הזו, כמעט לא מדברים על הממותה שרובצת במרכז החדר. הצטרפותו של ניר חפץ למאגר עדי המדינה נגד נתניהו נתפסת, גם בקרב גורמי אכיפת החוק הבכירים ביותר, כסוף המשחק. השאלה היא לא אם ייאלץ נתניהו לפנות את מקומו בהיסטוריה, אלא מתי. זאת ועוד: כמעט כולם כבר יודעים שזה לא ייגמר בחזרה לקיסריה (אם וכאשר תצליח הגברת לארוז את הכבודה שצברה בתשע שנות מילצ'ניזם). זה ייגמר, קרוב לוודאי, בתא של אהוד אולמרט במעשיהו. על עבירת השוחד, שלדברי ח"כ נורית קורן (הליכוד) "אינה חמורה", הולכים בישראל לבית הסוהר. אלא אם כן יצליח נתניהו לחוקק עד אז חוק שיקבע שאנחנו כבר לא בישראל. השקט מכיוונו של דודי אמסלם מבשר שכנראה כבר עובדים על הצעה כזו.
 

הסרטון שצילם נתניהו ביום רביעי בערב, שבו הוא מטיח האשמות במשטרת ישראל, מוכיח שראש הממשלה איבד את הבלמים והרסנים האחרונים שעוד ריסנו אותו. זהו סרטון שבו ראש ממשלה מסית בפה מלא ובקול גדול נגד המשטרה ומאשים את רשויות אכיפת החוק בהפעלת לחץ כבד על עדים, על מנת שישקרו ויעלילו עליו עלילות שווא. קשה להגיב על סרטון כזה. המילים נגמרות. 
 

במדינה מתוקנת הוא היה צריך להיות מואשם עכשיו בהמרדה. ואשם בהמרדה. נסו להתעלם רגע מפרצופו של נתניהו באותו סרטון, ותשתלו במקומו את קלסתרו של מי מראשי משפחות הפשע המוכרות לנו. כולל כובע הקסקט, זיפי הזקן הלא מגולחים והכיפה השחורה המגיעה בהמשך. מדובר בטקסט קלאסי של משפחות פשע. רק הן יכולות להרשות לעצמן ללכת על הראש של המשטרה, להאשים את רשויות האכיפה ב"ציד עדי מדינה", להגיד בקול גדול שמשטרת ישראל מפעילה לחץ כבד על עדים ומכריחה אותן לשקר כדי לפדות את עצמן. מבעית שאמירות כאלה של ראש ממשלה, שמשטרת ישראל היא כלי אכיפת החוק העיקרי שלו, של ממשלתו ושל מדינתו, מתקבלות אצלנו בשוויון נפש. 
 

אף אחד כבר לא מצפה מבנימין נתניהו לממלכתיות כלשהי, לשריד של אחריות לאומית, לאוד מוצל אחרון של שפיות. אמון הציבור במשטרה, בבתי המשפט, בפרקליטות, ביועץ המשפטי לממשלה, הוא נכס ממלכתי, לאומי השייך לכולנו. נתניהו מסתובב בין כל אלה עם להביור. הוא לא ישרוף את המועדון, הוא שורף אותו. לא אתפלא אם ישמח להצית כאן מלחמת אזרחים כדי להציל את עורו. 
 

הוא הרי לא באמת מאמין שהם תופרים לו תיקים. הרי הוא מינה את רוני אלשיך. הוא יודע עד כמה מדובר באיש ממלכתי, אחראי, חסר פניות. הוא יודע שאין במשטרה מרגלים של הקרן החדשה. הוא יודע שכל החומרים והעדויות שמצטברים נגדו מקורם באנשיו שלו, אנשי אמונו, משרתיו, מזדנביו וסריסיו לאורך השנים, שמספרים עכשיו את האמת, או לפחות חלקיק ממנה. למרות כל זאת, הוא לא מהסס לרסק לרסיסים כל מה שניתן. כי המדינה לא באמת חשובה לו. המדינה זה הוא. לתפיסתו, המשך קיומו ושלטונו חשוב למדינת ישראל יותר מכל שאר הערכים, החוקים והדמוקרטיה־שממוקרטיה. כן, זה אמיתי לגמרי. זה קורה לנגד עינינו.
 

ניר חפץ הוא תיבת פנדורה מתנייעת. האיש בחש בכל מה שניתן לבחישה בשנים האחרונות. אדם נטול אידיאולוגיה כלשהי, שעליו הותקנה תוכנה משוכללת לזיהוי עטיני שלטון ושחיתות מזדמנים והתבייתות מדויקת עליהם. חנופתו של חפץ אומנותו, והוא מסוגל להלל ולשבח גם את הנאלח שבשרצים, עד כי יאמין בסופרלטיבים בעצמו. 
 

שבועות ספורים לפני שפרש מ"ידיעות" והלך להיות ראש אגף ההסברה של נתניהו במשרד ראש הממשלה, שהה חפץ בסמינר של יוזמת ז'נווה, יחד עם עיתונאים פלסטינים. שם הוא היה יונה צחורה ולבנת כנף, דברי מתיקה וכיבושין לעם הפלסטיני בפיו, וכולו אומר פייסנות. משם, בזינוק נחשוני, ללב המאפליה הנתניהואית. וכל השאר, היסטוריה.

 

חפץ גורר אחריו, לאורך רוב החיים, סיפור טרגי. לא אתפלא אם האירוע הזה, שיסופר כאן מיד, שרט את נפשו והפך אותו למי שהוא היום. זה קרה בקורס קצינים, כשחפץ וצוער נוסף יצאו לניווט לילה בנגב. מתישהו במהלך המשמרת של חפץ, כשהפיקוד על הניווט היה בידיו, הם התעייפו. הוא והצוער השני החליטו ללכת לישון. מה שאסור על פי פקודות הצבא בתכלית האיסור. לא רק שהלכו לישון, עשו את זה על פסי הרכבת.
 

הדבר הבא שקרה זה שחפץ התעורר מקול רעש עצום. הרכבת הגיעה באשמורת השלישית ופשוט חצתה לשניים את חברו הצוער, שנרדם לרוע המזל על הפסים. חפץ נקלע להלם. הוא הודח מהקורס. מפקד בה"ד 1 היה אז שאול מופז. חפץ ניסה להתאושש. הוא חזר אחרי מחזור או שניים לקורס חדש (הפעם קורס בסיסי, ולא אג"מי), והצליח לעבור איכשהו. כמה מהאנשים שהכירו אותו אז, אמרו שהוא כבר לא היה אותו בן אדם.
 

אף על פי שנתניהו אף פעם לא באמת בטח בחפץ, וגם ידע למה, מחזיק עד המדינה הטרי בכמויות אסטרונומיות של מידע. בניגוד לשלמה פילבר, שעסק נקודתית רק בענייני משרד התקשורת מאז 2015, וארי הרו, שהיה ראש הסגל של נתניהו די מזמן, חפץ העניק שירותים שונים לגברת נתניהו בהתמדה לאורך כל השנים האחרונות, ובהיקף מסחרי. מי שמכיר את הוויית בלפור יודע שהגברת נתניהו היא המחוללת הגדולה של הפעילות הבלפורית, שמקרינה על כל שאר הפעילות, כולל זו המתבצעת בלשכת ראש הממשלה. 
 

לאחר אובדנו של צלם החצאיות נתן אשל, שכיהן כ"ראש הסגל" אבל היה בעצם קצין התצפית הקדמי של הגברת באקווריום, היה חפץ התחליף המושלם. קודמו, שעיה סגל, שבע מרורים, אכזבות והשפלות, צרר את צרורו ונפלט מאזור האסון, שאליו נשאב חפץ כפרפר למדורת הבלים עליזה. עד מהרה התמקם בטבורה של בועת הטירלול והפך לאחד מראשי הקנוניה, שאותה הוא פורש עכשיו בפני חוקרי להב 433.
 

אנשים שדיברו איתו לאורך השנים הללו ידעו היטב את דעתו על הגברת, וגם על האדון. זה לא הפריע לו להמשיך לשרך את דרכיו בסביבתם. כל משימה תאמה את מידותיו, בעיקר בגלל העובדה שמידותיו השתנו במהירות שבה משנה זיקית את צבעיה. חפץ היה אדם שמסוגל למרוח חמאה על שני צדדיה של הפרוסה, ולאכול אותם בו־זמנית. הוא נמנה עם חוג נרחב של אנשים שהגנו במשך שנים על אותה בועת טירלול שהטריפה מדינה שלמה, שיתפו איתה פעולה ושיבשו את ההליכים של כל אלה שניסו לגלות את האמת לציבור. יכול להיות שעכשיו הוא עורך לעצמו טקס טהרה אישי. זה לא יהיה פשוט. 

בליל הבחירות ב־2015, כשכמעט כולם, כולל נתניהו, ציפו להפסד של נתניהו, היה חפץ אמור להנחות את האירוע של הליכוד באולם הגדול בגני התערוכה. תוצאות המדגם טרם פורסמו, וכולם חששו מתבוסה. בליכוד התפללו לתיקו שיותיר אפשרות להרכבת ממשלה. שרי הליכוד ישבו במכוניותיהם המונעות ומיאנו להיכנס פנימה, כדי לא להיתפס ברגעי המפלה החמוצים. חפץ ניגש אז בפנים מכורכמות לאחד הטאלנטים שעבדו עבור נתניהו. אני לא מרגיש טוב, אמר לו, אני אמור לקרוא לנתניהו ולהציג אותו במהלך הערב, אבל אני מת מעייפות, אני מבקש שתעשה את זה במקומי. האיש הסכים. 
 

אלא שאז פורסם המדגם, ואחריו הגיעו תוצאות אמת טובות עוד יותר. ניצחון סוחף לליכוד. נתניהו, כך התבשרו הפעילים החוגגים, תכף יגיע לגני התערוכה לנאום ניצחון. חפץ חזר במרוצה. עייפותו הנוראית התפוגגה וגם התחושה הכללית השתפרה מאוד. אני, אני אציג אותו, אני עבדתי קשה כל הקמפיין, זה מגיע לי, גער באיש שהסכים להחליף אותו, וכבש את דרכו בסערה אל הבמה. כזה הוא חפץ: בניצחונות תמיד יפלס דרכו לימינו של המנהיג, במפלות לא ירגיש טוב. 
 

המידע שהוא אמור לספק לחוקרים יהווה אקורד אחרון וסופי על הרמת המסך מעל מה שהתרחש כאן בשנים האחרונות. נפילתו בשבי של ראש ממשלה בישראל בידיהם של מי שלא נבחרו לתפקיד. מקומם של הטירוף והטירלול בתהליך קבלת ההחלטות הגורליות לעתידנו. הניסיון להשתלט על הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית ולהפוך אותה לדיקטטורה קיסרית חזירית. כל זה, בפרקים הבאים.
 

מצבו של אבי גבאי גרוע. נדמה לי שהיו"ר הטרי של מפלגת העבודה והמחנה הציוני מודע לו. הוא מתוסכל, ובצדק. היה לגבאי נאום מצוין בוועידת איפא"ק השבוע. הוא אפילו לא ראש אופוזיציה, וככזה הוא לא אמור היה לשאת נאום בפני מליאת איפא"ק, אותם 18 אלף צירים נלהבים ומריעים. הם רצו שהוא יתראיין, או ינאם בפני פורום מצומצם יותר, אבל גבאי הוא איש עסקים שיודע לנהל מו"מ ואיפא"ק התרצתה. 
 

זה היה ניצחון קטן של גבאי על יאיר לפיד, אבל מהסוג של הניצחונות שלא נספרים בשום טבלה. הוא התכונן הרבה לנאום הזה, האנגלית הייתה טובה, התשואות היו רמות, המסרים היו מדויקים ולפעמים מרגשים. למחרת התפרסם עוד סקר, שבו הוא מלחך את הרף התחתון של 10 מנדטים. המזל של גבאי הוא שאין בחוץ אף אחד שמביא איתו בשורה למפלגה החבוטה. בני גנץ לא רלוונטי עד פברואר. אולי אחר כך. גבי אשכנזי לא מתחבר לעבודה. הסקרים של אהוד ברק גרועים אפילו מאלה של גבאי. עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג כבר היו. מצד שני, לאף אחד במפלגה אין חשק לחזור לכנסת הבאה עם מצבת כוח אדם בניכוי שני שלישים על התנהגות רעה. 

 

מה עושים עם גבאי, זו השאלה. ואין עליה תשובה. הוא עצמו מנסה ליצור תקווה, אבל זה לא באמת מתרומם כרגע. הוא חווה עכשיו על בשרו מה שחוו כל המפא"יניקים לפניו. בשיחה פרטית השבוע הוא סיפר למישהו על ההבדל בין הליכודניקים למערכניקים. בקבוצות הוואטסאפ של הליכוד והימין האנשים מפיצים כל מסרון שמגיע, כל הודעה, כל דבר שצץ ועולה מיד משותף בעשרות, מאות ואלפי שיתופים. התחושה היא של משפחה. לא שואלים שאלות מיותרות. בקבוצות הוואטסאפ של העבודה והשמאל, הוא סיפר בחיוך, האנשים מתלבטים. קודם כל הם רוצים לקרוא את התוכן. אחר כך הם רוצים להחליט אם הם שלמים איתו במאה אחוזים. אם יש להם השגות, הם יישנו על זה לילה או שניים, ואז אולי יחליטו. וככה בדיוק זה נראה.
 

החברים בשמאל מתלבטים לא רק לגבי הודעות וואטסאפ ברשתות החברתיות, הם מתלבטים על עצם קיומם. במקום להסתדר בשלשות מאחורי המנהיג הנבחר ולהתאבד כל הדרך אל הקלפי, הם ממתינים בסבלנות לגילויי החולשה הראשונים כדי להתחיל לקלף ממנו את העור. דווקא במקרה של גבאי, נרשמה התייצבות מרשימה לצדו אחרי הניצחון. רוב בכירי המחנה הציוני נתנו ונותנים לו גיבוי כזה או אחר עד עכשיו (שלי יחימוביץ' מצטיינת במיוחד). מנדטים זה לא מביא. גבאי עשה את השגיאות שלו. את שכר הלימוד צריכה לשלם עכשיו המפלגה, אבל הקופה ריקה.