לי שהתכוונתי הפכתי לעת זקנה לקשיש סנטימנטלי. טעמי התרבותי, שהיה פעם מקור לגאווה גדולה וגם העמיד דורות של אוהדים צעירים המתעקשים להודות לי עד היום, הפך להעדפה של דודה ערירית שיום השואה צורב לה בנשמה ופעם בשנה היא מניחה זר פרחים על קבר בעלה בקריית שאול. היה לה סידור קבוע עם הגנן. עבור טיפ נאה היה מניח לה להיכנס לבית הקברות עם המכונית ולהגיע עד לקבר. אבל הגנן איננו והמבקרים אינם מפויסים כמו פעם ומגלים תרעומת גדולה וקולנית כלפי המכוניות הפרטיות המסתובבות בשבילים הצרים. הם צודקים כמובן. יש מידה גדולה מדי של אדנות ובעלבתיות בלא להיות מסוגל לצעוד ברגל אל קבר יקירך, במיוחד כשהוא טמון בחלקת המייסדים המקורית. דודה שלא החמיצה אף פרק של "משחקי הכס", המכירה את כל הקרדשיאנים בלי כיתוב, שאוהבת את אסתר עופרים ואת "גן השקמים" של ריקה זראי ואת שיריו המוקדמים של אריק איינשטיין ונעימות פסנתר של קליידרמן.
לא משנה כמה פעמים משדרים אותו בכבלים, אינני יכול שלא לצפות ב"אהבה אין חוקים" עם דיאן קיטון וג'ק ניקולסון. שהוא הגרסה המשוכללת של "הכי טוב שיש". משיכתי לסרט הזה, שעטנז לא אפוי של רומנטיקה רדודה ושטחית המתאמץ בכוח להוכיח לי כי יש לדברים סוף טוב, לא החלה אחרי שינויים שחלו בחיי. באופן מוזר הוא ריתק אותי גם כשהייתי נשוי. משום שניקולסון נותן שם את כל השטיקים הטובים שלו, עם הגבות, החיוך של קלידי הפסנתר, המוטוריקה של אצבעותיו הקצרות, הניצול המקסימלי של הכרסתנות הנמוכה ומצחו הגבוה ורב־ההבעה. הוא ג'ק ניקולסון והוא חסר.
את דיאן קיטון תפס הסרט רגע לפני קמילתה אל סוודרים, צעיפים ומעילים מתנופפים, ולכן היא עירומה בסרט. סצינת המין שלה עם ניקולסון, שבה הוא גוזר את סוודר הגולף הלבן שלה והחושניות שהיא משדרת, הם מהרגעים הנדירים הללו שאינם נמחקים מהתודעה.
נתקלתי השבוע בצילומים של שרון סטון בת ה–60 בביקיני. אינני יודע איך לומר זאת בלי להקים עלי את כל התנועה הפמיניסטית, אבל זה היה מפגש מדכדך למדי. מים רבים חלפו מתחת לגשר מאז שיכלה סטון את רגליה החשופות בתחנת המשטרה מול מייקל דאגלס שנדבק בהתמכרות קשה למין שהצריכה גמילה. מכיוון שרק לפני שבועיים כתבתי כאן על הקרחת החדשה שלי, אני חושב שהפגנתי מספיק רחמים עצמיים והכרת המציאות כדי לדבר על סטון.
אני שונא לספר עלילות של סרטים, אבל ניקולסון המבוגר יוצא עם צעירות בלבד בעיקר משום שהוא אינו רוצה להתחייב למערכת יחסים ארוכה והדדית, עד שהוא לוקה באירוע לב קל ומתאושש בביתה של קיטון, שעם בתה הצעירה הוא יוצא. קיטון היא מחזאית שוויתרה על חיי זוגיות ומין. כאשר שני הנציגים המופתיים הללו של גיל הזהב נופלים למשכב - השמיים נפתחים ושניהם בוכים. בסוף הסרט, כאשר הכל בא על מקומו בשלום והשניים משלבים שפתיים על גשר בפריז בשלג, אומר ניקולסון שהוא בן 63 וזאת הפעם הראשונה שהוא מאוהב. קלינקס.
***
בזמן האחרון אינני כתמול שלשום, מחשבתי נודדת ואני מבלה זמן רב מדי בתוך ראשי. מקום מפחיד ומסוכן לכל הדעות. הבית הגדול והריק שבו אני חי בגפי, מלא רוחות ולחישות של בני משפחה שהתגוררו בו בעבר. התעקשותי להישאר בו היא חסרת שחר מבחינות רבות, חוץ מאלה החשובות באמת מבחינתי: זו פיסת הנדל"ן האחרונה שלי. השקעתי בה את כל כספי. הגעתי לכאן כדי לחיות בכיף את השליש האחרון של חיי, דבר שלא הסתייע. אבל משהו קדמוני, עיקש, שרידי דנ"א של סבא משה ואבא אבנר, מורה לי להיצמד לקרקע כמו הייתה תל חי. אני עדיין מסתובב במבוך של נפשי, אבל האמת הפשוטה היא שאין לי כוח לעקור שוב.
יותר מאשר אין לי כוח לעבור, אין לי כל יכולת לארוז את הכבודה שצברתי במהלך חיי. יכול להיות שהדבר החכם הוא לקום ולהשאיר את הכל במקומו, חוץ מכמה חפצים בעלי ערך סנטימנטלי, ולצאת מכאן רק עם מה שנכנס לתא המטען. אני חושד ששלב כזה יגיע מתישהו, אבל צריך להתגנב אליו בשקט.
הדיון היה אחר לחלוטין אלמלא אחד, בועז גאון, שפעם הייתי עורך שלו ואחר כך חבר, נכנס יום אחד למשרדי בקומה הרביעית בבית "מעריב" הישן וראה אותי בוהה בחיים מעל מגפי שהיו מונחים על השולחן, מעשה עורכים. האינטרנט היה חדש יחסית, וודאי עבורי, וגאון, צעיר מחובר ויוזמתי, הראה לי לראשונה את האתר של אמזון. כולנו חווינו מפגשים מכוננים עם קדמה שמגדירים אותנו. טרנזיסטור, מערכת סטריאופונית, טלפון נייד, דיסקמן, לפטופ.
איכשהו הפך המפגש הראשוני ההוא עם אמזון למשמעותי ביותר בחיי. יש לו השלכה ברורה ומיידית על האטריבוטים התרבותיים שהגדירו אותי ומעשה הרכישה ההיסטורי הזה, שהחל לפני 20 שנה, ארבע שנים אחרי הקמת אמזון, ידע עליות ומורדות, אבל הוא ללא ספק היה האפיק שבו זרמתי.
עד אז נהניתי מתקציב שנתי מטעם העיתונים שבהם עבדתי, ויכולתי לקנות ספרים, מגזינים ופריטים אחרים בחנויות הגדולות בניו יורק ולשלוח אותם בחבילות לתל אביב. אין בי געגוע לימים הארוכים שבהם שוטטתי ברגליים צבות - אני הולך רע מאוד - בברנס אנד נובל, בורדרס, וירג'ין, טאואר, HMV ואחרים. בשבוע שעבר מת מקים טאואר רקורדס, ראס סולומון, והוא בן 92. הטענה שג'ף בזוס וחזון האונליין המשיחי שלו הרגו אותו, אינו מדויק. בזוס ואמזון הרגו את הקונספט של מפלצות התהילה התרבותיות שבהן מצאנו מזור לצרכים רבים, אבל לא את סולומון. היו ימים שבהם הליקוט הסיזיפי של תשמישי התרבות שעזרו לנו ליצור העדפה ברורה של טעם, היה חדש ומרגש. במיוחד אחרי שנפתחו מחלקות ה–DVD וכל הסרטים הגדולים של חיינו נחו בהישג יד. אחר כך חצינו את גיל העמידה, ומה שהיה פעם בילוי של יום שלם, הפך לסיוט רועש וקולני שחיבל באסתטיקה האישית והפינה שלנו ביקום הזה הפכה לשמורת טבע שבה הסתובבו גיבורי התרבות שלנו ואנחנו כאריות ללא שיניים.
אין לי טענה לגאון. הוא תמיד רצה בטובתי. אבל אין לי ספק שהוא ידע שגורלי נחתם. שהיחסים המיוחדים שאפתח עם קורא מחשבות וממציא אלגוריתמים ממזריים המנחשים את טעמך ונטייתך התרבותית על סמך שלוש–ארבע קניות, יסמנו את מקום קבורתי. כך היה.
***
אמזון - ששקלה והחליטה בשלילה לשנות את שמה ל"אמרון" - היא מכונה כה משוכללת ונבזית, שהיא מעניקה לי גישה ישירה לארכיון המספר באיכות, כמות ועלות את ההיסטוריה המלאה של חיי כצרכן. זה אינו מפגש לרכי לב, ובניגוד לגישתי ההיסטורית ולדרכי בקודש, שבה אני חולק עם הקורא את הפרטים הכמוסים ביותר של חיי, לא אתוודה כאן ואומר מהי השורה התחתונה בדולרים ובאייטמים שנעלמו בחור השחור של אמזון.
יש דברים שהשתיקה יאה להם, כמו כמה כסף הוצאתי. אני מוכן להסגיר שהסכום הכולל, כמו מספר הפריטים, תפס אותי בהפתעה מוחלטת. הוא שינה גם את דעתי האישית הידענית כביכול, שניסתה לענות על השאלה לאן נעלם כספי. אני מוכן להגיד שאילו היה לי היום סכום הכסף שתרמתי לעושרו של ג'ף בזוס, היו צריכות להיות לי מניות ואופציות ב"וושינגטון פוסט" ו–Whole Foods, שתיים מרכישותיו המוצלחות, וירושה להשאיר לילדי. האם אני מצטער? לא באמת. הרכישות הללו העניקו לי את רגעי החסד והאושר הגדולים בחיי שלא במחיצת אנשים, והן חשפו אותי למוזיקה, לסרטים, לטלוויזיה ולספרים שאני אוהב ואשר חשבתי שארצה להשאיר לילדי.
לא יכול הייתי לדעת שילדי יהפכו את המעט לדרך חיים, לא יכול הייתי לנחש שהצורך באייטמים פיזיים לנגן ולקרוא יעבור מן העולם, לא ידעתי שתאריך התפוגה של השימוש בהם נקבע מראש בידי ממציאים שטניים. לא ידעתי שבעשר השנים האחרונות לא אקנה יותר ספר מודפס אלא אקרא הכל בקינדל של אמזון. אם זו הייתה כוונתי, הלך עלי. קופסאות הקרטון שבהן מאוחסנים עודפי הסרטים והתקליטים בעליית הגג, משום שלא נמצא להם יותר שטח מדפים בבית, הן מה שנקרא בשפת הביטוח טוטאל לוס. כאשר יבוא מישהו לחטט בדברים אחרי לכתי, רבים הסיכויים שהסרטים והתקליטים יימחקו ולא יהיו יותר.
אינני מתנזר מהחובה לבוא עם עצמי חשבון נוקב. אלה חיי בעת האחרונה. אני יכול להבין כיצד מישהו אחר, שהדנ"א שלו אינו כשלי והוא מעדיף ספורט אתגרי, יכול לבוז לתאווה הרכושנית שלי. אבל כמו שהאמהות והנשים שלנו היו אומרות: לא קניתי תכשיטים. אין לי יהלומים, לא הייתי ביפן ובהודו. עד גיל 50 לא הייתה לי מכונית חדשה, ואין לי אף חליפה. הוצאתי את כספי על מוצרי תרבות שהנעימו ומנעימים את זמני. נכון שהיה מאלף לגלות שיש לי בקינדל יותר ספרים שלא קראתי מאשר קראתי, אבל עוד ידי נטויה. אני שמח שיש סרטים וסדרות שצפיתי בהם יותר מפעם אחת. האם אני שלם עם הצורך האובססיבי להסב DVD לבלו–ריי? אין לי תשובה זמינה. חילקתי DVD ביד רחבה.
חוץ מזה, עוד גיליתי במסע הארוך הזה במעלה הנהר בג'ונגל הדרום אמריקאי, שבני משפחתי נהנו מגישה חופשית לחשבון שלי. שלא רק מוצרי תרבות קנינו אלא גם דברים לבית החדש באמריקה, שבו היו צריכים להחליף הכל במעבר של כלי חשמל ממדינה למדינה. גם על ההוצאה הזאת אינני כועס אלא שמח שניתן היה לכולם לפרגן לעצמם משהו להעביר איתו את הזמן. גם מתנות קנינו ושלחנו לילדים במקומות שבהם התפזרו באמריקה. כאשר הקירות החלו לסגור עלינו, לא חשבתי פעמיים והעמדתי למכירה כל מה שנחשב והיו לו קונים דרך אמזון. היו ימים שבהם הוצאנו מהבית סחורה באלפי דולרים, ואני חושב ללא חרטה על אייטמים שונים החסרים לי על המדף.
***
באמצעות הארכיון של אמזון, המייצג היבט נכבד מחיי בשני העשורים האחרונים, הזדמנה לי הצצה למה שעשיתי כאשר יצרתי לעצמי שם משתמש, ססמה והכנסתי מספר של כרטיס אשראי. הייתי בשיא שכרי ועשייתי, והגיע לי לא מעט בהתנפלות שלי על המקלדת. מה ששכחתי היה לשקלל את דמי המשלוח ואת המע"מ שגבו בדואר על פי תחשיב סתמי למדי של מה שהיה בקופסה. זה היה במהלך חיי ברמת השרון, וסניף הדואר הקטן היה במורשה. חדר אחד בלבד. כאשר עמדתי בתור, יכולתי לראות את חבילות הקרטון החומות שלי עם החץ של אמזון בצורת בומרנג. תמיד היו שם חמש–שש חבילות כאלה, כמספר הפתקים שהיו בידי, ובגלל התדירות הפך הריטואל שלי עם פקיד הדואר לגמלוני במיוחד. לפעמים הצלחתי להגיע עם מגדל פיזה נוטה של חבילות למכונית, לפעמים הן נפלו בדרך.
הרכישה הראשונה עלתה לי 216 דולר לפני מע"מ, והיו בה ספר בכריכה קשה של ספנסר מאת רוברט פרקר, הסרט "הקו האדום", הסרטים "ג'ק בול" עם ג'ון קיוזאק ו"הרפר" עם פול ניומן, ביוגרפיה של ג'ורג' לוקאס, "אשת אחאב", ספר המשך גימיקי ל"מובי דיק" שנכשלתי בקריאתו, הסרטים "רונין", "הומברה" ו"יחידה עילית" של סם פקינפה. האם זה שיקוף ריאות לגיטימי של העדפתי התרבותית בקליפת אגוז? די.
ב–16 בינואר 2001 הכילה אחת הרכישות ספר על קפה, מדריך ל–DVD, האלבומים "ג'ון ווסלי הרדינג" ו"Hard Rain" של בוב דילן, מיני–סדרה על אלק בולדווין על משפטי נירנברג, "ברווז בטולוז", ספר אוכל וסרט תיעודי על פסטיבל מונטריי. שבוע לאחר מכן חזרתי לזירת הפשע כדי לקנות דיסק של הלהקה עם רצועות בונוס, ספר בסדרת מערבונים חדשה מאת לארי מקמרטרי, קונצרט המחאה נגד נשק גרעיני, ביוגרפיה של הנטר תומפסון וקופסה של הגרייטפול דד. הרכישות לקינדל מופיעות ברשימה נפרדת, ומחמת הבושה נמנעתי לבדוק אותה.
אין לי כוונה להצטדק. גם משום שלא ארנון מילצ'ן קנה לי את תחנות התרבות שלי, גם משום שהם עדיפים בעיני על שמפניה וסיגרים על חשבון הברון, וגם משום שמציתי את החוויות הללו, לעתים יותר מאשר פעם אחת. הקצב אינו כפי שהיה. אחרי שהשלמתי את זיווד המאגר התרבותי, גיליתי שלא עושים עבורי יותר סרטים ומוזיקה. ספרים אני עדיין מצליח למצוא. לעומת זאת, במכולת של אמזון יש ביצי דגים להכנת איקרה, נקניק הונגרי ובוטרדו לגרד על פסטה. וישנו גם המשחק הזה המאפיין פולנים: לא לפתוח את הקופסאות כמה שאפשר ולנחש אחרי שנה מה יש בתוכן. משחק שיש לי בו מדליית זהב.