את הבוקה ומבולקה הפוליטית מן השבועיים האחרונים, ובניגוד גמור להבל והמלל הפרשני שנשפך כמים בכל ערוצי התקשורת, לא יצרו יעקב ליצמן והרבי מגור, אף לא אביגדור ליברמן וגם לא משה כחלון. קל וחומר שלא הבית היהודי ובן בנו של קל וחומר שלא ראש הממשלה בנימין נתניהו. את מהומת האלוקים הזאת יצר בלעדית בג"ץ, בפסק דין שחושף חד־משמעית את פרי הבאושים של המשטר המשפטי הייחודי וחסר התקדים הנהוג בישראל.
אין מדינה בעולם שבה מערכת המשפט מעלה על דעתה להתערב בחקיקת בית הנבחרים, שעל פיה נקבע מי יגויס לצבא ומי לא, בין שהפטור מן הגיוס הוא אישי ובין שהוא על יסוד עיסוק - כמו פרחי כמורה וכמרים בעולם הנוצרי - ו/או על בסיס מגדרי ו/או אתני. כך גם נהג בג"ץ הישן והטוב עד למחצית שנות ה־80, כשבפסיקה חוזרת ונשנית דחה על הסף את כל העתירות שהוגשו נגד שרי הביטחון לדורותיהם על כך שלא גייסו בחורי ישיבות לצבא. הפטור ניתן על יסוד סמכותם של שרי הביטחון, על פי חוק, לפטור על פי שיקול דעתם מגזרים בחברה הישראלית מחובת הגיוס.
בג"ץ הטוב והישן - שנהנה מאמון ציבורי ברמה של 95%־98% - נפח זה מכבר את נשמתו. בג"ץ הנוכחי נטל לעצמו, ללא כל סמכות חוקית, את הרשות לפסול כל חוק של הכנסת שלדעתו סותר את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". חוק יסוד זה מפרט באופן ברור את הזכויות החוקתיות שהוא קובע: אין לפגוע בחייו, בגופו או בכבודו של אדם; אין לפגוע בקניינו של אדם, ואין לפגוע בחירותו; כל אדם חופשי לצאת מישראל וכל אזרח ישראלי רשאי להיכנס אליה; אין פוגעים בפרטיותו ובצנעת הפרט של כל אדם, ואין נכנסים לרשות היחיד שלו; אין עורכים חיפוש בגופו, על גופו, בכליו וברשות היחיד שלו; ולבסוף, אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו וברשומותיו.
כלל פרשני יסודי במשפט קובע כי כאשר חוק מפרט רשימה של זכויות, זכויות אלה והן בלבד נוצרות מכוח חוק זה, ואין לקרוא אל תוך החוק זכויות נוספות שאינן נזכרות בו במפורש. הלכת יסוד פרשנית זו הושלכה ככלי אין חפץ בו על ידי הפסיקה שיצרה את הדיקטטורה של בג"ץ, ובמסגרתה נקבע כי יש לקרוא לתוך "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" את הזכויות הבאות: השוויון, חופש הביטוי, חופש האמונה והדת, חופש היצירה, חופש האסיפה לרבות ההפגנה וחופש ההתאגדות. וכל זאת בהסתמך על תפיסות היסוד של "הציבור הנאור" בישראל, שבג"ץ רואה את עצמו כנציגו. אותם רצונות וירטואליים נקבעו הלכה למעשה אך ורק על יסוד השקפת עולמו הפוליטית של פרופ' אהרן ברק, והשופטים הנוספים שהביא למינויים.
עם כלים פוליטיים אלה במסווה משפטי, בא בג"ץ לבחון את חוק הגיוס האחרון שחוקקה הכנסת. בג"ץ פסק כי מספר המתגייסים החרדים אינו מגיע לכדי מכסות הגיוס הקבועות בחוק. בכך יש פגיעה בעיקרון החוקתי של השוויון, שזכרו אינו נמצא, כאמור, בסדרת הזכויות הארוכה המפורטת ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". וכך, על יסוד עיקרון חוקתי שאינו בנמצא בשום חוק יסוד בישראל, מגיע בג"ץ העכשווי למסקנה "המתחייבת" מבחינתו, שלפיה, חוק הגיוס בטל ותוך שנה יש לחוקק חוק חדש שיהלום את עקרון השוויון החוקתי, שיסודו "במהפכה החוקתית" שעליה הכריז פרופ' ברק. למעשה, מדובר במהפכה ששמה קץ לדמוקרטיה הישראלית והפכה את בג"ץ למחוקק־על, מעל הכנסת הנבחרת על ידי אזרחי המדינה.
יתרה מכך, פסילתו של חוק הגיוס בשל עקרון השוויון החוקתי, המומצא על ידי בג"ץ, מתרחשת בו־זמנית כאשר בג"ץ שב ודוחה כל עתירה לחייב את הציבור הערבי, אם לא לגיוס לצבא, כי אז לפחות לשירות לאומי. בכך יש כדי להראות כי לא עקרון השוויון עומד ביסוד פסילת חוק הגיוס, אלא "עקרון" אכיפת החוק הבררנית הבוטה. לשיטת בג"ץ, "השוויון" בפני החוק חל רק על תלמידי הישיבות, ואילו ערביי ישראל משוחררים כולם, ללא יוצא מן הכלל, אפילו מחובת השירות הלאומי.
שעת התעמולה
בג"ץ יושב כידוע בירושלים השלמה, שופטיו קוראים עיתונים, מאזינים לרדיו וצופים בטלוויזיה, ידועה להם היטב המפה הפוליטית, מהן המפלגות המרכיבות את הקואליציה ומהן עמדותיהן בסוגיית הגיוס. במילים אחרות, בג"ץ יודע ידוע היטב כי כאשר הוא פוסל את חוק הגיוס בשמו של "עיקרון חוקתי" שלא קיים - השוויון - הוא יוצר משבר פוליטי ודאי שעלול להביא לפירוק הממשלה, להליכה מוקדמת לבחירות, לחוסר יציבות שלטונית ולהוצאת סכומי עתק על מערכת בחירות מיותרת.
ויודגש: ככל שהמערכת הפוליטית שברירית יותר ופחות יציבה, כך מובטח קיומו של המשטר הייחודי של הדיקטטורה הבג"צית. בבחירות של שנת תשמ"א (1981) שתי המפלגות הגדולות - הליכוד והמערך - זכו יחדיו ב־95 מושבים בכנסת, רוב של למעלה מ־75%. בבחירות בשנת תשמ"ד (1984) זכו שתי המפלגות ב־86 מושבים. לעומת זאת, בבחירות האחרונות אותן שתי מפלגות זכו ב־54 מושבים בלבד, פחות ממחצית מחברי הכנסת. בבחירות שקדמו להן זכו שתי המפלגות הגדולות, הליכוד ויש עתיד, רק ב־50 מושבים.
הנה כי כן, שופטי בג"ץ ערים לכך כי המערכת הפוליטית המפוצלת לא תוכל לגייס 61 ח"כים שבאמצעות חוק יסוד יעבירו מן העולם את הדיקטטורה שהקימו. תרחיש זה מאפשר לבג"ץ לפסול חוקים ככל שיעלה על דעתו, בלי לסכן את "סמכותו" להוסיף ולעשות כן. המשבר הפוליטי האחרון גם הוכיח לנו שוב ובפעם המי יודע כמה את אפסותם הגמורה של פרשני־תועמלני השמאל הקיצוני התקשורתי. לשיטתם, המשבר הפוליטי אמור היה להוביל לבחירות במחצית הראשונה של תמוז (סוף יוני), כי כך רוצה נתניהו, על מנת שהבחירות יתקיימו לפני החלטת היועץ המשפטי לגבי החקירות המשטרתיות בעניינו.
הצהרותיו החוזרות והנשנות של נתניהו - שלפיהן לא זו בלבד שאינו חפץ בבחירות אלא שברצונו לנצל את המשבר הפוליטי כדי להבטיח את יציבות הממשלה (באמצעות התחייבות של כל השותפות הקואליציוניות שלא לפרוש מהממשלה הנוכחית) עד למועד הקבוע לבחירות בעוד כשנה וחצי - לא הסיטו את הפרשנים־תועמלנים מהשמאל. אלה לא נתנו לעובדות מוצקות וחד־משמעיות אלו לבלבל אותם, והן לא גרמו להם לסטות מפרשנותם השקרית באשר לרצונו, כביכול, של נתניהו לגרור את כולנו לבחירות במועד הנוח לו. אין זה מקרה כלל כי מדובר באותם פרשנים ש"הסבירו" לנו מדי יום במערכת הבחירות האחרונה כיצד בליל הבחירות - בשל גודל התבוסה הצפויה והוודאית לליכוד ולנתניהו - יסתלק האחרון בבושת פנים באישון ליל מבית ראש הממשלה.
המשבר האחרון הינו פרי יצירתו הבלעדית של בג"ץ, משבר שהיה כר נרחב לפרשנות שאינה אלא תעמולה שקרית של חוגי השמאל בתקשורת, שאינם מחמיצים הזדמנות באמצעות כזבים מובהקים להשמיץ את ראש הממשלה המוצלח ביותר שהיה כאן מאז מנחם בגין ז"ל. המציאות, מתברר, חזקה הן מן הבג"ץ והן מתועמלני השמאל. אילו היו הבחירות מתקיימות בכל זאת, מפלגת הליכוד בראשות נתניהו - גם על פי הסקרים השקריים המפחיתים תמיד מעוצמתו - הייתה מנצחת ובגדול.