אין מקום ישראלי יותר מרחבת המתגייסים בבקו"ם (ולא, אני לא מנסה לכתוב טור של יאיר לפיד). החודש זה היה תורי להתייצב שם כהורה מלווה ולפגוש שם את עם ישראל כולו: דתיים וחילוניים, מתנחלים ותל אביבים, עולים וישראלים ותיקים. כולם, שמאל־ימין־מרכז גם יחד, מפקידים בהתרגשות ובחשש בידי המדינה את הנכס היקר להם מכל: הילדים שלהם, וברגע הזה כולם שווים. כמעט.
כי אחרי שנפרדת מהבן או מהבת, בדרכך החוצה, אפוף במחשבות על הגורל המשותף שלנו כעם, אתה עובר ליד מה שמכונה "הדלת המסתובבת": דרכה נכנסים בחורי הישיבה ויוצאים אחרי שעה עם הפטור בידם. שלא כמו כל עם ישראל שנלחם בנחישות על כל מקום חניה סביב בסיס תל השומר - האברכים הרכים זוכים להסעה באוטובוסים מטעם מדינת ישראל, שחלילה לא יתאמצו בדרכם אל הפטור. לשווא אתה מחפש בעיניהם איזה סימן למבוכה או בושה - אתה מקבל בתגובה מבט מתריס, שמבהיר לך שמבחינתם הם כבר הקריבו מספיק כשטרחו והגיעו לקבל את הפטור.
שבועיים אחר כך אתה שומע על מחלקה של טירונים וטירוניות שעשתה את דרכה לטקס ההשבעה בכותל. כשהם עוברים ליד ישיבת "פורת יוסף" משליכים עליהם כוסות עם מי שופכין. לא ברור אם כהבעת בוז למתגייסות, למתגייסים, או לשניהם, אבל ברור מי מרגיש כאן בעל הבית. אגב, הישיבה הזאת נתמכת במיליונים מכספי המסים של כולנו.
זה מה שהיה חסר לי בשיח הציבורי של השבוע האחרון. כולם הפליאו לנתח מי מתחמן את מי, מי מרוויח ומי מפסיד מהתרגיל הפוליטי על חוק הגיוס, האם זה טוב או רע לביבי, אבל קולו של הרוב הישראלי הדומם, הרוב שעובד קשה, משלם מסים מופרכים, משרת בעצמו ושולח את ילדיו לשרת בצבא - הקול הזה כמעט לא נשמע.
לכולם הסברים תועלתניים ומחכימים על כך שצה"ל לא באמת זקוק לעוד עשרת אלפים חרדים בשורותיו מדי שנה, על כך שלא יעלה על הדעת לגרור אברכים בניגוד לרצונם לצבא ושצריך לחשוב על הסדרים ריאליים. אבל מה שהיה חסר הוא מנהיגות שתאמר את האמירה הערכית, הפשוטה והברורה, על ערך השוויון ושותפות הגורל.
הצדיק היחיד בסדום היה יאיר לפיד שאמר את מה שאמור להיות מובן מאליו, אומנם לא עלי בריקדות, אלא עלי ציוצים וראיונות. במידה מסוימת גם אביגדור ליברמן, אבל הוא עדיין חבר בקואליציה שהעבירה השבוע בקריאה טרומית הצעת חוק שמשווה בין תרומתם של המשרתים בצה"ל לתרומתם של לומדי התורה.
סטארט־אפ ניישן, עאלק
ביקרתי השבוע את הקהילה היהודית באוסטרליה, אחת הקהילות היהודיות הגאות והחזקות בעולם. מדי שנה עשרות צעירים עוזבים את גן העדן הזה שהם חיים בו לטובת שירות כחיילים בודדים בצה"ל. "איך אתם הישראלים מסכימים שכל כך הרבה צעירים ישוחררו מהנטל של שמירה על הקיום?", הם שאלו אותי. "למה אתם לא יוצאים לרחובות?". באמת למה?
איך קרה שכל השיח הציבורי שלנו רודד לדיון על הישרדותו של אדם אחד? למה אנחנו מוכנים להפגין נגד השחיתות אבל לא יוצאים למחות על השחיתות המוסרית שהמדינה נותנת לה רישיון? ואיפה המנהיגות, מימין ומשמאל, שתוביל את הרוב המשרת והתורם לתקן את העוול? על הדבר היחיד שמאחד את רובו של העם הזה אנחנו לא נלחמים.
אני לא מצפה שמחר בבוקר נראה אלפי אברכים נגררים בפאותיהם ללשכת הגיוס. אבל אפשר וצריך לצפות שייעשה צדק אחד: שנפסיק לממן את כל המוסדות שמחנכים נגד גיוס לצה"ל (שלא לדבר על כך שבמוסדות האלה גם לא מלמדים שום דבר מועיל). בואו נראה מה יקרה אם נסגור את הברז לישיבות ולכוללים.
זה כבר קרה בממשלה הקודמת והוביל לירידה של כ־10% במספר האברכים. אבל בכהונת הממשלה הלאומית הגאה שלנו, שיוצאת מגדרה כדי לתמוך במוסדות אנטי־ציוניים, שוב זינק מספר האברכים שאנחנו מממנים והגיע לשיא של 75 אלף. ושיא החרפה: הם מקבלים מהמדינה כמעט כפליים ממה שמקבל לוחם קרבי. מדהים איך רבים מאיתנו מתגייסים בקלות לכל מטרה - מדאגה למסתננים ועד זכויות החתולים - אבל אנחנו שותקים אל מול הניצול המשווע שלנו, הרוב הישראלי הדומם.
ויש עוד סוד שעליו לא מדברים: בשני העשורים האחרונים כמעט הוכפל שיעורם של מקבלי הפטור משירות צבאי על בסיס "תורתו אומנותו". לנוכח הנתונים האלה אפשר היה לצפות שיהיה גם זינוק מקביל בגודלו של האלקטורט החרדי. לפי מספרם של תלמידי הישיבה שמשתמטים משירות - למפלגות החרדיות היו אמורים להיות כבר 20 מושבים בכנסת. אבל הפלא ופלא: מספר הנציגים החרדיים בכנסת לא רק שאינו גדל בעשורים האחרונים, הוא גם במגמת ירידה עם דעיכתה של ש"ס.
המשמעות היא שרבים מאותם צעירים שבוחרים להמית את עצמם באוהלה של תורה ולא להתגייס נוטשים אחר כך את העולם החרדי, לפחות על פי דפוסי ההצבעה שלהם, אם לא גם באורחות החיים. קשה למצוא תמונה ברורה של מספר העוזבים את העולם הדתי. עמיתי, ד"ר אבישי בן חיים, הצביע על כ־10%, ויש שלל מחקרים המציגים תוצאות סותרות. אבל במבחן ההצבעה לכנסת: העולם החרדי לא גדל.
אלה שכן בוחרים להישאר בו גוזרים על עצמם ועל משפחתם עוני מנוון וחיים ללא תרומה לחוסן הלאומי שלנו. כשמדובר בגזירת סרטים, כולם עומדים בתור להתגאות בחתני פרס נובל הישראלים ובהייטק המשגשג שלנו. אבל כשמדובר בהישרדות פוליטית, הם מצביעים בעד חוק שקובע שלימוד התורה הוא ערך לאומי. לא מדעים ולא טכנולוגיה - לימוד תורה. סטארט־אפ ניישן, עאלק.
כשמסתכלים על ההיסטוריה היהודית הארוכה, שידעה מנהיגים לאומיים ורוחניים דגולים, אפשר רק לתהות איך הפכה הישרדותו הפוליטית של בנימין נתניהו, מוכשר ככל שיהיה, לאבן השתייה של העם היושב בציון. כמה ערכים משותפים עוד נקריב כדי לשמר את שלטונו? האם ההיסטוריה היהודית באמת תיעצר אחרי לכתו? כנראה שלא. אנחנו נישאר כאן, במזרח התיכון התוסס, עם גיוס חובה רק לפראיירים ועם תקווה למנהיגות אחרת: ערכית, מוסרית ושגם תכיר תודה לאלה שבוחרים לשרת כדי להבטיח את קיומנו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר