השבוע כמעט פוזרה הכנסת ועמדנו על סף בחירות חדשות. ברגע האחרון נבהלו כולם והתעשתו. הממשלה אמורה להמשיך לכהן עד סוף 2019, או עד המשבר הבא. כל מפלגות הקואליציה התנגדו באמת או העמידו פני מתנגדות להקדמת הבחירות. הן טענו שהממשלה טובה ומתפקדת היטב, זכתה להישגים גדולים, שזוהי "הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה" ואסור לתת יד להפלתה ולעליית השמאל.
על פי הרכבה, זוהי באמת "ממשלת ימין" מובהקת. מרכיביה השונים זכו להישגים בתחומים החשובים להם. המפלגות החרדיות זכו לתקציבים גדולים לתלמידי ישיבות ולמוסדות דת, והעבירו את "חוק המרכולים". מפלגת כולנו זכתה לשלוט באוצר ובכלכלה, וגם אם עדיין לא הושגה ירידה במחירי הדירות - תנופת הבנייה מתחילה לתת אותותיה וההתייקרות נבלמה. היציבות הכלכלית והשגשוג צריכים להיזקף לזכותם של כחלון ונתניהו כאחד.
הבית היהודי והליכוד העבירו את התיקון ל"חוק יסוד - ירושלים", המחייב מעתה רוב של 80 ח"כים לוויתור טריטוריאלי בעיר. זוהי הצהרת חוק חלולה, כי די ב־61 חברי כנסת לביטול החוק הזה. הם גם תיקנו את "חוק המועצה להשכלה גבוהה" באופן שיחול גם על איו"ש. ועדיין צריך להמתין ולראות אם התוצאה תהיה הקמת בית ספר לרפואה באריאל או התנכלות המועצה לאוניברסיטה הזאת. "חוק ההסדרה" שנועד לתקן את המצב שאפשר את הרס מיגרון, עמונה ונתיב האבות - התקבל. אך היועמ"ש סירב להגן עליו בבג"ץ, ושם הוא עדיין תקוע.
ליברמן קם כל בוקר ולא מאמין שהוא אכן שר הביטחון, על אף ממדי מפלגתו ושערוריות השחיתות שהביאו כמה מבכיריה אל סף הכלא. קשה להעריך אם ליברמן תורם לשיפור במצב הביטחון - אך כשם שהיו תולים בו את הקולר לו היה המצב הפוך - היושרה מחייבת לקשור לו גם כתרים בזכות הצלחות צה"ל וזרועות הביטחון האחרות ביצירת הרתעה, צמצום הטרור והשקט היחסי בגבולות.
יחסי ישראל־ארה"ב טובים מאוד. ארה"ב הכירה בירושלים כבירת ישראל, והשגרירות האמריקאית אמורה לעבור לעיר בקרוב. אלו הישגים חשובים. בעיקר בזכות טראמפ, אשר גם בדוחק קשה לנכס את בחירתו לנשיאות לזכותו של נתניהו. אך כשם שהשמאל בישראל, ברשעות לא מוצדקת, האשים את נתניהו במשבר ביחסים בימי אובמה - ראוי כי הימין יעניק נקודות זכות לנתניהו עבור ההחלטות הפרו־ישראליות של טראמפ וממשלו. ועוד משהו - לא הוקמה מדינה פלסטינית. אבל רוב הציבור יודע כי גם ממשלת שמאל לא הייתה מגיעה ל"הסכם שלום", ולא "העמידה האיתנה" של נתניהו מנעה הקמת מדינה כזאת בימי אובמה אלא דרישות הערבים.
אם הייתה הממשלה ה־34 של ישראל מגיעה השבוע לסוף דרכה, הייתה הסקירה לעיל מהווה מאזן סיכום ההישגים. אך כיוון שניתנה לממשלה ארכה, ואפשר שתוציא את כל ימיה, ראוי שהסיכום הזה יהיה מאזן ביניים, בעיקר נוכח רמת הציפיות שהייתה למחנה הלאומי מ"הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל".
הקפאות ונסיגות
בתחום ההתיישבות ביו"ש, הבנייה בירושלים ובראש ובראשונה בתחום הריבונות - האכזבות מהממשלה הזאת רבות מהנחת. בימי אובמה והמו"מ האובססיבי של מזכיר המדינה ג'ון קרי, פיזר נתניהו התחייבויות הרסניות והסכמות עקרוניות למדינה פלסטינית ברוב השטח של יו"ש ועזה, כולל ויתור תקדימי על בקעת הירדן. התחייבויות אלו עלולות להיות מונחות על השולחן אחרי טראמפ, או אם הוא יתהפך עלינו. נתניהו הקפיא את הבנייה ביו"ש ובירושלים, ורק הערבים הצילו אותנו מאסון אמיתי.
אובמה הלך, הגיע טראמפ - ודומה כי מעט מאוד השתנה. ההכרה בירושלים חשובה מאוד, אך הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה נושאת את אות הקלון של עצירת הבנייה גם בירושלים. אפילו האו"ם רשם לפניו כי ב־2017 בנו ב"שטחים" הרבה פחות מאשר בכל השנים שקדמו לה. ובשנות כהונותיו הארוכות בנה נתניהו ביו"ש הרבה פחות ממה שבנו שם ממשלות השמאל המובהקות של אהוד ברק ואולמרט. והממשלה הכי ימנית הצטיינה בעיקר בהצהרות בנייה ריקות מתוכן.
כידוע, טוען נתניהו כי "תמיד התנגד להתנתקות". אני דווקא זוכר אותו מצביע בכנסת שוב ושוב בעד ההתנתקות. אבל נניח שבלבו פנימה התנגד, והוא מודע לנזק העצום שגרמה ההתנתקות. מה מונע ממנו איפה לתקן, אפילו חלקית, מה שקלקל שרון בתמיכתו? ישראל ויתרה על השטח בחבל עזה, אך לא שינתה את המעמד המשפטי של צפון השומרון הכולל את היישובים גנים, כדים, חומש ושא־נור, שהוחרבו בהתנתקות. הצעת תיקון חוק ההתנתקות לגבי צפון השומרון נוסחה על ידי לפני כעשר שנים, ושבה והועלתה כהצעת חוק חדשה בכנסת הזאת. נתניהו אישית בלם את החוק ומנע את קידומו.
תחת לחצו המאיים של אובמה נשא נתניהו ב־2009 את "נאום בר־אילן" ובו הסכים להכיר במדינה פלסטינית בשטחי יו"ש ועזה. חסידיו טענו, ועדיין טוענים, ש"הוא רק אמר", אבל לא התכוון. מה מונע איפה מהממשלה הכי ימנית לסיים את "הכיבוש" ולהחיל את החוק הישראלי מהירדן לים? הדמוגרפיה? נניח. אז מדוע לא העזו להחיל את החוק אפילו על שטחי C שבהם אין יותר מ־100 אלף ערבים, שלא ישנו מהותית שום מאזן דמוגרפי? ואם גם זה "גדול עליהם" - הרי אפילו את סיפוח גוש עציון או מעלה אדומים לא העזו לדרוש, כי נתניהו הטיל וטו. מרכז הליכוד אומנם "סיפח" בהבל פיו את לב המולדת וההתיישבות היהודית. נתניהו פיהק.
"חוק הלאום" שהובטח שוב ושוב, וקוצץ שוב ושוב, זז מילימטר קדימה רק כשעמדה הממשלה ליפול. החשדנות העמוקה הטבועה בי גורמת לי לחשוב שעתה, כשהבחירות התרחקו - יידחה עמן גם קידום החוק.
מעמדה של מדינת ישראל בהר הבית הוא בשפל המדרגה. אומנם גדודי המוראביטון והמורביטאת הצרחניים והאלימים סולקו מההר, אך יהודים עדיין אינם יכולים להתפלל בו. גשר העץ הרעוע אל ההר לא הוחלף בגשר הברזל שהוכן כבר לפני שנים, כי ירדן הטילה וטו, טורקיה מתנגדת, ואפילו סעודיה הביעה מורת רוח, והרי אנחנו כל כך רוצים לטוס בזול להודו, עד שאיננו מוכנים להרגיז את סעודיה. לשיא ההשפלה הגיעה ישראל בפיאסקו של פרשת המגנומטרים, אחרי רצח שוטרי מג"ב בהר הבית. "הממשלה הכי" נסוגה אפילו מצעד טכני כזה של שמירת ביטחון, שלא להזכיר הנפת דגל ישראל במקום הקדוש והחשוב ביותר לעם ישראל בלב ירושלים. מה היו אומרים על כניעה משפילה כזאת אנשי הליכוד, האיחוד הלאומי והבית היהודי לו היו באופוזיציה, וממשלת שמאל תבוסתנית הייתה נכנעת כך לערבים? קל לנחש. אבל זוהי הממשלה הכי ימנית. ואין מי שיטיח בה את קלונה מעל דוכן הכנסת.
אני שמח שאין בחירות. אינני יודע אם לאחר הבחירות הייתה קמה שוב ממשלת ימין, כי בהחלט אפשר שישראל ביתנו וש"ס לא היו עוברות את אחוז החסימה, והשמאל היה יכול להרכיב ממשלה. אבל הציבור הלאומי בארץ זכאי לממשלה שגם תיישם את מדיניות המחנה הלאומי, לא רק תדבר גבוהה גבוהה ותעשה מעט. מעט מדי.