נתניהו גילה ששותפיו נעלו אותו בממשלתו וזרקו את המפתחות לים

נפתח בשורה התחתונה: אף על פי שקרב הירושה בעיצומו, אף על פי שכל הטוענים לכתר מחשבים את סיכוייהם ואוגרים תמיכה ואומץ, ההנחה בקרב מי שבאמת מכירים את בנימין נתניהו היא שהוא לא הולך לשום מקום. לא, אין הכוונה לכך שהוא ישרוד את החקירות. הוא לא. כדי לצאת בלי כתב אישום חמור ממסכת התיקים נגדו צריך לקרות נס חריג גם במונחים ביביים. העניין הוא שבניגוד למה שמקובל לחשוב, גם אם ייאלץ לפרוש מתפקיד ראש הממשלה, בגלל כתב אישום או אפילו אם יפסיד בבחירות (שגם זה נס כשלעצמו), רבים הסיכויים שנתניהו לא יפרוש לביתו. להפך. הוא ייאחז בכל כוחו בתפקיד יו"ר האופוזיציה. אפילו חבר כנסת רגיל. תשאלו את דוד ביטן. גם הוא מבין מצוין את ההבדל בין נחקר שהוא מחוקק, לנחקר שלא.
 

נתניהו יודע מצוין שעדיף להיות יו"ר אופוזיציה תחת חקירה ומשפט פלילי, מאשר אזרח רגיל. יו"ר אופוזיציה הוא סמל שלטון, נהנה מאבטחת השב"כ, מעמד סטטוטורי. כדי לחקור יו"ר אופוזיציה צריך אישור של היועמ"ש. החוקרים נותנים לו יחס אחר, על כל המשתמע מכך. נכון, הוא ייאלץ להיפרד מ"בלפור" ולאסוף את עצמו לחקירות במתקנים משטרתיים אפורים, אבל זה יותר טוב מלהיות אזרח פרטי. הוא כבר היה אזרח פרטי בחקירה, בתום הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. הוא חווה חבטות בדלת בשש בבוקר של צוות משטרה מלווה במצלמות טלוויזיה, כולל חיפוש במשרדים בשידור חי ומנת השפלות גדושה. הוא לא ממש רוצה לחזור לימים ההם, אם כי לדעתי הוא היה חותם עכשיו על מצבו המשפטי מהימים ההם, כי הוא עדיף בהרבה על הזמן הזה.

שני רגעים מכוננים אירעו במהלך המשבר המופרך והמגוחך סביב חוק הגיוס שהטריל מדינה שלמה בעשרת הימים האחרונים. הראשון, אירע במוצאי השבת האחרונה, בסיומה של הפגישה בין נתניהו לראשי הסיעות החרדיות יעקב ליצמן, אריה דרעי ומשה גפני. דרעי ראה במהלך הפגישה הזו את כל עמלו יורד לטמיון כשליצמן התכחש לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, לכל הסיכומים שהושגו איתו בשבוע שחלף. אבל זו הייתה רק ההתחלה. אחרי המארב של ליצמן, הגיעה סדרת המארבים של נתניהו: גם אם החרדים יגיעו לנוסח מוסכם לחוק הגיוס החדש, אמר נתניהו, יש עוד הרבה בעיות. צריך שכחלון יתחייב להצביע בשלוש קריאות בעד החוק. וצריך שליברמן יתחייב לא לפרוש מהממשלה אחרי הקריאה השלישית. ואין ברירה, חייבים לפטר את סופה לנדבר אם תצביע נגד בקריאה טרומית. וצריך להסכים על כך שאין יותר חקיקה בנושאי דת ומדינה.
 

האסימון נפל לדרעי על הראש. הוא הבין שנתניהו לא רוצה פתרון, אלא בחירות. בכל מחיר וביוני. הרכבת כבר יצאה מהתחנה, ולקטר שלה קוראים ביבי. על הדלת, ביציאה, עוד הספיק דרעי לאסוף את עצמו והפטיר לעברו של ראש הממשלה את המשפט הבא: "ביבי, אני רוצה שתדע. בחירות ביוני לא יהיו. תאמין לי". זה היה סוג של נדר אינסטינקטיבי של מי שהבין פתאום שמנסים לעשות ממנו צחוק. לא רבים מתנדבים בסיטואציה דומה לחסום בגופם רכבת שבה נוהג בנימין נתניהו. דרעי התנדב. לא הייתה לו ברירה. בחירות ביוני מבחינתו הן גזירת שמד. הוא מכיר את נתניהו כאת כף ידו. אין אורווה פוליטית שממנה הם לא גנבו סוסים ביחד. דרעי חווה על בשרו את העובדה שנתניהו יכול בכל רגע נתון לזרוק אל מתחת לגלגלי האוטובוס כל אחד, כדי למלט את עצמו או סתם כי בא לו. הפעם, החליט דרעי, הוא לא מתכוון לתת לזה לקרות. כפי שנתניהו נלחם על חירותו האישית (מעשיהו), כך גם דרעי. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו, בעיצומה של החקירה שבה הוא נתון, זה קמפיין בחירות.

 

הרגע המכונן הנוסף אירע השבוע, בלילה שבין שני לשלישי. נתניהו קיים אז שיחה טלפונית ארוכה עם השר זאב אלקין. למרות התרחקות מסוימת ביניהם (לא ביוזמת אלקין, וגם לא ממש ביוזמת נתניהו), ממשיך ראש הממשלה לראות באלקין את המוח הפוליטי היעיל והחד ביותר בסביבה. זאת, בנוסף לכך שאלקין הוא מהבודדים שלא אומרים לנתניהו רק מה שהוא רוצה לשמוע. אלקין הסביר לנתניהו שגם אם יצליח לרוץ לבחירות ביוני וגם אם ינצח, זה יהיה ניצחון שכולו מפלה. הקמפיין, אמר אלקין לנתניהו, יהיה סביב חוק הגיוס. כל השותפים והמתמודדים יטפסו על עצים גבוהים ויפזרו הבטחות בחירות לכל עבר. אם לא נפתור את המשבר עכשיו, הוסיף אלקין, יהיה בלתי אפשרי לפתור אותו אחרי הבחירות. הוא יהפוך לחזות הכל. בשורה התחתונה, הסביר אלקין לנתניהו, הסיכוי שתוכל להקים מחדש את הקואליציה הנוכחית אפסי. זה אומר, המשיך אלקין, שיש סיכוי טוב שבכלל לא תוכל להקים קואליציה. קמפיין הגיוס יחזק מאוד את לפיד ואולי גם את ליברמן, הם יידחפו זה לזרועות זה, אתה תישאר עם החרדים, ש"ס יכולה להישאר מחוץ לכנסת, ואתה תתגעגע לקואליציה הנוכחית שלך.
 

השיחה הזו, ככל הידוע, בתוספת העובדה שנתניהו לא היה בטוח שיוכל לקיים את הבחירות ביוני, פעלו את פעולתן והיוו את קו פרשת המים של התקף הטירוף הנוכחי. בשלישי בצהריים זה נגמר. נתניהו נשאר עם קואליציית החלומות שלו. לכאורה, סיבה למסיבה. במציאות, מקור לדאגה. מה הפלא שקרס, מיד עם סיומו של המשבר, לדלקת גרון חריפה. זה קורה לו הרבה במצבי לחץ: אנשיו לאורך הדורות מכירים את התופעה מצוין. הוא מתחיל להשתעל, הגרון כואב, טיפות אף, כאבי ראש, חום. אגב, גם לבן־גוריון הייתה תופעה דומה.
 

אלא שהפעם היו לביבי סיבות מצוינות לדאגה. הוא גילה שהקואליציה שלו אכן הומוגנית ומאוחדת, אבל נגדו. כמעט כולם פעלו נגדו בתיאום, במסירות, בנחישות. נלחמו נגד ראש הממשלה שלהם בכל הכוח. הוא הלך להם על הראש? הם הלכו לו על הראש בחזרה, וגם ניצחו. לך תדע מה זה אומר לגבי ההמשך. איך יגיבו במבחן הבא? בעד המדינה הבא? בתיק החקירות הבא? מה יעשו אם בכל זאת יסתבך בפרשת הצוללות? איך יגיבו כשהיועץ המשפטי לממשלה יחליט להעמידו לדין באשמת שוחד? אם היו לו סיבות לקוות שהשותפים הקואליציוניים שלו ימשיכו לפסוע לצדו גם לאולם בית המשפט, ואולי גם לתא במעשיהו, נדמה לי שבמציאות החדשה הוא צריך לחשב מסלול מחדש. הם הבינו שהוא לא רואה אותם ממטר. ספק אם יראו אותו בחזרה.

 

"מה, נראה לך שניתן לו לפרק את הקואליציה ואת הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה על השטויות האישיות שלו?", שאל אותי לפני כעשרה ימים אחד מבכירי ובולטי הקואליציה. דווקא נראה לי, עניתי. וטעיתי. במבצע הקומנדו לסיכול מזימת נתניהו השתתפו רבים וטובים. כמעט כל רכיבי הקואליציה, בתוספת תמיכה מוראלית והצהרתית של האופוזיציה (המחנה הציוני), הביאו את הניצחון. נתניהו הובס על הבלטה שלו, נאלץ לבצע נסיגה חפוזה ולהצהיר בבהילות שניצח. כששאל, בבדיחות הדעת, מעל בימת הכנסת, את אנשי המחנה הציוני אם הם נושמים לרווחה ("זה היה מפחיד, אה? חזר לכם הצבע ללחיים"), כוונו דבריו גם ובעיקר לחבריו לספסלי הקואליציה. הטעות שלו הייתה שאיחד כמעט את כולם (חוץ מיש עתיד, מרצ והח"כים הערבים) נגדו. ככל שהתבררה עוצמתה של דחיפתו לבחירות, כך גם גברה ההתנגדות. 
 

אי אפשר לתת לטירוף הזה להמשיך להשתולל, אמרו בכירים בקואליציה, וגם בכירים בליכוד, יש גבול לכל תעלול. לא נמצאו מתנדבים להקרבת הקריירה הפוליטית־אישית שלהם, למען השליט ורעייתו. זו הסיבה לכך שבסופו של יום, הפור נפל. וגם בעקבות עבודה קשה מאוד של כל המעורבים: איילת שקד ונפתלי בנט, הטראבל־מייקרס המקצועיים והשנואים על נתניהו, שנתנו את הנשמה. בנט נתן דוגמה אישית כשהוביל את ההסתערות התקשורתית ביום ראשון בבוקר והלך בסדרת ראיונות רדיו על הראש של נתניהו ללא מורא וללא משוא פנים. שקד, שאף אחד לא מסוגל להסביר את יכולת השכנוע האינסופית שלה, אבל באותה מידה לא מסוגל להגיד לה לא, רקמה את המעשה כולו בסבלנות. דרעי כבר אמרנו. שניים נוספים שראויים לקרדיט מיוחד הם שר האוצר משה כחלון ושר הביטחון אביגדור ליברמן.
 

כחלון התנה תנאי נוקשה: חוק הגיוס החדש חייב לקבל את אישור היועץ המשפטי לממשלה. ברגע שזה קרה, הוא נכנס לתוך האוהל, הצטרף לחמ"ל ונתן עבודה. ביום שלישי הוא נפגש עם דרעי לשיחה ארוכה שבה נתפרו סופית כל פרטי המתווה הקואליציוני שנכפה על ראש הממשלה. כחלון הסכים שראשי הסיעות יודיעו שהם לא דורשים מנתניהו לפטר את השרה סופה לנדבר אם תתנגד לחוק הגיוס. ראש מטהו, נדב שינברגר, העלה רעיון טוב אפילו יותר: חופש הצבעה. כך היה. 
 

ברגע שהמתווה הוסכם והגיע לנתניהו, הוא הבין שנעלו אותו בממשלתו וזרקו את המפתחות לים. כחלון יצא ענק: הוא הודיע שלא יישאר שר אוצר בליל הסדר אם לא יהיה תקציב ומאז ניתק מגע ודמם. התברר שיש תקציב, הוא נשאר שר אוצר והסדר שב על כנו. גדול אפילו ממנו יצא שר הביטחון אביגדור ליברמן. הוא הימר על כל הקופה. קשה לראות אותו חוזר למשרד הביטחון במקרה של בחירות, גם אם הוא מתואם עם נתניהו. בתי הקברות הפוליטיים מלאים בגופותיהם המרקיבות של אלה שהיו מתואמים עם נתניהו. ליברמן הציב שורה של תנאים, לא התגמש ולא התקפל, מיצה את סאגת הגיוס עד תומה וניצח. שבוע מצוין לשניהם, כחלון את ליברמן. שבוע חלש לנתניהו.

 

שבוע לא רע גם לאזרחי ישראל: ראשית, אין בחירות. אין צורך בבחירות. יש צורך ביציבות שלטונית. גם מי שאינו איש ימין צריך לשמוח השבוע. גם אם נתניהו יואשם בשוחד וייאלץ להתפטר (אני לא רואה מצב שבו ימשיך לנהל מדינה מספסל הנאשמים), אפשר יהיה לבחור מועמד חלופי תחתיו משורות הליכוד ולהמשיך את הקדנציה עד תומה.
 

שנית, על הדרך נוכחו החרדים להבין אף הם את מגבלות הכוח. הם יצאו מהמשבר הזה מוחלשים. בפעם הראשונה התברר שאפילו ההחלטות הדרקוניות של "מועצת גדולי התורה" כזו או אחרת, הן בגדר המלצה. המהירות שבה התקפלה ההחלטה הזו והתהפכה על פניה השבוע, כדי להציל את הקואליציה, שברה את כל השיאים. מתברר שגם רבנים ואדמו"רים בעשור העשירי לחייהם, המנותקים לחלוטין מההוויה הישראלית, מסוגלים להבדיל בין הגיוני למטורלל. לחרדים נגרם השבוע נזק תדמיתי כבד, כוח המיקוח שלהם בכל הקשור לחוק הגיוס ירד, והכל באשמת יהודי אחד בשם יעקב ליצמן.
 

על הדרך גם נקבע שלא תהיה יותר בקדנציה הנוכחית חקיקה בנושאי דת ומדינה. זהו סעיף שאין חשוב ממנו. הנה דוגמה: רבני "צוהר" מובילים לאחרונה יוזמה הקרויה "כשרות אלטרנטיבית". הפרויקט החל ביוזמתה של ח"כ רחל עזריה, עוד לפני כניסתה לכנסת, יחד עם הרב אהרן לייבוביץ. בשלב מסוים שוכנעו רבני "צוהר" לקחת עליו פיקוד. זוהי כשרות אורתודוקסית לכל דבר, עם יתרון אחד: היא מפרקת ושמה קץ למונופול המרקיב, המושחת והכוחני של הרבנות הראשית על הכשרות בישראל.

המונופול הזה גורם נזק כבד שנות דור לכולם: מסעדנים, מלונאים, חקלאים, אזרחים. אם יש סמל להסתאבות הממסד הדתי בישראל ובראשו הרבנות, זהו מונופול הכשרות. בשבועות האחרונים ניסו החרדים לקדם הצעת חוק של ח"כ בן־צור (ש"ס) להשמדת פרויקט הכשרות האלטרנטיבית. הסעיף הזה בהסדרת משבר הגיוס מחסל את הניסיון הנואל והמושחת הזה. תודה לאל. חג שמח, ופסח כשר לכולם.

 

קצפם של נתניהו ותומכיו יצא השבוע על המשטרה, בפעם המי־יודע־כמה. הנה, קונן ראש הממשלה ובעקבותיו עדת המקוננות והמקוננים הקבועה, רק ביבי חזר מחו"ל ומיד הדלפה למשה נוסבאום על מועד החקירה החדשה. באמת סקנדל. עיון קצר בפרטים מוכיח שמדובר, שוב, בשטויות מהבילות. ראשית, מי ששמר על החקירות בסדר היום התקשורתי גם במהלך המסע המדיני הוא נתניהו עצמו: העלה ושיתף כתבות ופוסטים של עיתונאים הנמנים עם תומכיו כמעט על בסיס יומי. שנית, ההדלפה האמורה היא בסך הכל ידיעה שלפיה המשטרה תבקש לחקור את בני הזוג נתניהו פעם נוספת, לפני פסח. באמת, נורא. איך הם עושים לו את זה? אני לא יודע אם המשטרה הדליפה את החומר השחור הזה.

ואם לא הדליפה, צריך לחייב אותה בחוק להדליף. זכותו של הציבור לדעת הרבה יותר מכפי שהוא יודע כעת על החקירות, הממצאים, החומרים הנאגרים נגד ראש ממשלה בישראל. ואם לא, אז לפחות על העובדה שהוא ייחקר פעם נוספת. המשטרה צריכה לתמרן בתוך לו"ז הנסיעות הבלתי אפשרי של הנוסעים המתמידים מבלפור, לא קל לנהל שלושה תיקי חקירה כבדים (ואחד בדרך) בנסיבות הללו. מטבע הדברים, ואולי גם כדי ליצור סוג של לחץ על הנחקרים עצמם, זה הכי טבעי ומתבקש בעולם להסגיר לציבור את העובדה השערורייתית שהם יידרשו לחקירה פעם נוספת. אם בזה מסתכמים השבוע טיעוניהם של הסנגורים המתחזים לעיתונאים בפמליית נתניהו, אז הוא באמת בצרות.

 
 

ונסיים במשה ארנס. בדצמבר יחגוג 93. צלול כבדולח. אחד משרי הביטחון המשובחים שידענו, אף על פי שלא היה גנרל. בקדנציה השנייה שלו בביטחון (בדמדומי כהונת נתניהו ב־98'־99') הוא גם ניסה לקדם את נסיגת צה"ל מלבנון, אך נתקל בהתנגדות קשה של הצבא ובחוסר גיבוי של הבוס (נתניהו), ויתר והניח לאהוד ברק לעשות את העבודה. 
 

הייתה לי הזכות לעבוד אצל ארנס באחד מהקמפיינים של הליכוד בשנות ה־80. נדמה לי שארנס היה יו"ר מטה יום הבחירות, ואני ייצגתי את סניף הליכוד בחולון. ישבנו בכנס במצודת זאב וארנס הרביץ בנו תורה ומוטיבציה לקראת יום הבחירות. שתיתי בצמא את דבריו. מה שקשה להגיד על המאמר שכתב השבוע ב"הארץ". כותרת המאמר הייתה "נתניהו בארץ הגמדים". אני מתכוון לנצל את החג הקרוב כדי להתמודד עם הוויכוח הלגיטימי על שיעור קומתו של נתניהו כמנהיג, על הישגיו ועל יכולותיו. נדמה לי שיש בביוגרפיה שהוצאתי לאור על נתניהו בחודש שעבר (הוצאת ידיעות) התייחסות נרחבת לסוגיות הללו. השבוע, אסתפק בהתייחסות לקביעתו של ארנס כי נתניהו מוקף ליליפוטים. ענק בארץ הגמדים.
 

מישה, תגיד, אתה זוכר את הליכוד ההוא, של פעם? הליכוד של כל הזמנים, חוץ מזמן נתניהו? אתה זוכר את מנחם בגין? את יצחק שמיר? את מחנה שמיר־ארנס? את מחנה דוד לוי התוסס? את מחנה שרון? את הנסיכים? אהוד אולמרט ורוני מילוא ודן מרידור ובני בגין. את הצעירים המבטיחים? את לימור לבנת? את מיכאל איתן? את שיעור קומתם של המתמודדים, את העובדה שהיה תמיד בליכוד בנק הנהגה גדוש כישרונות, יצרים, התמודדויות ואישים?
 

תגיד, מישה, לאן כל זה נעלם? תעיף רגע מבט בליכוד ותשאל את עצמך, ביושר, איפה כולם? לאן הם ברחו? איך יכול להיות שאין איש במדבר השממה הנוכחי המתקרא "מפלגת השלטון"? איך יכול להיות שאין כמעט אלטרנטיבות גם במפלגות אחרות? מי הבריח את כולם? מי פיזר מלח על האדמה על מנת שלא תצמיח דבר? מי הוא מכסחת הדשא הגדולה שמשטיחה כל מי שמרים ראש?
 

אתה יודע היטב את התשובה, אדון ארנס. היו ימים שבהם גם אמרת אותה בקול רם. אתה יודע מה חשב יצחק שמיר על נתניהו. רמז: דעתו על ביבי הייתה רעה מדעתי, ויש על כך עדויות רבות. אתה יודע מה חשב שרון על נתניהו. אתה יודע מה היה אומר היום מנחם בגין על נתניהו (ומה שהבן שלו מתאפק שלא להגיד). מי שהקים את חומת האש בין הפוליטיקה הישראלית למנהיגות פוטנציאלית הוא בנימין נתניהו. השממה שמקיפה אותו היא מעשה ידיו. 
 

"חוק הצינון" הדרקוני, הפאשיסטי, היה רק השלב הראשון במאמץ להפוך את נתניהו לגוליבר. אחריו באה המערכת הכוחנית שהקים בתקשורת, במפלגה, בעמדות מפתח של הממלכתיות, שמטרתה לנקות את השטח מכל תחרות, כל הזמן, 24/7. אם אתה מתקשה להיזכר בזה, מישה, תרים כמה טלפונים. חלק מהאנשים עוד חיים וסובבים בינינו. תתקשר לגדעון סער, תחליף מילה אישית עם משה כחלון, תסתודד עם ישראל כץ. תחקור מדוע שום דבר לא יכול לצמוח וללבלב במחיצת האיש הזה. מדוע הכל נובל, מתייבש או סתם מתפוגג בקרבתו. 
 

אני מאמין שבתוכך אתה יודע את האמת. אני מקווה שבתוכך אתה גם יודע שהמדינה אמורה להיות חשובה וגדולה מסך מנהיגיה, גם כשמדובר בענק בסדר גודל תנ"כי, היסטורי ובין־יבשתי כמו בנימין נתניהו. בסוף, כשאתה מודיע שנתניהו הוא גאון הדור, גדול הפוסקים ואין בלתו, אתה צריך גם לשאול את עצמך איך יכול להיות שמדינת היהודים לא מסוגלת לנפק אלטרנטיבה. לא מגיעה לנו אלטרנטיבה? מה נעשה אם חלילה הוא לא ירגיש טוב? האם יש קיום למדינת היהודים אחריו? ותזכורת אחת אחרונה: כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, הרזומה שלו כלל את תפקיד סגן שר החוץ, ריצה מבוהלת לאולפן טלוויזיה להודות ברומן מחוץ לנישואים בגלל קלטת לוהטת שלא הייתה מעולם, וכמות מסחרית של יומרנות. נדמה לי שהמדינה שרדה.