אף פעם לא הייתי אחד מהטיפוסים האלה שיש להם מספיק ביטחון ומספיק מה לומר כדי לגשת לכל אישה שנכנסת לשדה הראייה שלהם ולפתוח בשיחה ערנית. ממש לא. האמת היא שתמיד הייתי מהטיפוסים האלה שעומדים בצד ומסתכלים בקנאה איך אלה שיש להם מספיק ביטחון עצמי ניגשים לבחורות ובקלילות לא מובנת פותחים איתן בשיחה.
אני זוכר איך בחטיבה ובתיכון, וגם שנים רבות אחר כך, הייתי עומד מהצד ומביט בטיפוסים האלה בקנאה. יותר מכל קינאתי ביכולת שלהם לקחת את הסיכון ולשרוד את התוצאה, מה שהיא לא תהיה, בלי שזה יגרום להם להסס לגשת למישהי אחרת כעבור כמה דקות ולקחת את אותו הסיכון שוב.
האמת היא שזה פחות עניין הסיכון ויותר קשור לזה שבתוך תוכי מעולם לא באמת האמנתי שיש אפשרות הגיונית שאצליח לעניין מישהי ממרחק שיחת ההיכרות האקראית. נראה שזה משהו שנולד אצלי כשאמי החליטה לוותר עלי לטובת משפחת אומנה - אז הפסקתי להאמין בנשים והתחלתי לשנוא את עצמי.
פעם אחת כשדיברתי על הנושא הזה עם חבר, הוא אמר לי שזה מדהים שאני מוכן לנסוע בלי להתבלבל למקומות הכי מפחידים בעולם - קוריאה הצפונית, החזית עם דאע״ש בעיראק - אבל כשמדובר בבחורות אני הופך לפחדן הכי גדול בעולם. ״נשים הן דבר הרבה יותר מפחיד מדאע״ש או מקים ג׳ונג־און״, הסברתי לו.
אני מוכן להודות שבדיוק בגלל זה לקחתי על עצמי כבר מגיל צעיר משימה: להיות מפורסם. היה לי ברור שאם אזכה להיות דייר קבע בתודעה הציבורית, זה יוכל לגאול אותי מחוסר היכולת שלי להתחיל עם נשים ולגרום לכך שהאטרקטיביות שלי תזנק ונשים יתחילו איתי. האמת היא שרוב הדברים שאנשים חושבים על פרסום רחוקים מאוד מהמציאות: מהכסף הגדול שכולם בטוחים שמפורסמים עושים ועד לסברה שעצם היותך מפורסם עוזר לך להרגיש טוב יותר עם עצמך. אבל דבר אחד הוא מאוד מדויק: פרסום מושך נשים.
קשה להסביר את ההשפעה המאגית שיש לפרסום על נשים. אסתפק בלומר שמהרגע שבו הפכתי לסוג של סלב (והדגש הוא על "סוג של") היו לי לא מעט מערכות יחסים - מכל מיני סוגים, עם כל מיני נשים - שלא היה להן שום דבר במשותף פרט לדבר אחד: הן כולן התחילו בצעד שלא אני ביצעתי אלא האישה. מהבחינה הזו בהחלט שווה לזכות בתואר ״סלבריטאי״. אף על פי שכמובן הייתי מעדיף להיות בעל ביטחון עצמי בריא ולא לתעב את עצמי ולא להזדקק לאזכורים אצל גיא פינס בשביל להגיע למצב שבו אני בא במגע עם המין הנשי.
60 כדורי ריטלין זה סוג של התאבדות?
למען האמת, כשאני חושב על זה כמו שצריך, פתאום אני נזכר שדווקא כן הייתה פעם אחת בחיים שבה עשיתי את הבלתי ייאמן והתחלתי עם מישהי. וגם אז לא בדיוק התחלתי איתה באופן ישיר וקלאסי אלא בדרך עקיפה ולא סטנדרטית, אפשר להגיד. זה היה באיזה בר־מועדון ז״ל ברחוב לילינבלום ששכחתי את שמו. אני כן זוכר שהשם שלו היה קשור איכשהו לפירות הדר. היא הייתה מלצרית במקום, ואני ברגע אחד של אומץ לא אופייני החלטתי לכתוב לה שיר על מפית. ואז ניגשתי אליה, הבאתי לה את המפית והסתלקתי מהמקום.
לפי המהירות שבה לקח לה לשלוח לי הודעה (כתבתי לה את מספר הטלפון שלי בסוף השיר), נראה שהיא אהבה את השיר. המשכנו להתכתב עוד קצת ומהר מאוד קבענו להיפגש. אלא שהפגישה הלחיצה אותי ועשיתי מה שאני תמיד עושה כשאני לחוץ - לקחת הרבה כדורים. הרבה מאוד. וכך מצאתי את עצמי בבית החולים עם הפרעות קצב חמורות בלב, שלא עמד בעומס הכימיקלים - במקום בדייט עם הבחורה היחידה אי־פעם שהיה לי אומץ להתחיל איתה.
לאחר שמצבי התייצב, הגיע הרופא והחל לתחקר אותי על הנסיבות שהביאו אותי למצב הזה. אמרתי לו את האמת, והוא כמעט התמוטט. ״אתה מבין שלקחת 60 כדורי ריטלין ביום אחד זה סוג של התאבדות?״. ״בגדול, כן, אני מבין״, אמרתי. אחרי חצי שעה, כשבאו לקחת אותי למחלקה הפסיכיאטרית, הבנתי שאולי הייתי צריך להתנסח אחרת.
למחרת התקשרתי מהטלפון הציבורי במחלקה למלצרית מהמועדון והסברתי לה מדוע לא הצלחתי להגיע לפגישה שלנו. ״אני מבינה״, היא אמרה בטון החמוד הזה שלה, ״ועכשיו אתה בסדר?״. ״כן בטח, כמו חדש״, השבתי. ״אז יאללה, בוא ניפגש״, אמרה.
בנקודה זו צצה אצלי שוב בעיית התנסחות: הצעתי לה שפשוט תבוא למחלקה הפסיכיאטרית הסגורה שבה אני נמצא כרגע ונעשה כאן את הדייט. בהתחלה היא שתקה ואז לפתע אמרה: ״יש לי ממתינה חשובה מארצות הברית, חייבת לעבור אליה, בוא נדבר בהמשך״.
ההמשך הזה כמובן מעולם לא הגיע. גם שירים לא הגיעו יותר. מאז אותו מקרה היה לי ברור ששירה זה משהו מסוכן שלא שייך לתחום האומנות אלא לתחום הקרדיולוגיה. עדיף להימנע ממנה. האמת היא שגם נשים הן דבר מסוכן, אפילו יותר משירה, אבל מזה לא הצלחתי להימנע.