ניצחונו של הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין בבחירות לקדנציה נוספת הניב תגובות מראשי מדינות אחרות, שנראה כאילו תואמו מראש. המנהיגים בירכו כמובן, אולם באף אחת מהברכות אין למצוא מילות סיפוק מהניצחון המרשים, או שביעות רצון ואפילו לא ציפייה לעתיד ורוד בניצוחו של פוטין. עבור מעצמות המערב; גרמניה, צרפת, בריטניה, וכמובן ארה"ב, יפן ומדינות מובילות נוספות בזירה הבינלאומית, שליטתו של פוטין בקרמלין לפחות לעוד שש שנים היא לא פחות מסיוט.
מדיניות החוץ של פוטין מורכבת משלושה גורמים; התעלמות מופגנת מהעולם החיצוני, זלזול ובוז בוטים במעצמות ובארצות מרכזיות, והתרסה, כמעט סדיסטית, נגד הקהילה הבינלאומית.
מדיניות זו באה לידי ביטוי באופן מעשי בשנים האחרונות בדמות סיפוחו השרירותי של חצי אי קרים, התערבות צבאית גלויה, פלישה אם תרצו, למזרח אוקראינה לתמיכה במורדים בממשלתה, וכמובן השתלטות צבאית על סוריה תוך כדי מתן סיוע עקיף לאיראן.
באו"ם, למשל, בחירתו של פוטין לתפקיד הצליחה לקומם, בלשון המעטה, את בכירי הארגון. הנשיא הרוסי ידוע בסגנונו הלעגני והמבטל כלפי הארגון העולמי. פוטין כלל לא טרח להגיע לשתי העצרות השנתיות האחרונות של האו"ם, שאליהן מגיעים למעלה מ־100 נשיאים וראשי מדינות. ההיעדרות המופגנת הזאת התקבלה בתחושת עלבון צורבת בקרב הנהגת האו"ם.
גם בבית הלבן לא ממש מרוצים מהמשך כהונתו של פוטין. המשמעות של בחירתו המחודשת היא חשש, ואפילו יותר מקמצוץ של חרדה. פוטין הוא ראש המדינה היחיד בעולם שהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ פוחד ממנו. לפוטין לא ממש אכפת מה טראמפ אומר או עושה, ועבור האחרון - מנהיג כמו נשיא רוסיה זה הוא מכשול המערער את מעמדו בתור מנהיג עולמי.
ומנגד - ישראל. עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו המשך שלטונו של פוטין, לפחות בשנים הקרובות, הוא גורם מועיל, בתקווה להמשך שיתוף פעולה בנוגע לפעילות הצבאית של ישראל – בתגובה על התנכלויות של סוריה בגבול הצפון והגבלת השפעתה של איראן. אך לא להתבלבל: פוטין איננו ידיד ולא יהפוך לכזה גם בשש השנים הבאות.