תמיר פרדו, לשעבר ראש המוסד, אמר אתמול שאי גילויו של הכור הסורי במועד הוא “מחדל מודיעיני מהדהד”. נו, טוב. מי ייתן ועוד הרבה מחדלים מהסוג הזה יהדהדו כאן. פרדו, איש רב זכויות ומעללים, עושה עוול לעצמו ולאחרים. מודיעין אינו מדע מדויק. אי אפשר לדעת הכל, תמיד. אם דיקטטור כמו אסד מחליט לבנות כור מתחת לרדאר ושומר על זה בחשאיות מוחלטת (גם בסוריה כמעט לא ידעו על הפרויקט), ואם הוא מבצע שורה ארוכה של מבצעי הסחה ונוקט את כל אמצעי ההסוואה והביטחון הנדרשים, יכול מאוד להיות שהמודיעין לא יעלה על זה בשלב הראשון, אלא רק בהמשך. ולכן, המבחן הרלוונטי היחיד הוא מבחן התוצאה. עובדתית, הכור התגלה בזמן. בדיוק בזמן. יותר מחצי שנה לפני חיבורו לנהר הפרת, לפחות שנתיים מהמועד שבו היה יכול לנפק לטובת בשאר אל־אסד פצצה גרעינית פלוטוגנית.
זאת, ועוד: אחרי איתור הכור, נרשם בישראל פרק מזהיר, אולי חד־פעמי, של סדר פעולות חדות, אמיצות, יסודיות, מקצועיות וחשאיות, שאפשר למדינה גם להשמיד את הכור בשקט, גם לא להתדרדר למלחמה כוללת הרת אסון עם סוריה וגם לייצר את “מרחב ההכחשה” שיאפשר לאסד להתעלם מהאירוע בנונשלנטיות, לנגב את הרוק, להודיע שזה גשם ולהמשיך כרגיל.
כמעט כל זרועות הביטחון, המדיניות והמודיעין של המדינה הופעלו בחודשים הרי הגורל הללו, שעליהם חלש הקבינט ומעליו ראש הממשלה, שר הביטחון ושרת החוץ. אלה היו ימיה היפים של ההנהגה הישראלית שלקחה אחריות, קיבלה החלטות, מיצתה תהליכים ופעלה על פי הספר. הקרדיט מגיע כאן לא רק לאהוד אולמרט, עמיר פרץ, אהוד ברק (שבעיקר הפריע) וציפי לבני, אלא גם למי שכבר לא נמצא איתנו מזה זמן, השופט בדימוס אליהו וינוגרד וחברי הוועדה שלו (הפרופ’ רות גביזון ויחזקאל דרור, האלופים במילואים מנחם עינן וחיים נדל).
עד כמה שזה לא ייאמן, אהוד אולמרט עשה את כל זה ונטל את האחריות והמנהיגות לאירוע כולו כשהוא בין דוח וינוגרד הראשון ששחט אותו שחיטה בלתי כשרה, לפרק המסכם של הדוח שטרם פורסם. בהחלט יכול להיות שהעבודה על פי הספר, התכנון המדויק, הדיונים הסדורים, חלוקת התפקידים והסמכויות ואפילו ההחתמה הקפדנית של כל שותפי הסוד על טפסי סודיות דרקוניים, היוו חלק מלקחי דוח וינוגרד הראשון, שהותיר בציבור רושם עז והביא לטלטלת המערכת הפוליטית והתקשורתית. כל אלה (ואני ביניהם) שמותחים ביקורת על “תרבות ועדות החקירה” שמתפשטת כאן, צריכים לקחת בחשבון גם את התוצר הזה. לאינפלציית ועדות החקירה במקומותינו יש גם תשואה חיובית פה ושם.
שר הבטחון אביגדור ליברמן הפך אתמול למבוגר האחראי, כשניסה להשליט סדר במלחמת הקרדיטים וקרב הגירסאות ששטף את הארץ משעות הבוקר המוקדמות, עד כי טען שהוא מתחרט על כי אישר לצנזורית הצבאית הראשית להסיר את האיפול ולפרסם את הפרשה. נדמה לי שליברמן לא באמת מוטרד. הוא לא יפספס הזדמנות להפוך למבוגר אחראי, אף שהוא יודע שאין בדברי ימי ישראל מאז אברהם אבינו ולו אירוע אחד שלא פרץ אחריו קרב קרדיטים. ככה זה אצלנו. זה נכון שליברמן הסכים להסרת האמברגו של הצנזורה על הפרשה, אבל גם הוא יודע שהאיסור הזה לא הוסר בזכותו.
במדינה דמוקרטית זכותו של הציבור לדעת כל דבר שאינו פגיעה ממשית בביטחון, סיכון ממשי לחיי אדם או פגיעה ממשית ביחסי החוץ של המדינה. מכיוון שכבר אי אפשר להוכיח שיש בפרסום “מחוץ לקופסה” פגיעה או סיכון כלשהו מהסוג הנ”ל, אלא להפך, טוב עשתה הצנזורית הצבאית הראשית, תא”ל אריאלה בן־אברהם, שהתירה את הפרסום.
לפעמים צריך לקחת אחריות ולהחליט. אם לא הייתה מחליטה, בית המשפט היה כופה זאת עליה, במוקדם או במאוחר. כל אלה שקושרים את זה מיד לעיתוי הופעת ספרו של אהוד אולמרט, הופכים את הסדר: זה עיתוי הספר שנגזר מהסרת האיפול של הצנזורה, לא להפך.