בשבוע שעבר השלימה הכנסת את חקיקת חוק התקציב לשנת תשע"ט־תש"פ (2019) בסך כולל של כ־480 מיליארד שקל. התקציב שאושר הינו ייחודי, בכך שהוא הראשון בתולדות המדינה שהליך חקיקתו הסתיים למעלה מתשעה חודשים לפני תחילת שנת התקציב.
סעיף ההוצאה הגבוה ביותר בתקציב אינו סעיף הביטחון, שחלקו השקלי עומד על כ–55 מיליארד שקל (לאחר הפחתת סכום הסיוע הביטחוני השנתי של ארה"ב, שהם מעט פחות מ–4% מהתוצר הלאומי הגולמי של המדינה, התל"ג). גם תקציב משרד החינוך, העומד על כ–60 מיליארד שקל, אינו סכום ההוצאה הגבוהה ביותר. סעיף ההוצאה הגבוה ביותר בתקציב נועד לתשלום עבור חובות המדינה - קרן וריבית - והוא מסתכם ב–80 מיליארד שקל, שהם כ–16% מהתקציב.
תקציב זה הינו גם מהטובים שהכנסת הגישה לנו. הוא מתאפיין במדיניות הוצאות מרוסנת מצד אחד, שבמסגרתה היקף גביית המסים הצפויה הוא שמכתיב את סעיפי ההוצאה, ומצד שני, יש בו הרחבה משמעותית בהוצאות על חינוך, בריאות, תשתיות, בגליל ובנגב, כמו גם בתמיכה בשכבות החלשות באמת, בלי לפגוע ברצון ובכדאיות להשתלב בשוק העבודה.
החוב הלאומי של ישראל מהווה כ־60% מן התל"ג השנתי ומגיע לסכום של כ־850 מיליארד שקל. זהו יחס בין חוב לתוצר מן הטובים בעולם מבין הכלכלות המפותחות. החוב הלאומי של ארה"ב, המדינה העשירה בעולם, עומד על 110% ביחס לתל"ג, אחוז דומה מאפיין את החוב הלאומי של צרפת, בעוד ביפן - שנחשבה פעם לפלא הכלכלי של העולם - היחס הוא 230%. החוב הלאומי של ישראל נוצר ברובו עקב הנפקת איגרות חוב ממשלתיות, כדי לכסות על גירעון שבכל תקציב. בתקציב שאושר זה עתה הגירעון הצפוי עומד על 2.9% מן התל"ג לשנה זו.
אלמלא היה לנו חוב לאומי, המחייב להקצות 16% מהתקציב על חשבון תשלומי ריבית וקרן לפירעונו, מאותו תקציב לשנה זו ניתן היה להקצות עוד 80 מיליארד שקל לביטחון, לחינוך, לרווחה, לתשתיות ולשיפור מכלול השירותים הממשלתיים לאזרח, כל זאת בלי להוסיף ולו שקל אחד לעוגת התקציב. תרחיש תקציבי שכזה היה משנה לחלוטין את פני המדינה והיה מקפיץ את התל"ג לנפש בתוך שנים ספורות מ־43 אלף דולר לנפש כיום ל־70 אלף דולר לנפש, לכל הפחות. קפיצה דרמתית שכזו הייתה מגדילה את עוגת התקציב באותו היחס עד כדי 750 מיליארד שקל.
# # #
לשאלה כיצד ניתן להגיע בתוך זמן סביר לפירעון מלוא החוב הלאומי, יש תשובה פשוטה למדי, והיא מורכבת משניים. האחד: חקיקת חוק יסוד שיחייב שכל תקציב, מכאן ולהבא, לא זו בלבד שלא יהיה גירעוני, אלא שיהיה תקציב עודף בשיעור של בין אחוז לאחוז וחצי, וזאת למעט בשנת תקציב שבמהלכה פרצה מלחמה. בנוסף, גובה התקציב לעולם לא יהיה יותר משליש מהתל"ג של אותה שנה וגם זאת למעט במקרה של מלחמה. כלומר בכל שנה, לאחר כל הוצאות הממשלה, יישאר בקופת המדינה עודף של אחוז עד אחוז וחצי מסך כל התקציב; השני: השקעתם של כל מאות מיליארדי השקלים מהמסים שהמדינה עומדת לגבות כמס ממצבורי הגז הענקיים, בצמצום, עד כדי מחיקת החוב הלאומי כולו.
נחזור לסוגיית התקציב העודף. אילו התקציב לשנה זו היה נקבע על פי אמת מידה זו, בסוף שנת התקציב היה צפוי להיות בקופת האוצר עודף של 5־7 מיליארד שקל, סכום שהיה מופרש כולו לצמצום החוב הלאומי.
הנה כי כן, תקציב עודף לא זו בלבד ששם קץ לגידול מדי שנה של החוב הלאומי, אלא גם גורם לצמצומו וזאת לא רק באופן יחסי, אלא גם במספרים מוחלטים. ויודגש: תקציב עודף אינו בבחינת תרחיש אוטופי, הוא ניתן לביצוע בנקל, הלכה למעשה. בארה"ב, בתקופת נשיאותו הכושלת של ברק אובמה, הגירעון התקציבי הגיע לכדי טריליון דולר בשנה; לעומת זאת, לקראת סוף תקופת כהונתו של הנשיא ביל קלינטון, היה עודף תקציבי של 500 מיליארד דולר בשנה. קלינטון, בסיוע שני בתי קונגרס רפובליקני, ניהל מדיניות תקציב מרוסנת ואחראית, שצמצמה את החוב הלאומי לכדי 5 טריליון דולר בלבד.
כיום עומד החוב הלאומי של ארה"ב על למעלה מ־21 טריליון דולר. במילים אחרות, בגלל מדיניות תקציבית מופקרת של שני הנשיאים הכושלים ג'ורג' בוש ואובמה, במשך 16 שנה נצבר חוב של למעלה מ־16 טריליון דולר, סכום הגבוה בלמעלה מ־300% מהחוב הלאומי הכולל שנצבר בארה"ב במשך 224 השנים שקדמו לשנת תש"ס (2000), מועד סיום כהונתו של קלינטון.
אולם אין צורך להרחיק עד ארה"ב כדי להיווכח שתקציב עודף אינו בשמיים. בממשלת נתניהו הראשונה, בשנים תשנ"ו־תשנ"ט (1999־1996), בשתיים מתוך שלוש שנות כהונתו, היה תקציב עודף. כמו כן, האינפלציה הייתה אפסית, והצמיחה הגיעה לממדים חסרי תקדים של 8.2% בשנה. ישראל של השנים הללו הייתה מדינה שאינה דומה כלל לזו הקיימת היום. התל"ג לנפש עמד על כשליש ממה שהוא כיום, ומספר הנוסעים ברכבת ישראל היה 4 מיליון בשנה, לעומת 63 מיליון נוסעים בשנה כיום. במרחבי הגליל של ישראל שנת תשנ"ו (1996) לא היה ולו כביש דו־נתיבי אחד לשני הכיוונים.
אם במדינת ישראל של שנת תשנ"ח (1998) ניתן היה להגיע לתקציב עודף, כמו גם לצמיחה של 8.2% ולאינפלציה ברמת אפס, זוהי משימה אפשרית לגמרי בישראל של היום - שהייתה בינתיים למעצמה כלכלית, פורחת ומשגשגת, המשמשת מודל לחיקוי - לבצע תקציב מדינה עודף מכאן ולהבא.
באשר לשימוש בהכנסות המדינה הצפויות ממאגרי הגז: כאמור, סכום החוב הלאומי עומד על כ־850 מיליארד שקל. זהו גם פחות או יותר סכום ההכנסות הישירות הצפויות למדינה מתגליות הגז העצומות. הדעת נותנת ואף מחייבת כי מטמון כספי זה שנפל לידינו הוא הכלי שיאפשר באופן מעשי את פירעון מלוא החוב הלאומי, במשולב עם תקציב שנתי עודף.
# # #
יש להדגיש כי אפילו צמצום החוב הלאומי כדי מחצית, יהיה בו כדי תוספת תקציבית של 40 מיליארד שקל בשנה כערכם היום, מבלי להוסיף שקל אחד לעוגת התקציב. גם בתוספת זו יהיה די כדי לשנות לחלוטין את קצב פיתוח התשתיות, היקף ההשקעות בחינוך, בבריאות, ברווחה, בנגב ובגליל.
יתרה מכך, החל מסיום מלחמת אוסלו בשנת תשס"ד (2004) - עם השמדתן של רוב תשתיות הטרור של חמאס ביהודה ושומרון, פחת החוב הלאומי מ־110% ביחס לתל"ג ל־60% ביחס לתל"ג כיום. גם נתון זה מצביע על כך שבישראל של היום, בשנת ה־70 לעצמאותה, כשמצב המשק טוב מתמיד וישראל הינה מעצמה כלכלית, הגיע למעשה המועד שבו צריך וניתן להגיע לתקציב עודף ולהתחיל במסע - שאינו קשה במיוחד - בחיסול החוב הלאומי.
חיסול מחצית החוב הלאומי יזניק את המשק באופן ודאי לעשירייה הפותחת מבין המדינות שאוכלוסייתן עולה על 10 מיליון בכל הנוגע לתל"ג לנפש. חיסול מלא של החוב יציב את ישראל בוודאות בחמישייה הפותחת מבין הכלכלות המוצלחות בעולם. יכולותיו של המוח היהודי־ישראלי נטולות גבולות, יש רק ליצור את הכלים המשקיים שיביאו לידי מיצוי מלוא יכולותיו. חיסול החוב הלאומי הינו אולי נקודת הציון החשובה מכל במפת הדרכים שתגרום למשק הישראלי להיות המוביל בעולם.