ישראל היא מדינה חצופה. במובן הטוב של המילה. היא נועזת, יהירה ותקיפה. תחשבו רגע על הדפוס: מדינה קטנה במזרח התיכון, על פי מקורות זרים אחת מתשע מדינות הגרעין בעולם, והיחידה מהן שמעולם לא הודתה בכך שיש לה נשק גרעיני, שומרת על נוסחת העמימות, לא מאשרת דיווחים שונים על ניסויים באוקיינוס ההודי בשנות ה־70, לא מדברת פומבית על פרסומים זרים על יכולת ה"מכה השנייה", מסרבת לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני - ועם כל אלה, היחידה בעולם שהשמידה לשתי מדינות אחרות אמצעים גרעיניים בשטחן. את זה אפשר לומר השבוע בלי התוספת של "מקורות זרים".
המסר פשוט ופשטני: אל תתעסקו איתנו, אל תנסו אותנו, כל ניסיון השמדה יסתיים בהשמדה גדולה יותר, ואנחנו סומכים רק על עצמנו.
הפרסום על תקיפת הכור בדיר א־זור מאפשר לי לספר את הסיפור על ההחמצה העיתונאית הכי גדולה שלי. החשיפה שנשארה במגירה.
# # #
שלושה חודשים לפני התקיפה בסוריה התגבשה אצלי הידיעה שישראל עומדת לתקוף כור גרעיני סורי. זו הידיעה הכי מטלטלת ומעניינת שהגיעה אלי בתקופה ההיא ואולי הסקופ הבינלאומי הכי גדול שהיה יכול להיות לי, אבל הוא נשאר סיפור חשאי, שקט ומשותק.
הידיעה הייתה תולדה של שבועות של ליקוט פרטים קטנים בעקבות ניסיון מרתק לבדוק מה עומד מאחורי הפער שבין הצהרות אולמרט לבין הצהרות אסד. בחודשים שלפני התקיפה הזהיר אולמרט את סוריה מ"מיסקלקולציה" - טעות בשיקול הדעת, אמרת רהב ידועה של ישראל. היא רמזה לאסד שלא יתבלבל ושלא ישגה באשליות באשר לכוח הרב שתפעיל ישראל בנסיבות מסוימות. האמירה הזו נותרה סתומה ולא נוספו לה פרטים.
במקביל, הכריז אסד כמה פעמים שישראל מתכננת מלחמה בקיץ. דבריו נשמעו הזויים ומנותקים. התקופה הייתה אביב 2007, כמה חודשים בלבד אחרי מלחמת לבנון השנייה. אולמרט היה בעיצומו של קרב ציבורי ומשפטי מול ועדת הבדיקה הממשלתית שהקים בלחץ הציבור והאופוזיציה על תפקודו במלחמה. ההדלפות מהדיונים ודוח הביניים לא הותירו ספק שאולמרט עומד לחטוף. הביקורת נגד תפקודו היהיר, הרשלני, הכוחני והנמהר הייתה חריפה וקשה, ואחוזי התמיכה בו צנחו למספר חד־ספרתי. ההנחה שלי ושל כל מי שהכיר את המערכת הפוליטית הייתה שהסיכוי שאולמרט יניע עוד מהלך צבאי הוא אפסי. אסד נתפס כשקרן. אבל הוא המשיך, ואולמרט גם, ואז החלטתי לשנות את הנחות היסוד שלי. החלטתי לרגע להאמין לאסד.
השאלה הייתה: בנסיבות הקשות האלה לאולמרט, מה בכל זאת יגרום לו לכאורה להיות מעורב בעוד מלחמה בקיץ? הבדיקה בכיוון הזה הובילה אותי לחקור אירועים שישנו לחלוטין את מאזן הכוחות בין סוריה לישראל, ומשם הדרך להנחה שישראל גילתה מתקן גרעיני הייתה די קצרה, מה גם שבדיקה של יכולות אחרות, כימיות וביולוגיות, לא הניבה ממצאים חדים. מצויד בהנחה הזאת שיתפתי כמה אנשים בודדים במערכת חדשות 2, את חברי רוני דניאל, הפרשן הצבאי, את מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס, את עורכת אולפן שישי רותי יובל ואת חברתי הקרובה יונית לוי.
התחלתי לבדוק, לשאול ולחקור. השרים שאיתם דיברתי שתקו. התחמקו. איש לא אישר לי את המידע אבל גם לא הכחיש אותו נמרצות. אחרי כמה ימים של בדיקות רוני אמר שאולי יש משהו שמתבשל אבל לא הוסיף פרטים. פניתי ישירות לשר הביטחון אהוד ברק, והצגתי לדוברו הצעיר והנמרץ רונן שאלה חדה: האם ישראל חשפה כור בסוריה, והאם היא מתכננת להשמיד אותו? רונן אמר שלא מוכר לו דבר כזה, אבל אחרי שהתעקשתי שיברר אצל ברק, הוא פשוט לא חזר אלי. לימים הבנתי שהוא לא היה שותף סוד ובעקבות שאלותיו בעניין הוחתם על מסמכים שהפכו אותו לשותף סוד באירוע שעומד להתחולל.
כמה שעות אחר כך זומנתי לשיחה אצל אמיר קין, ראש המלמ"ב - גוף חשאי למחצה, שאחראי על הביטחון במשרד הביטחון. הגעתי בבוקר יום שישי. קין וסא"ל רון קרניאלי, סגן הצנזור הראשי, ביקשו לדבר איתי על הידיעה שרציתי לאשר לפרסום. סיפרתי להם שלא מדובר בהדלפה אסטרטגית אלא בעבודת דדוקציה, שלילת תרחישים, ולמרות הספקנות שגילו נראה היה לי שהם קיבלו את הסיפור. הוזהרתי לא לדבר עם איש על הנושא ושמעתי לראשונה בחיי את המשפט שעד אז נראה לי לקוח מסרט הוליוודי, כאשר רון אמר לי: "תשמע, אחרי שנים ארוכות מאוד במערכת, זו פעם ראשונה שאני יכול לומר שידיעה שלך מהווה סכנה ברורה ומיידית על הביטחון הלאומי של ישראל". הבנתי שהסקופ הכי גדול שלי יישאר במגירה.
בדיעבד, הבנתי שהמידע שהגיע לידי זכה לישיבות מומחים ואף עלה בישיבת קבינט. הייתה אפילו הצעה אחת למעצר מנע שלי לפני התקיפה, אבל היא ירדה מסדר היום.
# # #
ב־7 בספטמבר, כשהגיעו ידיעות על תקיפה עלומה בסוריה, ידעתי שמבצע "מחוץ לקופסה" יצא לדרך. הבנתי שה"קובייה" הושמדה. חיכיתי במתח לתגובות מסוריה וראיתי שהכל מתנהל לפי ההנחות. בשקט, בפגישות במערכת, דיברנו על האירוע, אבל לפרסם לא יכולנו כמעט כלום. לחברים קרובים תמיד סיפרתי איך החמצתי את הסיפור. זו לא הייתה ההחמצה היחידה, אבל היא הייתה היחידה שנגעה באירוע כל כך רגיש, שעצם הפרסום שלו היה יכול להשפיע על התוצאות.