אז עידן המאלף המוכשר הגיע על הבוקר. גיאצ'ו שאל אותו: "אתה יכול להפוך את סנדי לכלבת הצלה? כלבה שיורדת מהליקופטר ומצילה אנשים? אני מאוד רוצה". עידן השיב שאין בעיה, הוא יודע לעשות הכל.
ירדנו לקפה, מסרתי לו את הנסיכה, וביקשתי ממנו להחזיר לי אותה מחונכת, ובעיקר חיה שאינה משירה שערות. כיפוש לא אוהבת, הסברתי לו, אפילו לא דיברנו על המגף ז"ל ממדריד. "אין לה כמעט שיער", תמה הבחור, בוגר יחידת עוקץ. "עוד לא שמעתי על אילוף שמונע נשירת שיער. אבל אני אבדוק". שמע, עידן, תופעת הנשירה של סנדי היא בעייתית אצל כיפוש. כל ערב השואב מטייל בבית, אני חושש מהרובוט שיכרות לי את הבהונות, וגם המלכה של הבית, היא בעצבים גבוהים. "בוא נתחיל ביסודות", הציע עידן, "אתה בא איתי? לאן אתה הולך?".
אח שלי יקר, אני יש לי עיסוקים, אני צריך לקבל פה בקפה את קהל המובטלים שלי. אני לא יכול להתפנות למשימות אילוף, בשביל זה אתה כאן. הנה החצר של חיים, היא כ־ו־ל־ה שלך. תחזור עם תוצאות עוד שעה וחצי, תהיה לי בריא וחזק. הקהל מאוד שמח על צירוף המאלף לכוחותינו. סנדי, אתלטית מדהימה, מזנקת על כל העוברים והשבים. חלק מהמובטלים, עם עבר של פינגווינים, הזהירו אותי שהיא עלולה להפחיד קשיש/ה, מהציבור שמסתובב/ת בגזרה עם מקל הליכה וחמוש/ה במלוכסן/ת כסייע/ת, ותיק־תק־תוק יש לנו תביעה של 10 מיליון שקל: "הקשיש/ה נבהל/ת מסנדי שלך, נופל/ת על הראש או על הגב. הלך מפרק ירך, תוסיף זעזוע מוח לפחות, אם לא מוות קליני. ואיפה 'העוגמה'? אל תשכח את 'העוגמה', כי רק על זה אנחנו תובעים 3 מיליון שקל".
פטרתי אותם בכמה משפטים קצרים: 1. אתם חלאות, וזה הרי ידוע לכל הולך על שתיים; 2. למה אני אשם שהקשיש/ה נבהלו? שיבלעו רגיעון לפני שהם יוצאים לסיבוב היומי; 3. סנדי הרי נובחת, וזו אזהרה לכל מלוכסן ומלוכסנת שמובילים קשיש/ה, להימנע מלהגיע לאזור. אם הגיעו לכלבה, הם אחראים למעשיהם; 4. למה לתבוע כל היום, נבלות?
"בסדר, בסדר", השיבה פינגווינה, שלי נראית בכלל מעורערת, מישהי שזקוקה למכות חשמל כדי להתייצב: "נתראה בבית המשפט, שם נראה כמה אתה חכם גדול". חיים "הבלבית" גרר אותי מהוויכוח ליד השולחן שלה. "תעזוב אותה. אתה לא רואה שהיא פסיכית? תעשה לי טובה ושב בשולחן שלך, אני דואג לך".
***
התיישבתי לעלעל בסמרט־עיתונים. כמה שטויות אנחנו כותבים על אגם הדרעק, חבל"ז. הצנזורית התירה לפרסם את גבורתנו בהשמדת הכור בסוריה. הפרסום כמובן פתח את המעיין המתגבר של האגו אצל קולקציית האפסים שמנהיגה אותנו בשנים האחרונות - ובאמת שרק אלוהים יודע איך אנחנו חומקים מאסון קיומי.
עוד לפני שהגעתי לקפה, הספקתי לשמוע את רזי ברקאי בגללי צה"ל משוחח עם אהוד ברק. מספרים לי כבר שנים שלאהוד יש מנת משכל של 400 לפחות; שמה שהוא שכח בפיזיקה, סטיבן הוקינג עוד לא למד; שהוא פסנתרן מדהים, שרק מתוך ענווה נמנע מתחרות על פרס רובינשטיין; שהוא כזה גיבור, שאפילו הרוגטקה של דוביד'ל הג'ינג'י היא פארש לעומת גבורתו.
אבל אף אחד לא מדבר על סוגיה שלפיה אהוד שלנו פיתח אלגוריתם נדיר, שמתבסס על אגו נרקיסיסטי, שמאדיר הישגים לא לו, ובמקביל מחסל כל מה שזז לידו. כמו במשל הצפרדע, שמעבירה את העקרב מגדה אחת של הנהר לשנייה, ובאמצע הנהר העקרב עוקץ אותה. הצפרדע הגוססת עוד מספיקה לשאול: "למה? שנינו נטבע", והעקרב עונה: "זה הטבע שלי". כך מצטייר ומתאפיין לי אהוד שלנו.
אז הנה הסיפור של אדון ברק, אל צבאות אדוני, בשיחה עם רזי: 1. אהוד אולמרט פחדן, היסטרי שמושפע מחלומות אפוקליפטיים; 2. אני, אני, ואני, וכמובן אני, הגעתי למשהב"ט חודשיים וחצי לפני הפעולה, הבנתי שלא יודעים כלום איך ולמה, כמה, ולמה דנה נמה. מיד הנחיתי, הוריתי, פיקדתי, המלצתי, התרעתי, אישרתי, מיניתי, טיפלתי, נפגשתי, הודעתי, מיהרתי, יצרתי, בחנתי, למדתי - וכמובן פעלתי והפעלתי - ואתה כבר מבין רזי, איך זה הסתיים, כן?
ורזי כל כך התרשם מהמצביא, שאפילו אלוהים שני לו, לפי תפיסתו את עצמו: "רזי, אל תשכח, באתי לתפקיד אחרי שהייתי רה"מ, רמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד סיירת מטכ"ל. אני לא כמו קודמי בתפקיד". אהוד, קוראים לקודמך עמיר פרץ, ניסה רזי להסביר את הכרוניקה. "כן, כן, זה עמיר. הוא רואה בהיר עמיר, אבל פה זה עניין לאנשי מקצוע".
ואפילו רזי לא הצליח להכניס לתוך אחַי גיבורי התהילה בעלי תפקידים כגון: רמטכ"ל, רמס"ד, מח"א, ראש אמ"ן, ראש אגף מבצעים, ראש אגף תכנון (שהיה לימים גם מח"א) ועוד מחליטים, כמו רה"מ למשל. אהוד ברק רוצה ודורש בתוקף את כל האשראי שבעולם. מעניין היכן היה בכישלונות. הא, נזכרתי. הוא ברח.
בהמשך עלה לשידור אלוף (במיל') יעקב עמידרור, והסביר בפשטות שאולמרט מינה צוות אסטרטגי בראשות עמידרור - מידר לגמרי את ברק - ואף נסע לקבל אישור מג'ורג' בוש, עוד לפני שברק היה בעניין. אבל אולמרט הוא עבריין מורשע ואסיר לשעבר, אז ברק, לתפיסתו, יכול להתגולל עליו ולפגוע במוניטין שלו, בלי לעפעף. ראש אמ"ן באותה תקופה אמר באותו משדר שברק טועה ומטעה בגרסתו. האלוף פשוט נמנע מלומר שברק משקר - אבל המאזינים הבינו.
ועכשיו אותו ברק רוצה לחזור לפוליטיקה, כתומכו של אבי גבאי. הוא לא הפנים שהוא רק עול, והסביבה חוששת מיכולת ההכשה שלו - רק כי זה הטבע שלו.
הבנתי מיד שהעיתונים אינם ניתנים לקריאה, ואפילו קשים לעיון בגלל ריבוי על־טבעי במבקשי קרדיט וצל"ש. אגב, לא היו ביניהם הרבה כיפות ציוניות בעיני עצמם, או אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד בקיבינימט הביטחוני מדיני, או נפתלי הגבר העשוי ללא חת עם מרגליו בכוח הלוחם. שזה באמת מדהים. איך הצלחנו בלי רבצ"ר מוצלח וגזען כמו אייל קרים, או קצת רבנים מעלי בחסות הרב אלי סדן. איך באמת?
***
יצאתי לחצר לבדוק מה קורה עם עידן וסנדי. ראיתי שהוא מוליך אותה במעגלים, והיא כנועה וקשובה. שמע, ילד, הרשמת אותי, אתה גאון. נו, איך הטאלנט? "שמע, היא כלבה מאוד חכמה ונבונה", הסביר עידן. "היא מבצעת את ההוראות שלי, והיא ממש מבינה הכל". יפה מאוד, אני רק מבקש שבכל התייחסות חיובית לסנדי, תוסיף: כמו אבא שלה. אני כמו אהוד ברק, אני דורש אשראי על יכולת הקליטה של סנדי. אתה לא רואה שהיא דומה לאבא?
בחור צעיר, עידן, והוא הביט בי כאילו אני משומש קצת. "אבל יש לה הפרעות קשב וריכוז. בכל פעם שהיא שומעת קול, או רואה אדם, היא נדרכת", הוא סיים להסביר. שכחת גם עכשיו לומר: כמו אבא שלה, אבל אתה עוד תתרגל, אני משוכנע. מה אנחנו עושים הלאה? "היא צריכה עוד כמה שיעורים, ואני אקנה לה את ההרגלים הדרושים, אל תדאג". יופי, עידן. בפעמים הבאות אני מצוות אותך לאמא כיפוש ולגיאצ'ו, שסנדי היא הכלבה שלו. אני רק הסנג'ר שלו, אתה מבין? עכשיו שים לב לציפיות שלי בתום האילוף: 1. אני מבקש שהיא תפסיק לנבוח כל כך הרבה; 2. שהיא תעשה מה שאני אומר לה; 3. שהיא תעריך את הטיפול שלי בה. מי קונה לה עצמות משובחות ב־25 שקל ליחידה? מי לוקח אותה איתו לחמש־שש שעות ביום? תבין, אני לא מזהה תשואה על ההשקעה.
עידן הביט בי, ונראה כלא מבין. "היא כלב, מה זה שתפסיק לנבוח? איך אתה רוצה שהיא תתבטא?". זהו, ילד, שיחקת אותה. אתה תהיה עד מומחה שלי, בוויכוחים עם כל השכנים שמתלוננים על נביחותיה. הרווחת את לחמך.
ברוררררר שמיד עם סיום השיעור דיווחתי לכיפוש שסנדי כבר כלבה לתצוגה, ועוד שיעור או שניים היא כבר תדע לבד ללכת למכולת, להביא לי סיגריות ואייס־טי.
"מאמי, החלטתי לעשות את הסדר אצלנו. תזמין חברים שלך, תגיד לי כמה, כדי שאתארגן", הגיבה האישה רק על מה שמעניין אותה, כרגיל. כעסתי על עצמי נורא, שלא התכוננתי למכה הזו שנקראת סדר פסח. קודם כל ולפני הכל, אני שונא חגים שמבוססים על הגדות ואגדות. אני רוצה לראות את הים נחצה לחרבה (בלי גאות ושפל, כן?), לפני שאתחיל להאמין בשטויות האלה. האמת היא שהיו סימנים מוקדמים, כאשר גיאצ'ו התחיל לספר לי באוטו על משה בתיבה, אבל משום מה זה תמיד נראה לי רחוק.
אז אמרתי לה שזה ממש לא לעניין. ואנחנו צריכים לחפש אנשים שיארחו אותנו, בלי הקפדה על הגדה ושטויות, העיקר שלכל המאוחר ב־23:00 אהיה על הספה. בלי לכלוך, ובלי אנשים שמציקים לי. "די. כל שנה אתה אומר לי אותם דברים", אמרה האישה. "אני רוצה לארח, הרי אתה בכל מקרה לא עושה שום דבר. אתה משוטט ברחובות, ואחרי שאתה מתעייף, אתה הולך לישון. אז מה אכפת לך?".
את לא מבינה? זה מדאגה לך. איני רוצה שתעבדי קשה. אני כבר מדמיין אותך ואת האחייניות שלך מנקות את הבית, מבשלות אוכל ל־40 איש, על אף שלפי תקנות האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות לא מומלץ לי לארח יותר משישה אורחים. אל תשכחי שאת גם עושה בית כשר, ולי אסור לאכול מצות. שלושה רופאי גסטרו מומחים נתנו לי אישור בכתב. אז למה צריך את כל הבלגן, כפרה? אני אמצא לך אירוח. "אני לא מבינה אותך בחיי. אתה באמת מיזנתרופ. אני רוצה שגיא יחווה אווירת חג, וישאל קושיות". אל דאגה, הוא ישיר את הקושיות, זה עלי. "טוב. עדכן אותי".
טלפנתי לרמבו, שהודיע שהוא אצל אמא. אבל מוישה, שאלרגי לחגים כמוני, מיד ארגן לכולנו הזמנה. "קוף, הולכים לעדנה. היא מבשלת יופי, לא תראה אפילו הגדה על השולחן, מילה שלי". מוישה, זה לא טוב. אני צריך הגדה בשביל כיפוש, הבטחתי לה כהלכתו. "תגיד, אתה מפגר? מה אתה מבטיח שטויות כאלה. די, היא גמרה אותך כיפוש. אתה עוד תחזור לי בתשובה. תגיד לה שיהיה אוכל כשר ומצות בשבילה, זה עלי. ותהיה גם הגדה לגיא, רק שישיר בשקט. אתה יודע שאני לא אוהב שירי חג. אני מודיע שאתם באים, דיר באלאק להבריז".
מיד חזרתי לכיפוש, והודעתי שהולכים לעדנה, והכל מאורגן ויהיה לה במיוחד, כהלכתו, וגם לנסיך שלנו. "מאמי, אמרת לי שהיא ערבייה, היא חוגגת פסח?".
התפוצצתי מצחוק שהיא זוכרת הכל, חוץ מהדמי כיס שלי. לא, היא לא ערבייה, רק אמא שלה הייתה, אבל היא התגיירה לפני נישואיה. למה את ככה? אני הכרתי את הדוד שלה, הערבי משכם, שבכלל חי באיטליה. הוא מת, אללה ירחמו, היה יופי של בנאדם. את רואה שצדקו בסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", אתם המרוקאים מאוד גזענים, מאוד. "בסדר. אצלך הכל צחוקים, שאלתי כי לא ידעתי. הרי בכל פעם שאתה רואה אותה, אתה שואל אותה: מה קורה, ערב'קה?".
שכחת שכשהכרנו הייתי מציג אותך כערבייה שלי? ולא היה אכפת לך, ואפילו חייכת? "בסדר, מאמי, אבל אתה הרי לא נורמלי, אז לא התייחסתי לזה. בוא נראה את הסדרה על סלאח".
צפינו בשני פרקים, ובאמת התרשמתי מהעבודה של דוד דרעי, רותי יובל ודורון גלעזר. אני אוהב שפותחים גנזך וארכיון, שמתעדים התעללות והתעמרות, ואנשים מתנצלים ומסבירים שכך הקימו כאן מדינה. הרי תמיד היינו כאן צ'יפס בשביל ההנהגה, לא משנה אם זו מפא"י או ביבי, כל אחד בזמנו. רק שתמיד קראו לזה "חזון".
בין הפרקים, כשכיפוש הכינה לי מים עם נענע, להירגע מהמראות, שאלתי אותה אם נהגנו נכון כאשר העלינו אותה ארצה. "רק שתדע, שאבא שלי, שהיה מורה, קיבל הצעה להגר לצרפת ולהיות שם רב בקהילה. בגלל שהיה ציוני, הוא עלה לישראל".
יפה, כיפוש, את מבינה שהוא טעה? היית יכולה להיות צרפתוקאית, ואז לא הייתי פוגש אותך, באסה. "צודק. מי היה מטפל בך כמוני? אבל אתה קר, אתה לא מעריך כלום. מה היית עושה בלעדי?".
האמת, לא יודע. לא נברתי בסוגיה.
***
למחרת התקשרה הגננת לדווח שגיאצ'ו נפצע בגן. ביצעתי רק שמונה עבירות תנועה בדרך מאהרל'ה לגן, ומצאתי את הילד נוזף בחבריו, שהפריעו לו להשלים גלגלון. היה לו חתך עמוק בסנטר, כתוצאה ממפגש עם פינת השולחן בגן.
עשינו לו חבישת לחץ והפקדנו אותו אצל כיפוש. "אמא, תהיה לי צלקת כמו לאבא, איך זה קרה לאבא, גם הוא עשה גלגלון?", הוא שאל. איזה גלגלון, גיאצ'ו, אבא היה עייף בטיול שקוראים לו ניווטים בצבא, ואיך שאבא התיישב, נפל עליו קיר ופתח לו את הראש. ומאז יש צלקת.
"גם אני הולך לצבא?", תמה הצדיק. בטח שתלך לצבא, אבל אתה תהיה בתזמורת של הצבא, כי זה מה שאמא רוצה, וגם קרוב הביתה. יהיה לך משולש ביד, ובפעם בשעה תיתן מכה קטנה במשולש, וזהו. זה המקסימום שאבא ואמא מוכנים שתעשה בשביל אגם הדרעק וקולקציית האפסים.
אז הגענו לבי"ח דנה, הילד שכח שהוא פצוע וטמטם את כל המיון כשהנהיג את הילדים בפינת המשחקים. כשהגיע הכירורג והחליט על אופן הטיפול, כיפוש סימנה לי עם הראש לצאת. הרופא השתומם, אז היא הסבירה לו: "רון לא טוב במצבים כאלה עם הילד, הוא מיד מקיא". לא עניין אותי לדעת מה הוא חושב עלי, כי מיהרתי לשירותים. כיפוש, תמיד שקטה, דאגה לכל. אני הגעתי רק לחבק את הילד, שמיד חזר לעצמו ולמשחקיו.
אם יש מקום, זה המקום להודות לצוות של המיון בדנה. קשובים, ענייניים, עדינים (גם בטיפול באבא) ומקצועיים. יש כאן איים של שפיות ודאגה לאדם באשר הוא אדם. חבל שזה קורה אצלנו רק בבתי חולים לילדים.
מזל שאהוד ברק לא היה גם שר בריאות, הוא בטח היה תובע לעצמו את הקרדיט בטיפול המסור. כי אני, ואני, ובטוח שרק אני. חייבים להקשיב לראיון עם אלי ישי, שהיה חבר בקיבינימט הביטחוני־מדיני בעת מבצע השמדת הכור הסורי. ישי כשר התמ"ת התבקש על ידי מאיר דגן ז"ל לתווך במאבקי האגו בין ברק לאולמרט, שאיימו על הביטחון כאן.
תמיד טענתי שהערבים בכלל, והפלסטינים בפרט, פשוט דבילים. במקום להילחם בנו, תנו לנו לעשות את העבודה בשבילכם עם מאבקי האגו בינינו.
אנחנו טובים בזה.