1. נורות האזהרה: לגיבור האמיתי מאחורי מבצע "מחוץ לקופסא" קוראים אלי בן־מאיר. תת־אלוף במילואים שפרש מאמ"ן בטריקת דלת בינואר 2016 (נושא לתחקיר נפרד) בסך הכל שנה לאחר שמונה לתפקיד ראש אגף המחקר. אל תאמינו למנופחי האגו מהמוסד. נכון, בסופו של דבר לוחמי המוסד הם שהביאו במרץ 2007 את "ידיעת הזהב". הם אלה, שעל פי תחקיר של דיוויד מקובסקי ב"ניו יורקר", שעליו ישראל מעולם לא לקחה אחריות, פרצו למחשבו של אברהים עות'מאן במרץ 2007 ושאבו ממנו את התמונות שטלטלו את צמרת המדינה וזרועות המודיעין שלה. זה תפקידם. הפעילות המבצעית מחוץ לגבולות הארץ מבוצעת על ידי המוסד, נקודה.
אלא ששום דבר לא היה קורה אלמלא עבודת הנמלים של אנשי הזירה הטכנולוגית (זי"ט) של אגף המודיעין, בראשותו של בן־מאיר, שליקטו את רסיסי הרמזים ושבבי הידיעות שהחלו להצטבר לפאזל העצום שבסופו של דבר שינה את פני ההיסטוריה והוביל את ישראל לאחד המזהירים במבצעיה. לא רק הישראלים צריכים להודות למודיעין שלהם. גם הסורים, ויחד איתם המזרח התיכון כולו. בשאר אל־אסד, הקצב מדמשק, אחראי להרג כחצי מיליון מבני עמו במלחמת האזרחים. תארו לעצמכם לכמה היה אחראי לו הייתה לו פצצת פלוטוניום גרעינית.
באגף המודיעין של צה"ל היו שלוש "התפרצויות" של מידע שהצביעו על פעילות גרעינית בסוריה. ב־1998, ב־2002 וב־2004. בכל הפעמים הללו המידע נבדק, הוזם ונגנז. בנובמבר 2005 קיבל בן־מאיר דרגת אל"ם ואת הפיקוד על הזירה הטכנולוגית באמ"ן, שאחראית על חקר "יכולות האויב". היתרון של אנשי הזי"ט הוא שהם לא מתייחסים לכוונות האויב או מנהיגיו. רק ליכולותיו. מטילי נ"ט, דרך נשק כימי, ביולוגי, עד יכולת גרעינית. ולכן, אנשי הזי"ט לא הושפעו מהעובדה שהמודיעין (חטיבת המחקר) גרס אז ש"לא הגיוני" שאסד הולך על גרעין. הם משאירים את ההיגיון מחוץ למחקר שלהם. למזלנו.
לבן־מאיר היו עוד כמה יתרונות, שנשאבו מחולשותיו: הוא לא הכיר את אסד. הוא לא היה "בשארולוג". הוא לא הבין בסוריה (התמחותו באיראן וחיזבאללה). הוא בא בלי דעות קדומות, ודבר ראשון למד את "המחדל הלובי". איך יכול להיות שקדאפי הלך על פצצה גרעינית בלי שהמערב ידע. בלי שישראל ידעה. ועוד משהו: הוא לא היה מהנדס, כמו שאר מומחי הזי"ט. הוא בא מרקע מודיעיני מבצעי. והוא לא עף על עצמו. הוא הבין שנושא הגרעין בסוריה לא מטופל טוב, ודבר ראשון הקצה כוח אדם לנושא, ושבר כמה מסגרות. תת־מחלקה עם שני חוקרים הפכה למדור. בן־מאיר חטף על זה, אבל הרגיש שמשהו קורה והתחיל לנער את המערכת שלו. המידע החל להצטבר. נורות אזהרה, חלושות ומהבהבות, החלו להידלק.
באפריל 2006 בן־מאיר כבר קובע שיש פעילות גרעינית בסוריה. הוא בודד לגמרי. לקח לאנשים שלו, קומץ מהנדסים ומפענחים ששקדו על עבודת נמלים סיזיפית, חודשיים־שלושה לשכנע אותו. ייקח לו קצת יותר זמן לשכנע את הממונים מעליו. אבל הוא כבר יודע שאסד מנסה לפצח גרעין. שקורה משהו. הוא אפילו מסמן את אזור דיר א־זור כמוקד הפעילות. הוא כותב מסמך. ראש אגף המחקר באמ"ן, יוסי בידץ, עוד לא שם. הוא ספקן. זה תפקידו. אף על פי שעמדת המערכת שוללת עדיין כור גרעיני בסוריה, אל"ם בן־מאיר מקבל אישור להפיץ את המסמכים שלו במקביל. סוג של איפכא מסתברא. קוראים לזה "הדף הירוק". הפרסום העתי, הקבוע, של הזירה הטכנולוגית באמ"ן, שקובע שאסד הולך בגדול על גרעין.
בן־מאיר מנסה להשיג אמצעים ולקבל תגבור של תשתיות ואמצעי איסוף, בהצלחה מוגבלת. בנובמבר 2006 הוא כבר משוכנע שיש בדיר א־זור כור. אסד הלך בגדול. פצצת אורניום קטן עליו. הוא רוצה פלוטוניום, מה שמצריך בניית כור. לא סתם כור, מפלצת. היא מסתתרת מאחורי הכתלים העבים של האנגר הבטון הענק בדיר א־זור. אסד לא יודע שבאמ"ן כבר יודעים. באותו נובמבר 2006 משתכנעים גם תא"ל בידץ והבוס הגדול, ראש אמ"ן אלוף עמוס ידלין, המעריך הלאומי. בן־מאיר מכין מסמך שכותרתו שאלה: סוגיה לבחינה: האם סוריה בונה כור גרעיני פלוטוגני בדיר א־זור?
על פני 30 עמודי המסמך הוא מוכיח שכן. המסמך מגיע לידיו של אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל. הוא כבר חבוט וצולע, אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל הוא יודע לקרוא מסמכים.
2. תשב ותשתוק
כשג'ון נגרופונטה, ראש סוכנות המודיעין הלאומית האמריקאית מגיע לביקור עבודה בארץ, בן־מאיר עושה מעשה נועז. המפגש עם נגרופונטה מתקיים במטה המוסד ובאחריותו. אנשי אמ"ן משתתפים. בן־מאיר והממונים עליו, מבידץ ועד ידלין. בן־מאיר אמור להציג מצגת בעניינים אחרים אבל מבלי שקיבל אישור לכך הוא מקדיש את שלושת השקפים הראשונים למה שהוא קורא "עננת הגרעין הסורי". יש גם איור של עננים. אמנון סופרין, ראש אגף המודיעין במוסד, כמעט מוריד לו את הראש. איך הוא מעז להציג דבר כזה לאמריקאים ללא תיאום? וזה עוד כלום, כי נגרופונטה עצמו שולל את האפשרות מכל וכל: אני מומחה לקוריאה הצפונית, הוא אומר, אין מצב שהם בונים בסוריה כור בלי שנדע על זה.
ב"הארץ" כותב אלוף בן באותו יום (5 בנובמבר) כי נגרופונטה דן בישראל ב"החלשת איראן מבפנים". זה נכון, אבל בן־מאיר הצליח להגניב לדיון גם את אסד. הוא כבר משוכנע. עכשיו גם בידץ וידלין מאמינים לו. מרגע שהשתכנע, הפך ידלין לראש החץ של המאמץ. עם כניסתו לתפקיד, בינואר 2006, כלקח מהפרשה הלובית, הוא הקים צוות שתפקידו לסרוק את המערכת מלמעלה למטה ולאתגר אותה בחיפוש אחר סממנים אפשריים לפעילות גרעינית חשאית באחת ממדינות ערב.
יותר משנה אחר כך יהיה זה ידלין שיעמוד, כמעט לבד, מול שר הביטחון אהוד ברק, שהשתיק בבוטות את ראש אגף התכנון אלוף עידו נחושתן, כשהציג לקבינט את מסקנות צה"ל באשר לכור הסורי בישיבת קבינט דרמטית ב־1 באוגוסט 2007. ברק היה חדש בתפקיד וניסה להרחיק את תקיפת הכור ככל האפשר מכהונת קודמו, עמיר פרץ. ברק גם הבין שאולמרט הוא ברווז צולע והייתה לו "תוכנית גדולה" לרשת אותו. זו, לדעתי, הייתה הסיבה למכשולים שהערים ברק בדרך להשמדת הכור הסורי. כעת, בשיאה של הדרמה, ניסה ברק למנוע מראש אג"ת להגיע לפרק "ההמלצות" של מערכת הביטחון בעניין השמדת הכור. "שתוק", אמר לנחושתן. על פי ברק, לובשי המדים לא יכולים להמליץ. הם כפופים לנבחרי הציבור.
הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, היה על סף פיצוץ. אולמרט הבחין בזה. תירגע, רמז לאשכנזי בלי מילים, אני אטפל בזה. נחושתן היה המום. אשכנזי פכר אצבעות. ידלין ישב מאובן. אולמרט ידע שאם יורה לנחושתן להמשיך לדבר, הוא ידבר, אבל זה ישמיד את סיכוייו להתמנות מאוחר יותר, אחרי אליעזר שקדי, למפקד חיל האוויר. ברק כבר ייפרע ממנו. אז אולמרט החליט להמשיך את המצגת של נחושתן (שהוצגה בפניו יום קודם) בקולו. ברק ניסה להתקומם. שר הביטחון, אמר אולמרט, עכשיו תשב ותשתוק. עכשיו אני מדבר. תוך חצי דקה הגיע אולמרט, כממלא מקומו של ראש אג"ת, לשורה התחתונה של המלצת הצבא: יש לפעול מיד להשמדת הכור הסורי. באותו רגע התפרץ ראש אמ"ן ידלין כמו קפיץ. אותי אף אחד לא ישתיק, אמר, אני ראש אמ"ן ואני אחראי על הערכת המודיעין של עם ישראל ואני אתן אותה לקבינט. ברק הבין שהוא בנחיתות. ידלין נתן סקירה נוקבת עם שורה תחתונה זהה: יש להרוס את הכור הסורי מהר ככל האפשר. כל עיכוב יכול להיות הרה אסון ולגרום נזק בלתי הפיך.
בשלב הזה נעל אולמרט את הישיבה. אחר כך, בשקט, קיבל סדרת לחיצות יד ודברי עידוד משרי מפלגת העבודה, אלה שאמורים לסור למרותו של ברק. לא היה אז בקבינט אפילו אחד שהאמין בטוהר כוונותיו של ברק וקנה את הסחורה שלפיה ישראל צריכה ראשית להתכונן למלחמה עם סוריה בטרם תתקוף. ברק טוען היום כי העיכובים שכפה על המערכת הם שגרמו לתוכניות המבצעיות להבשיל. כל מי שעקב אחרי מה שקרה שם יודע שמדובר בטענות סרק. התוכניות המבצעיות הבשילו בתהליך סדור, מקצועי וחכם שהוביל הרמטכ"ל, רב־אלוף גבי אשכנזי. הייתה שם תחרות ספורטיבית בין הזרועות השונות והרעיונות השונים, והכל הלך והבשיל ושופץ עד ההכרעה הסופית. אם יש תהליך שצריך להפוך למודל שיילמד בבתי הספר למנהיגות, מדינאות ומקצוענות מודיעינית־צבאית, הרי זה מה שקרה בישראל בין נובמבר 2006 לספטמבר 2007. הציון הוא טוב מאוד. כל אלה שלא מסתפקים בו חייבים להבין שהמצוין הוא האויב הגדול ביותר של הטוב מאוד.
3. מרחב ההכחשה
נדלג חזרה לסוף 2006. לראשונה, מאשרים לבן־מאיר להציג בהערכת המודיעין השנתית את הגרעין הסורי לשר הביטחון פרץ ולראש הממשלה אולמרט. השניים נחרדים. זו כבר קביעה אמ"נית, אבל נדרשת לה הוכחה. רק המוסד יכול להביא את ההוכחה הזו, אבל מאיר דגן, רם בן־ברק (סגנו) ושאר המוסדניקים לא סופרים את ההערכה האמ"נית. "לא כורים ולא דובים", אומר דגן כשמפצירים בו לשחרר צוות לטובת מאמץ אחד נוסף להביא את ראיית הזהב. עוד ניסיון אחד ודי, מפצירים אנשי אמ"ן. דגן נעתר לאחר לחצים ופתרונות יצירתיים.
המבצע, שתואר באותה כתבה ב"ניו יורקר", יוצא לפועל בווינה, בירת אוסטריה. ברגע האחרון נעשה עוד ניסיון לבטל אותו, אך הניסיון נבלם. סוכני המוסד, על פי פרסומים זרים, משלימים את שאיבת החומר מהמחשב של עות'מאן (כאמור, על מבצע זה ישראל מעולם לא לקחה אחריות). החומר עובר למטה המוסד, שם אף אחד לא מעיף עליו מבט. יש סדר עדיפויות. באמ"ן, לעומת זאת, כוססים ציפורניים. הם רואים ששום דבר לא זז, אז הם מבקשים את החומר, ומקבלים אותו ברצון. את הרגע הזה אל"ם (אז) בן־מאיר לא ישכח. מוציאים אותו מדיון, מחברים אותו לטכנאי שאומר לו: "המפקד, אתה חייב לבוא לראות את זה". הוא בא, ורואה את זה.
השמועה מתפשטת תוך שניות, והחברים מהמוסד ממהרים למשוך את החומר בחזרה אליהם. הרי הם הביאו אותו. מה שנכון. אז הם משלימים את הפענוח המצמרר, עם סדרה גדולה של תמונות של כור פלוטוניום סורי, אחיו התאום של כור צפון קוריאני שנבנה שנים קודם. עכשיו, גם המוסד בעניינים. כולם מתיישרים. אסד מתקרב לפצצת פלוטוניום במהירות. ברגע שיגיע, ישתנו פני המזרח התיכון לנצח.
מרגע שהתגלה הכור, העסק התחיל לתקתק. אל"ם בן־מאיר מונה לקמ"ן של המבצע כולו. מאותו רגע, במרץ 2007, יושב בן־מאיר עם אולמרט כל שבוע לפגישת עדכון וניתוח ארוכה מאוד. שעה, לפעמים שעתיים או שלוש. הבוס שלו, ידלין, מאשר את זה, הבוס של ידלין, אשכנזי, כנ"ל. זה לא מובן מאליו לחשוף את ראש ממשלת ישראל לקצין זוטר יחסית לכל כך הרבה זמן איכות ובקביעות, אבל ידלין ואשכנזי מבינים מצוין את גודל השעה. בין בן־מאיר לאולמרט נוצר קשר מרתק. אולמרט קובע שתי משימות: לייצר מודיעין שיאפשר להשמיד את הכור בוודאות גבוהה ככל האפשר, אבל במקביל להוריד למינימום את הסבירות למלחמה.
המשימה השנייה הייתה מסובכת ומאתגרת יותר מהראשונה. אלפי הטילים והרקטות של אסד היו מכוונים למטרות אסטרטגיות ותשתיתיות בישראל. נדרשה רק הוראה קצרה כדי להפוך את חייה של המדינה לגיהנום בלהבות. אסד של 2007 היה שליט חזק, יציב וכוחני. באותם ימים נוצר "מרחב ההכחשה", מונח שהמציאו באמ"ן ומיועד לתת לאסד סולם כדי לרדת מהעץ, לנגב את הרוק מהפרצוף, להודיע שזה גשם ולדלג על מלחמה נגד ישראל. העובדה שכמעט אף אחד בסוריה לא היה בסוד הכור החשאי, סייעה מאוד. היה מעגל מצומצם מאוד של שותפי סוד סורים ולכן כבודו של אסד לא היה נרמס קבל עם ועדה. במקביל, מסתער אשכנזי על המשימה המאתגרת לא פחות: להכין את צה"ל למלחמה. כי המשימה השלישית של אולמרט הייתה קשה לא פחות משתי הראשונות: אם וכאשר אכן תפרוץ מלחמה בעקבות השמדת הכור, צריך לנצח בה. בכל מחיר.
צה"ל ליקק עדיין את פצעי לבנון השנייה. מחסני החירום ומלאי התחמושת היו ריקים. מבצע לוגיסטי אדיר הושק בהצלחה ובסיוע נדיב ויעיל של האמריקאים. אוניות תחמושת עמוסות חתרו ארצה בקצב ותחת מעטה כבד של חשאיות. חלקן נאלצו, מפאת גודלן העצום, לחנות מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. לא היה כאן נמל מתאים שמסוגל לקלוט אותן. צה"ל כולו עלה להתאמן ברמת הגולן בתירוצים שונים. הומצא המונח הפתלתל "מיסקלקולציה", שסייע לייצר שיח לפיו "יכול להיות שתפרוץ מלחמה בקיץ". אף אחד לא התנדב להסביר למה בדיוק, אבל הציבור השתכנע.
את התגובה האמוציונלית ביותר לכור נותן מפקד חיל האוויר, אליעזר שקדי, דור שני לניצולי שואה, וגם ג'ינג'י. כשבן־מאיר מציג לו את הממצאים, שקדי זועם. בן־מאיר גורס שיש עוד חצי שנה עד שמונה חודשים זמן תמרון לפני שהכור יהיה "חם". שקדי דופק על השולחן. לא רק שלא זיהיתם את זה בזמן, עכשיו אתם מנסים לדחות את התקיפה? מבחינת שקדי, צריך לתקוף את הכור אתמול, ואם לא אז מחר על הבוקר. בהמשך שקדי יירגע. הוא יכין תוכנית מבצעית שתתאים לדרישות של אולמרט: הכי שקט, הכי חשאי, הכי מתחת לרדאר, כדי שאסד יוכל להתעלם. שקדי קבע את מספר המטוסים על שמונה, והעמיס עליהם 17 טונות פצצות. "אנחנו חיל האוויר הטוב בעולם, אתה יכול לסמוך עלינו", יחזק את רוחו של אולמרט ברגעים הקשים. הטייסים עצמם גילו על איזו מטרה הם מתאמנים חודשים ארוכים רק ביום ההפצצה. חלקם כעסו. זה לא הפריע להם להשמיד אותה.
4. פיצוץ עם ברק
שבוע לאחר ישיבת הקבינט הסוערת שבה ניסה שר הביטחון ברק להשתיק את ראש אג"ת, התקיימה ישיבה נוספת. ה־8 באוגוסט 2007. אולמרט נושא בפני הקבינט את נאום חייו. סקירה גיאופוליטית על המזרח התיכון, הסיכויים והסיכונים, ניתוח התרחישים, הנמקה, תוצאות אפשריות, החלטה. השרים נפעמים. חוץ מעוף מוזר בשם אבי דיכטר, כולם עם ראש הממשלה. הם השתכנעו שאין כאן ניסיון לתקן את קלקולי לבנון השנייה, אלא כוונה למנוע מאסד לשנות את פני המזרח התיכון. אולמרט מביא ציטוט מנאום של אסד כמה ימים קודם בפני הפרלמנט הסורי, אחרי שנבחר לנשיאות. "תוך כמה חודשים", אמר הנשיא הסורי לפרלמנט ב־17 ביולי 2007, "המזרח התיכון ישנה את פניו ואולי העולם כולו. תהיה כאן מציאות אחרת לגמרי". אולמרט הבין למה אסד מתכוון והיה נחוש למנוע ממנו את השינוי הזה.
באותו יום, אחר הצהריים, מגיע ללשכת ראש הממשלה שליח מטעמו של ברק ועמו מכתב. אולמרט קורא, ומתפוצץ. ברק כותב שהערכת מערכת הביטחון שהוצגה לקבינט אינה רלוונטית, מבוססת על אוסף ישן של שקפים ואינה מבטאת את דעת המערכת, המגולמת בעצם בהחלטת השר הממונה עליה. ברק מאשים, בעצם, את ראשי הצבא שהציגו לקבינט מסמך מתחזה. הוא קובע שישראל אינה ערוכה לתקיפה, שאפשר לדחות את הפעולה בחודשים ארוכים ואף בשנה שלמה, כי אין שום בעיה בתקיפת כור "חם" וצריך להמשיך את ההכנות עד שתבשיל היכולת ותושלם ההיערכות למלחמה. ברק כותב שהעביר עותק מהמכתב לעיונו של הרמטכ"ל אשכנזי, ומשאיר לשיקול דעתו של אולמרט אם לכתב גם את שרי הקבינט.
אולמרט נראה באותם רגעים כאילו קיבל זריקת סטרואידים. הוא לא עשה לעצמו שם של מי שלא אוהב לריב, אבל זו מריבה היסטורית, ועוד עם ברק. ראש הממשלה, יחד עם יורם טורבוביץ ראש הסגל, מתיישב לכתוב תשובה. הוא מטיח בברק צרור גדוש של אישומים. איך אתה מעז להטיל ספק או דופי במקצועיותם של ראשי הצבא? מי אתה שתקבע את עמדת מערכת הביטחון? אתה יכול, מקסימום, לדבר בשם הצבא. המוסד, השב"כ, הוועדה לאנרגיה אטומית, מחוץ לתחומך ולא באחריותך. דבריך חסרי שחר, תבוסתניים, נטולי בסיס ואסמכתא. וכן הלאה. מכתב התשובה נשלח עם שליח ללשכת שר הביטחון. אולמרט לא מכתב את הקבינט ומשאיר לשיקול דעתו של ברק אם להעביר עותק לאשכנזי.
זו הייתה תחילתה של התכתבות מופלאה. ברק ענה לאולמרט במכתב חדש, שנענה במכתב נוסף וכך התרוצצו להם השליחים, חמושים עד שיניהם במכתבי השניים, אנה ואנה, עד שברק התעשת ואמר לאולמרט: "הגיע הזמן שנפסיק להתכתב ככה". אולמרט הרים את הכפפה: "אם תפסיק לכתוב לי, אפסיק להשיב לך". אז הם הפסיקו. אולמרט קרא לאלוף במילואים עמוס ירון. יש לירון מערכת יחסי אמון מיוחדת עם ברק. אולמרט שלח את ירון לברק עם משימה: תסביר לו שראוי יהיה אם יתמוך בעמדת הרוב המוחלט ולא יכפה עלי לצאת לפעולה כזו בהתנגדותו של שר הביטחון. ירון יצא וחזר. "בהצבעה יהיה בסדר", אמר. ברק הבין.
5. הלילה זה קורה
פרק נפרד אפשר היה להקדיש למאמץ הבינלאומי. למבצע "ליגת על" שהוכן לצורכי הסברה. תיקים מיוחדים, כמוסים וחתומים, שנשלחו לשגרירויות השונות. צוותים נפרדים שהוכנו לשליחויות עלומות. מערכת היחסים הפלאית של אולמרט עם הנשיא ג'ורג' בוש וצוותו נתנה אף היא את תוצריה. בוש סירב לתקוף במקומנו בסוריה. הציע להפעיל את מועצת הביטחון. ציפי לבני, שרת החוץ, בדקה את האופציה הדיפלומטית וחזרה עם תשובה שלילית. מאמץ מדיני יהיה מסורבל ואין כל ערבות להצלחתו. הוא גם יסכל מראש את האופציה הצבאית. לא שאולמרט שקל מאמץ דיפלומטי.
בוש נתן לאולמרט להבין שהוא לא תוקף ולא מעודד תקיפה, אבל הוא מאחוריו. צוות "טוטו" (יורם טורבוביץ ראש הסגל ושלום תורג'מן היועץ המדיני) התנחל על הקו בין תל אביב לוושינגטון, לעדכונים שוטפים של הנשיא וצוותו. בינתיים התברר שגם עמיתים זרים מריחים משהו. עליהם דגן וחבריו סמכו. המורשת העשירה שלהם העידה כי הם שומרי סוד. ידלין ודגן תדרכו את עמיתיהם. על המטוס, בדרך חזרה, הם התפלצו כשלידם התיישב, במקרה לגמרי, הפרשן הצבאי אלון בן דוד.
ביולי 2007 היה אל"ם בן־מאיר בביקור עבודה בוושינגטון. כשסיים ביום חמישי ועמד לעלות על מטוס, ביקשו ממנו להישאר לסוף השבוע. צוות טוטו (טורבו ותורג'י) עמד להגיע לעיר לפגישה מכרעת עם היועץ לביטחון לאומי האמריקאי, והיה צורך לתדרך אותם ברזולוציות הכי רגישות. כשהגיעו, הזעיקו את בן־מאיר למלונם. הוא בא, כהרגלו, בחליפה ועניבה. אבל הם היו כבר למטה, בבגדי ספורט. כדי להימנע מהאזנות, הם הגו רעיון: הליכה ספורטיבית ברחובות הבירה האמריקאית, תוך כדי תדרוך. הבעיה שזה יולי ובן־מאיר בחליפה. אז מה? הם יצאו לדרך. שעה וחצי מאומצות. בחצי הדרך חרבנה על בן־מאיר ציפור. "זה סימן שכל מה שאתה אומר נכון", עודדו אותו השניים. בסוף הדרך הוא איבד את הכרתו והתעלף. אושפז לטיפול והתאושש. כשחזר ארצה ופגש את אולמרט, הייתה לראש הממשלה מסקנה נחרצת: אתה חייב לשפר את הכושר הגופני שלך.
הסוף ידוע. אהוד ברק התיישר. ציפי לבני הייתה ישרה לאורך כל הדרך. הקבינט ייפה את כוחה של השלישייה (אולמרט, ברק ולבני) להחליט על העיתוי. אלא שאז הגיעה הידיעה על הדליפה. נציג המוסד בוושינגטון דיווח שעיתונאי אמריקאי מרשת פוקס הגיש שאילתה לשגרירות על כור גרעיני סורי. בום. העסק בחוץ. חייבים לפעול מיד. עד היום רותחות שמועות על מקור הדליפה. התיאוריה המקובלת ביותר שייכת לאנשי אמ"ן, שמשוכנעים שערמומיותו של מאיר דגן משחקת כאן תפקיד מכריע. בכלל לא הייתה דליפה, זו הייתה דרכו של דגן לזרז את המערכת.
כך או אחרת, אולמרט מכנס את השלישייה מיד לאחר ישיבת הקבינט. מתי אפשר לתקוף, הוא שואל את אשכנזי. מיד, עונה אשכנזי. לישיבה מוזעקים כל הבכירים הרלוונטיים. הם נכנסים בזה אחר זה. אשכנזי, דגן. ברק מנסה לחלץ מאשכנזי, מראש, מה הוא עומד להמליץ לשלישייה. אשכנזי מסרב. ברק משוכנע שאולמרט כבר יודע מה אשכנזי ימליץ. אולמרט אומר לו "עזוב שטויות". אשכנזי נכנס וממליץ. יוצא. בחדר נשארים השלושה: אולמרט, ברק, לבני. גם הקלדנית המסורה רונית לוגסי. אולמרט שואל את לבני לדעתה. שקודם שר הביטחון יגיד, היא אומרת. ברק תומך בתקיפה מיידית על פי המלצת הרמטכ"ל. לבני מצטרפת. אולמרט מסכם: החלטנו.
מכינים לו חדר שינה ומשרד מאולתרים בקריה. הוא קובע להיפגש בחצות בקריה. הוא נוסע למעון בבלפור ומזמן את נתניהו, יו"ר האופוזיציה. נתניהו, יחד עם שמעון פרס ואהוד ברק, מועדון ראשי הממשלה לשעבר, קיבל עדכון מאולמרט על הכור ועל התקדמות ההכנות לתקיפה. "הלילה זה קורה", אומר אולמרט לנתניהו, ומשחרר אותו. הוא הולך לישון. כן, הוא הולך לישון ומבקש מעליזה להעיר אותו ב־11 בלילה. הוא מתעורר ויוצא לקריה. בדרך הוא עוד מספיק לקשקש בטלפון עם אמנון דנקנר המנוח, אז עורך "מעריב". הם מדברים על הא ועל דא. לימים, כשדנקנר יבין שראש ממשלת ישראל דיבר איתו בניחותא על ענייני דיומא בדרכו לפקח על תקיפת הכור הסורי, הוא יחשב להתעלף.
על המבצע מפקד אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר, מתוך הבור. לידו הרמטכ"ל. בחדר הסמוך, מול מסכים, הצמרת המדינית. ראש להק מודיעין אוויר מתדרך אותם. עכשיו המטוסים חצו את קו הגבול. עכשיו הם נוסקים, עכשיו הם מטילים את הפצצות. אריזונה. מילת הקוד להשמדה. שקדי יוצא, מצדיע ומתחבק עם אולמרט. צמרמורת בחדר. אבל זה לא נגמר. זה לא קרוב להיגמר. האם הכור הושמד לחלוטין? האם הוא בר שיקום? מה מידת הנזק? עמוס ידלין מודיע כעבור זמן לא רב: הכור הושמד לחלוטין. לא שיקום ולא נעליים. עם שחר, מגיעות אינדיקציות על כך שאסד מכיל את האירוע. מנגב את הרוק. לא פותח במלחמה. כנראה. הימים המתוחים באמת, עוד לפנינו.
6. קשקושי הימין
טוב לחיות במדינה שנבחריה ומשרתיה מסוגלים לביצוע כזה. אל תתרגשו מההבלים הרבים שפוזרו מאז יום רביעי בחלל האוויר והרשת. מותר לישראלים לחוש גאווה וסיפוק מביצועי מדינתם. זה לא קורה כל יום, וזו סיבה למסיבה. גם קרבות הקרדיטים לא חצו את גבול הטעם הטוב. אודה למי שיזכיר לי על מה בהיסטוריה היהודית לא היו קרבות קרדיטים. מיציאת מצרים דרך אנטבה, מלחמת יום כיפור וצפונה. אחרי כל הצלחה אנחנו מתקוטטים על הקרדיט, אחרי כל כישלון אנחנו מפילים זה על זה את האחריות. הכל טבעי ורגיל במקומותינו. בניגוד לדברי שר הביטחון אביגדור ליברמן, שום נזק לא נגרם לביטחון המדינה. להפך. מכיוון שבעשור האחרון ישראל בעיקר איימה (ונאמה) נגד הגרעין האיראני, טוב להיזכר בימים שבהם היא גם ביצעה בחדות ובאומץ מה שצריך. הכי מצחיקה היא הביקורת על הצנזורה. כל הכסילים ששאלו "בשביל מה זה טוב עכשיו" צריכים לחזור לשיעורי האזרחות ולברר מה תפקידה של צנזורה במדינה דמוקרטית ומהן סמכויותיה בישראל.
הצנזורית הצבאית הראשית תא"ל אריאלה בן אברהם, שהתלבטה ארוכות, קיבלה את ההחלטה הנכונה והמתבקשת. יש לה שיקול דעת עצמאי, אבל היא לא יכולה לפסול כל מה שלא בא לה טוב בעיניים. כדי שמידע כלשהו ייגרע מזכותו המקודשת של הציבור הישראלי לדעת הכל, הוא צריך להוות פגיעה מוחשית בביטחון המדינה, לסכן חיים או לפגוע פגיעה קשה ביחסי החוץ של המדינה. פרסום הפצצת הכור, יותר מעשור אחרי שאירעה, כבר לא עומד בקריטריונים הללו, בוודאי אחרי שמפקד חיל האוויר אמיר אשל הודיע שצה"ל ביצע יותר ממאה תקיפות בסוריה בשנתיים האחרונות. כשמתירים משהו לפרסום אין רלוונטיות לשאלה "מה ייצא לנו מזה?". להפך. העיקרון הבסיסי של דמוקרטיה הוא שמותר וצריך לפרסם הכל, אלא אם כן הפרסום פוגע בביטחון המדינה, מסכן חיי אדם או מסכל את יחסי החוץ. אם לא, אז מפרסמים. מפחיד שנושאים אלמנטריים כאלה כבר אינם מובנים מאליהם בדמוקרטיה הישראלית.
גם תיאוריות הקונספירציה שנקשרו בין עיתוי הפרסום להוצאת הספר של אהוד אולמרט אינן מחזיקות מים כבדים. תנוח דעתכם, כל קשקשני ה"דיפ סטייט", תגרני הימין המופרך ומלחכי פנכת בלפור המרקיבה: זה לא הספר של אולמרט שהתיר את הפרסום, אלא להפך. הספר של אולמרט ממתין כבר זמן רב להתרה הזו והצנזורית הצבאית הראשית היא שעיכבה אותו. ברגע שנקבע תאריך הסרת הצנזורה, התיישר הספר לפיו. זה שאולמרט התעקש להחמיץ גול בטוח מול שער ריק בראיון הבכייני אצל גיל ריבה ובספר (המרתק) שהוקדש יותר לחיסול חשבונות ופחות לפתיחת דף חדש, כבר בעיה שלו.
ואחרי כל זה, אני ממנה את עצמי כאן לשליח ציבור (לא גדול) כדי להודות לאהוד אולמרט על המנהיגות והאומץ שגילה החל ממרץ 2007, כשהובא בפניו המידע המצמרר על כור פלוטוגני שבשאר אל־אסד הקים באמצע המדבר הסורי, ועד השמדתו המוחלטת בספטמבר באותה השנה. מדהים להיזכר שאולמרט היה אז אחרי דוח וינוגרד הראשון, שהנחית עליו נוקאאוט ציבורי מהדהד, ובהמתנה לדוח וינוגרד המסכם. במצב השביר הזה הוא הצליח לאסוף את עצמו ולהוביל את מדינת ישראל לאחד המבצעים המזהירים בתולדותיה, שייקח עוד 200 שנה עד שאפשר יהיה לספר באמת את כל פרטיו.
7. רשימת הגיבורים
חלק ממבקרי הפרסום עושים זאת ממניעים פוליטיים. מימין, הם חוששים שיתברר שאולמרט חתום על הצלחה מסחררת כל כך. משמאל, הם חוששים לעידוד התחושה הציבורית כי טוב שיהיה לראש הממשלה ניסיון ביטחוני מוכח. אני אסכם זאת כך: ראש הממשלה הקודם תקף כור גרעיני ושתק עשר שנים. ראש הממשלה הנוכחי נאם עשר שנים ותקף את השמאל. הגרעין האיראני עוד איתנו. לפחות במדד השחיתות, הם מקזזים זה את זה בהצלחה.
על השאלה אם היה לנו כאן "מחדל מהדהד" (כדברי ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו), או הצלחה מודיעינית־מבצעית מזהירה, אני בוחר באפשרות השנייה. נדמה לי שפרדו עצמו קצת נבהל ממה שאמר ביום רביעי. הוא גם עשה עוול לאגף המודיעין של צה"ל, שאנשיו החשידו את סוריה בפעילות גרעינית פעמים לא מעטות בעבר ואספו, בעבודת נמלים, פרטי טריוויה זעירים שהתגבשו לאט־לאט לתמונה גדולה שגרמה לפעמוני האזהרה להתחיל לצלצל.
אז נכון, יכול להיות שאפשר היה להגיע למסקנה הזו שנה קודם. אז מה? מודיעין זה לא מדע מדויק. אין לאף אחד קושאן על המידע. צריך לעבוד בפרך כדי להגיע אליו. לא תמיד יש מזל או עיתוי או נסיבות שמשתפות פעולה עם המאמץ המודיעיני. מי שחושב שאנחנו יכולים לדעת הכל על כולם כל הזמן, הוא פיינשמקר. הראשונים שהיו צריכים לגלות את הכור הצפון קוריאני בסוריה היו האמריקאים, שמאמץ המודיעין שלהם על קוריאה הצפונית עולה עשרות מיליארדי דולרים. גם הם פספסו את זה. ולכן המדידה האפשרית היחידה היא השורה התחתונה ומאזן הרווח וההפסד. בסופו של דבר, הכור אותר בזמן הנכון ביותר, מה שאפשר לצה"ל להיערך ולדרג המדיני להתכונן וליצור את התנאים הנכונים לתקיפה, בטרם יחובר הכור לנהר הפרת (על מנת לקררו) ויוגדר ככור "חם". הוא הושמד בהצלחה, סוריה לא יצאה למלחמה, המזרח התיכון נמלט מאסד גרעיני, ועכשיו מותר לנו אפילו לדבר על זה. כפיים.
רשימת הגיבורים, אחרי אולמרט: הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהוביל את התהליך כולו במקצועיות ובנחישות. אשכנזי קצת גמגם בהתחלה, כשהתמונה טרם התבררה, אבל לקח אחריות והוביל את המערכת כולה לאחת ההצלחות הדרמטיות בתולדותיה. אמ"ן, בראשותו של עמוס ידלין, ובעיקר אלי בן־מאיר והדסקאים האלמונים, העקשנים, החרוצים והבלתי נלאים שלו. הם הגיבורים שלי בסיפור הזה. המוסד, שלמרות ספקנותו סיפק את הסחורה בענק ברגע האמת. מאיר דגן, שידע להיות יצירתי כמו שרק הוא יודע כשצריך היה לתכנן את ההשמדה. שרת החוץ לבני, שלא גמגמה ונתנה לאולמרט את הגיבוי שלו נזקק. שר הביטחון עמיר פרץ, שהודח באמצע התהליך בעקבות מוראותיה של מלחמת לבנון השנייה, הוביל את המערכת עד פי הבאר אך לא זכה לשתות ממנה. פרץ היה, שוב, זה ששוכב על הגדר כשכל האחרים עוברים עליו מעליה. זו הזדמנות נוספת להתנצל בפניו. הוא היה שר ביטחון מצוין. ואפילו ברק, שכמו תמיד ניסה להקדיח את התבשיל, הערים קשיים, פיתל פיתולים שרק הוא מבין (לא בטוח) אבל בסופו של דבר התיישר ברגע האמת. וכמובן, הטייסים. חיל האוויר של אליעזר שקדי הוכיח, שוב, שהתואר "פוליסת הביטוח של מדינת ישראל" קטן עליו.
עוד מילה, לסיום: לשכתו של אהוד אולמרט הייתה היעילה והמקצועית ביותר שזכורה לי בעשרות השנים שאני מסקר מנהיגים בישראל. האישיות של יורם טורבוביץ ושלום תורג'מן, בסיוע מזכיר הממשלה שכבר פרש אבל גויס בצו 8, ישראל מימון, כל אלה התחברו לאירוע כמגנט רב־עוצמה וסייעו לאולמרט להוביל תהליך סדור, מחושב ומדויק תחת לחץ. כשאני חושב על זה שמשימה דומה הייתה צריכה להיות מוטלת על טיפוסים כנתן אשל, ניר חפץ ודומיהם, אני מתפחלץ. אולי זו הסיבה שאחד תקף והשני בעיקר נואם.