קודם ראיתי עיניים גדולות וחכמות. אחר כך זרועות צנומות. אחר כך הגיע תורו של כיסא הגלגלים הממונע שלו, שהפך לגופו השני. תלות מוחלטת, כולל מכשיר הנשמה צמוד. זה היה בבית החולים השיקומי לילדים אלי"ן בירושלים, המקום שבו אלוהים לא מבחין בין יהודי, ערבי או נוצרי. כשהבעיות מגיעות, הן לא בררניות. באותו יום נערך במסגרת מרחב החדשנות של אלי"ן ה"פל"אתון" - ילדי תוכנית Pico Kids, עם מייקרים מקצועיים, יזמים ומתנדבים, התכנסו יחד כדי למצוא פתרונות לילדים עם מוגבלויות ולהפיץ אותם הלאה. זה כשלעצמו נפלא, אבל אני רוצה להתעכב על דבר אחר.
“תכירו", אמרה מנכ"לית בית החולים, “זה ג’’". “שלום", ענה בנימוס ובמבט מושפל. “ג’ דיבר עם סגן שר הבריאות ליצמן כשהוא ביקר כאן היום", סיפרה לנו בגאווה. “אולי תשתף אותנו?", ביקשתי. והוא סיפר: “אמרתי לו: ‘שלום כבוד השר. אני מחכה לניתוח שיכול להציל את חיי, אבל קופת החולים לא מאשרת לי אותו בבית החולים שבו יש מנתח שמתאים בדיוק. אתה מוכן לעזור לי?’ השר ענה שהוא מבקש שנשלח אליו את הפרטים שלי והבטיח שהוא יטפל בזה". “אתה מתוק", אמרתי לו. ואז הספקות התחילו לכרסם. את הרי לא יודעת בן כמה הוא, גערתי בעצמי. לכוד בגוף קטן, אבל אולי הוא הרבה יותר מבוגר? “תרשה לי לתקן. אתה גיבור. תראה כמה יפה הצלחת להציג מקרה, לבנות טיעון ולצאת עם הבטחה שיעזרו לך".
לכאורה זה סיפור גבורה על ילד אחד, חכם ונהדר בכיסא גלגלים, שמנסה בכוחותיו הצנועים לפרוץ את גדרות הפלדה של המערכת. רק לכאורה; כי האמת היא שבתוך הסיפור הזה טמונות כל כך הרבה רעות חולות, שאי אפשר בכלל לשאת את הרעיון שאנחנו עלולים להתרגל לזה.
אתה מבין, כבוד סגן השר ליצמן, זה מה שנהיה פה. הכל אישי. הפעם הסתכלת בעיניים של ילד מיוחד אחד, שידע להציג את המקרה שלו בלי מורא. אתה יודע כמה כאלה יש? עד כמה באמת אתה מודע להמתנות הבלתי אפשריות לתורים לרופאים מומחים? עד כמה אתה מודע לעובדה שאפילו כדי ליהנות מהרעה החולה הגדולה, כלומר שר"פ, צריך להפעיל קשרים? כשאני צריכה לקבוע תור לילד שלי, אני צריכה להגיע אל כבוד המרכז הרפואי עם קשרים והמלצות מחברים, שמכירים את הרופא שיואיל לפגוש אותנו תמורת ביקור של רבע שעה, שיעלה כ־1,200 שקלים. אחרת גם זה לא יקרה.
השבוע הייתי עם הבן שלי במרכז רפואי שנאבק על חייו כבר כמה שנים טובות. קבענו תור. חיכינו. חיכינו עוד. אחרי איחור של 25 דקות, ניגשתי לחדר של הרופא. הצגתי את עצמי. אמרתי שהתור שלנו בשעה שש וחצי, ושאשמח להערכת זמן. “אין מצב שהתור שלכם בשש וחצי", גער בי. “תחכי כמה שתצטרכי". ובכן, אמרתי לבן שלי, עפים מפה. בוא נלך אל המזכירה ונבקש זיכוי על התשלום שנגבה מאיתנו מראש עוד לפני שהרופא נשם לעברנו, בהוראת מנכ"ל המרכז הרפואי הזה, שהופך להזוי מיום ליום. “חבל", אמר לי זוג אחד ששמע את הסיפור ליד הדלפק. “הוא רופא מצוין". “מאוד חבל", אמר לי זוג מבוגר אחר. “הוא הרופא הכי טוב שיש". אז ככה: רופא לא יכול להיות טוב אם הוא לא בן אדם. אני צריכה מישהו שיסתכל לילד שלי בעיניים, יגיד: אני כבר בודק מה השתבש. שיבין שהוא בעמדה של נותן שירות, ושאם הפציינטים שלו, כלומר הלקוחות, לא מרוצים – ההפסד הוא גם שלו. אבל אצלנו כמו אצלנו, יש תפנית בעלילה. פתאום נודע לד"ר אנטיפטוס שמי שעזר לנו לקבוע את התור הוא רופא נוסף שהוא מכיר היטב. הו, התחלף העור. “אז תגידי שהוא שלח אותך!", אמרה המזכירה. אתה מבין, סגן השר ליצמן. זה מה שקורה פה כמה שנים טובות, וביתר שאת במשמרת שלך.
כולם שכחו שאין פה עניין של ג’סטות או מערופים. יש חוק זכויות החולה. יש חוק בריאות ממלכתי שמציב רף ברור רפואי סביר. לא מצוין, חלילה, אבל מה שקורה בשטח הוא הרבה פחות מסביר. יש עוד חוקים שבאים לעגן את הזכות הבסיסית שלנו, אזרחי המדינה הזו שחוגגת 70, אבל מתנהגת כמו בת 3 בתחומים מסוימים, כמו בכל הנוגע לקבלת שירות רפואי טוב, מקצועי ומנומס. רוצה לחגוג 70? בוא איתי לסיור בין מרכזיות בתי החולים וקופות החולים. אינקוגניטו. בלי להגיד מי ומה אתה. בלי מכתבי המלצות ממקורבים, בלי “הרב ליצמן שלח אותי", בלי פרוטקציה. מבטיחה לך חגיגה.