שר החוץ החדש של הממשל האמריקאי מייק פומפאו סימן בקיץ שעבר את הכיוון: "העם הצפון־קוריאני, אני בטוח, הוא נחמד מאוד", אמר. הבעיה אינה העם, הבעיה היא המנהיג. גם הנשיא דונלד טראמפ, שפינה את השר היוצא, רקס טילרסון, לטובת פומפאו, סימן את המנהיג כמי ש"לא אכפת לו להרעיב או להרוג את העם שלו".
אלא שעם המנהיג הזה טראמפ עומד להיפגש ולדבר בעוד שבועות ספורים, ונראה שהמהלכים המואצים לקראת הפגישה כבר החלו. אתמול התברר שקים ג׳ונג־און – ההוא שפומפאו וטראמפ סימנו – ביקר בחשאי בסין כדי לפגוש בנשיא שי ג׳יפינג ולתאם את מהלכיו עם המעצמה השכנה.
לטראמפ יש עניין עם קוריאה הצפונית – גרעיני. לטראמפ יש עניין עם סין – מסחרי. לפני שבוע הודיע על הטלת מכסים על מוצרים מסין וטלטל את השווקים. עסקאות אפשריות קל לדמיין: הקוריאנים יקבלו הבטחה שיוכלו לשמור על שלטונם בתמורה להתפרקות מגרעין. הסינים ילחצו על הקוריאנים להסכים, ובתמורה יוסר האיום על הסחר. אבל קל לדמיין גם כיצד עסקאות כאלה לא יצאו לפועל: הקוריאנים לא יאמינו, הסינים יעשו שריר בהנחה שכוח העמידה שלהם גדול יותר, טראמפ יתעקש על הסדר שיערער את קוריאה הצפונית.
סימן לזה אפשר לראות בהתכתשות בין הנשיא לבין שר החוץ היוצא לפני כמה חודשים. טילרסון רצה לדבר עם קים, טראמפ צייץ בזלזול שזה בזבוז זמן. בזבוז זמן? אז למה טראמפ עצמו מעוניין בזה לפתע? אולי משום שרצה את הקרדיט לעצמו – אפשרות שאי אפשר לבטל.
אולי משום שחשב שטילרסון מוכרח להציע לקים הסדר נדיב מדי – אפשרות שכמה מומחים שמרנים ליחסי ארה״ב־אסיה מעלים. לתפיסתם, והם מקווים שזו התפיסה שטראמפ שותף לה, מוטב לנהל דיאלוג קשוח עם סין עד שזו תסכים לשלם במטבע קוריאני שמשמעו מעבר הדרגתי ממשטר מבודד ורצחני למשטר אנושי, גם אם לא דמוקרטי ברוח מערבית.
לנשיא האמריקאי יש עכשיו צוות חדש, מיומן וקשוח, שעובד איתו – פומפאו במשרד החוץ, והיועץ המשופם לביטחון לאומי, ג׳ון בולטון. אבל הקלפים בידי הנשיא, וכדי שהמהלך שלו יצליח צריך להניח שטראמפ יודע מה הוא רוצה מעבר לכותרת ולתצלום ההיסטורי, וצריך להניח שיש דרך להשיג את מה שהוא רוצה, וצריך להניח שלא יקלקל לעצמו בדרך. הרבה הנחות שמעבר להן מחכים עוד שחקנים, שגם הם יכולים להפריע להצגה.