שני בקבוקי אקונומיקה גדולים, חבילה בינונית של צמר פלדה וחומץ מרוכז. אלה המוצרים שביקשה ממני בדחיפות המנקה, בזמן שעמדה באמצע סלון ביתי ומטאטא בין ידיה עטופות כפפות הגומי. “קניתי את כל מה שביקשת ועוד הוספתי מעצמי", רטנתי. “בשביל מה את צריכה עוד מוצרים?".
“מה בדיוק הוספת, גברת מוסרי?", שאלה העצבנית. ניגשתי לארון חומרי הניקיון והוצאתי מסיר אבנית, מכשיר המנקה את שלבי החלון משני צדיו ומטליות מיקרופייבר בכל הצבעים.
חיכיתי לתגובתה. שתתפעל, שתגיד שהשנה היא גאה ביוזמה שאני מגלה, ברצוני לנקות את הבית לפסח אף על פי שהפכתי לסוג של כופרת. אבל היא צקצקה בלשונה ומלמלה: “מסכנה הבת שלי, בת 27 עם שלושה ילדים והבית שלה כבר מבריק לפסח. אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו ידיים".
“שיניים", תיקנתי. היא הביטה בי במבט שכולו אזהרה: גם השכנות שלי רצו בה. כאן הסתיים הדיאלוג הקצר בינינו. נעלתי את נעלי, לקחתי כמה שקלים וירדתי למכולת, להביא לה את חצי מלכות האקונומיקה.
אל תאמינו לאנשים המספידים את המכולות. בשכונה שלי מדובר בעסק הכי משגשג (כמובן אחרי הקוסמטיקאית בעלת הדלת הנסתרת לגברים ביישנים). ארגזי מצות ליד דלת הכניסה ומיד אחריהם שני מדפי שוקולד: האחד ישראלי ומוכר, והשני בינלאומי למקצוענים.
אומנם המכולת נשארת תמיד אותו הדבר - לא נצבעת, לא משנה את סדר מוצריה, והקופה הרושמת היא מלפני שני עשורים - ובכל זאת, השנה, בפעם הראשונה, הבחנתי שבתור עומדים גם גברים שבגדיהם מוכתמים באקונומיקה ובידיהם מוצרי ניקיון. בכל פעם שאחד מהם הגיע לקופה, שלום המוכר צחק: “מה זה, היא תלשה לך את הביצים?". הגברים צחקו פחות.
אספתי את חומרי הניקוי שביקשה המנקה. הפעם לקחתי את הזולים ביותר, שתתמודד. לידי עמדה נערה מפותחת ומטופחת, מאופרת בכבדות. ייחסתי זאת לגילה, כולנו עברנו את השלב שבו ניסינו הכל בהגזמה. “סליחה, גברת", היא פנתה אלי, כשבידה האחת סלולרי המוצמד לאוזנה ובשנייה חבילת סמרטוטים. “את יכולה להוריד לי את מרכך הכביסה מלמעלה?". שתקתי. רציתי לומר לה שאני בסך הכל בת 28, מה היא קוראת לי גברת? אבל היה בה משהו טוב, לא רוח נעורים רגילה, שובבה ומתנשאת כמו לשאר ילדי השכונה. “בטח", עניתי, “את צריכה עוד משהו?".
“אמא", דיברה הנערה לטלפון הנייד, “את צריכה עוד משהו?". אני בינתיים טיפסתי על שרפרף קטן ולא יציב והורדתי לה את מרכך הכביסה, ששלום חשב שיהיה נכון להניח הכי קרוב לתקרה. “עוד אקונומיקה? כמה אקונומיקה, אמא, די כבר", התלוננה הנערה. “כבר אין לי כוח לסחוב".
שלחתי לעברה חיוך. התברר שאני לא לבד בסירת הניקיון המאולצת. כשסיימה את שיחתה, אמרה לי: “זה לא שפוי! כל פסח אני מתקלחת עם מגירות המקרר ומסתבנת עם התריסים".
“תגידי תודה שאנחנו לא אשכנזיות", לחשתי לה, “אחרת קרפיון שנידון למוות היה מקרצף לך את הגב". צחקנו יחד, אף על פי שלא הייתי בטוחה שהיא הבינה את כוונתי. היה בה משהו משחרר. חום טוב בא אל בטני. חום נדיר המבשר כי עם ישראל מתאחד לקראת ערב אחד.
את שאר הקניות כבר עשינו יחד. היא סיפרה על כך שאמה קטועת הרגליים היא חברתה הטובה ביותר, מייעצת לה בכל עניין, מפנקת אותה בלי סוף. “השנה", אמרה, “הגברת החליטה להיות סופרמן. הזמינה את כל המשפחה המורחבת לעשות אצלנו את החג. כבר בפורים הפסקתי לנשום, ללמוד לבגרויות ולצאת לבלות. הכל אני צריכה לעשות".
“למה לא אמרת לה שתבטל, שזה קשה לך?", התעניינתי. הנערה השיבה: “נראה לך? כבר שנים אני מחכה שתזמין את כולם אלינו. אני והיא תמיד מוזמנות, אף פעם לא אירחנו. את יודעת כמה תמונות אני מתכוונת להעלות?".
הגענו לקופה. שלום ציווה: “תראו לי את הידיים שלכן! נו, תראו, תראו לשלום!". פרשנו בפניו את הידיים. אלה השטויות הרגילות שלו, כל שכן מכיר. הוא קירב את אפו אל כפות ידינו, הריח וקבע: “אין מספיק ריח אקונומיקה, להתחיל לעבוד! הגברים עושים לכן בית ספר".
“שמענו, שמענו, תעשה כבר חשבון", נזפתי בו בחזרה, כשהרגשתי בכיסי את רטט שיחת הטלפון מהמנקה הזועמת.
אבל שלום המשיך בשלו. “קשה הפסח הזה, אה? דוד של אבא שלי סיפר לי סיפור יפה פעם, רוצות לשמוע?", הוא שאל. רציתי להבהיר שזה לא הזמן המתאים, אבל הנערה פערה עיניים סקרניות וביקשה שיספר.
אז הוא סיפר: יהודי אחד בא אל יוסוף, אחד עשיר, ערבי, ושאל אותו: "בני דודים אנחנו, הלא כן?".
"בטח בני דודים", ענה יוסוף. "באת לבקש משהו, נכון, יא יהודי?". היהודי משך בכתפיו: "20 אלף דולר, יוסוף. תוך עשרה ימים אני מחזיר לך כפול".
חשב קצת יוסוף ושאל: "איך אתן לך הלוואה ואפילו את שמך אני לא יודע?". ענה היהודי: "אני קוראים לי פסח, עשיר גדול אנוכי, מילה שלי חקוקה באבן".
"מה זה חקוקה?", שאל יוסוף. היהודי צחק: "לך לשוק, תשאל עלי את מי שתרצה".
הכסף הקל קרץ ליוסוף. הוא התקדם רגלית אל שוק היהודים במטרה לברר מי זה אותו פסח. ברחוב היהודים מהומה. מתרוצצים, צועקים וגודשים את החנויות. ריח ניקיונות חזק מציף את האוויר. ניגש יוסוף אל האנשים ושאל לפשר החגיגה. ענו לו: "לא שמעת? עוד מעט פסח מגיע".
שמע זאת יוסוף וחשב: כזה חשוב הוא פסח? אף על פי שהוא יהודי, לא שיקר. שווה לעשות איתו עסקים".
חזר יוסוף אל היהודי: "אמת דיברת". הוא הניח 20 אלף דולר בידו ובלב שמח התחיל לספור את הימים, עד שיכפיל את כספו. מיד כאשר חלפו עשרה ימים, יצא יוסוף לרחוב. פסח לא היה שם. הלך יוסוף ברגל אל רחוב היהודים. פסח גם לא היה שם".
"אתן איתי, נכון", שלום בדק ערנות. "איתך, איתך", עניתי.
שוב שאל יוסוף את יהודי השוק, "מישהו ראה את פסח?". דממה השתררה: "פסח? מה לך ולפסח?".
יוסוף שתק, נבוך היה מעט. אישה מבוגרת ניגשה אליו, הגישה לו כמה תמרים ולחשה: "מה אתה מזכיר ככה את פסח, טוב שהלך. השאיר את כולנו מרוששים, ללא פרוטה, הבטן שלי עד עכשיו כואבת מגזים, והבית מלוכלך מכמות האורחים. עכשיו צריך להתאושש, חביבי".
שמע זאת יוסוף, אכל תמר מתוק וחשב לעצמו: "יא אלוהים, אולי נפלתי, אבל לפחות לא נפלתי לבד".
שלום פרץ בצחוק גדול. צחקנו גם אנחנו. וגם שלושת הגברים שעמדו מאחורינו. הזמן עבר מהר מדי, והמנקה לא הפסיקה להתקשר. שילמתי וברחתי מהמכולת. "רגע, גברת", קראה הנערה ובאה אחרי. "כן?", חייכתי אליה. "חג שמח, תודה", היא אמרה. חיבקתי אותה, שאלתי לשמה ואמרתי לה שבזמן הסדר, כשכולם יצעקו "דיינו", אכנס לראות את התמונות שתעלה.
עיניה נצצו. לרגע אחד הרגשתי שהכל טוב במדינה שלנו. כאילו שאליהו הנביא, בכבודו ובעצמו, שפך אקונומיקה על כולנו.