ישראל היא המדינה המופלאה בתבל, אבל לא נתניהו חתום על כל זה

פסח הוא הזדמנות מצוינת לעשות סדר. הטור הזה יעשה מאמץ להתעלם מהאקטואליה השוטפת, החקירות, ההדלפות, עדי המדינה והתיקים השונים (נראה אם זה יצליח לי) וינסה לנהל דיון פתוח עם חלק מקוראיו. רבים מכם כותבים לי. אני משתדל לענות. לא תמיד זה קל. הכללים פשוטים: הגדפנים מושלכים מיד לסל, וחסל. מיד עם הקללה הראשונה. גם אלה שסתם מכפישים, מוציאים דיבה, מסבירים לי למה התשקורת עוינת וכמה בוגדנים הם הסמולנים, הופכים לספאם במהירות האור. למחמיאים אני משיב בתודה, לפעמים גם מתרגש באמת. מותחי הביקורת, התוהים והשואלים, זוכים בדרך כלל למענה. כל ביקורת, גם החריפה ביותר, תזכה להתייחסות ובלבד שלא תכיל גידופים, עלילות שווא או דיבה. לפעמים מתפתחות מהמענה הזה התכתבויות מרתקות בין הקוראים לביני. הבטחתי לעצמי פעמים רבות שפעם אכתוב טור תשובה ממוקד לחלק מהקוראים, שאוחזים בתזה שתפורט מיד. אז הנה, הגענו לפעם המובטחת.
 

נתחיל בהקדמה: הפרטים הלא מעטים שהודלפו מאז החלו חקירות נתניהו (ומשפחתו), עדי המדינה הנמנים כולם עם אנשי אמונו ומקורביו האינטימיים ביותר, זהותם של ראשי מערכת אכיפת החוק (אין שם שמאלנים, כמעט כולם מינויים של נתניהו או כאלה שגדלו אצלו), כל אלה תרמו ליצירת מצב שבו חוץ מהגרעין הקשה ושטוף המוח ביותר, שאינו גדול באמת, גם תומכיו ואוהדיו הגדולים ביותר של נתניהו כבר יודעים שזו אינה "נהנתנות". נדמה לי שאפילו המלחכים שממשיכים לצווח שנתניהו נרדף על ידי ה"דיפ סטייט" או חייזרים סגולים או אנשי הלטאה הממומנים על ידי הקרן החדשה, ואפילו "המהנהן המדיני", יודעים בסתר לבם את האמת. אני לא חושד שהם כסילים וגם ליכולת לרמות את עצמך יש גבול. 
 

הם יודעים מצוין שבמשטרת ישראל משרתים חוקרים וקצינים ישרים. הם יודעים שאין לאף אחד במשטרה, ובטח לא לרוני אלשיך, מוטיבציה כלשהי נגד ראש הממשלה. הם יודעים שלא המשטרה מדליפה מהחקירות (זה בדוק). הם יודעים שאם לאביחי מנדלבליט יש איזושהי מוטיבציה הקשורה בנתניהו, אז היא שלילית. כלומר מוטיבציה לנקוט משנה זהירות, להתקדם עקב בצד אגודל ולא לשוש אלי קרב. הם יודעים שפרקליט המדינה שי ניצן, שאמר לאחרונה שאין שום סיכוי שבעולם שמשטרת ישראל לוחצת על אנשים להפוך לעדי מדינה ולשקר כדי להפליל ראש ממשלה, אמר אמת. הם יודעים שלשתף פעולה עם הספין הנפשע שמכפיש את שומרי הסף ואוכפי החוק ולרמוס את הממלכתיות הישראלית כדי למלט מעונשם אנשים שסרחו הוא מעשה לא מוסרי, לא פטריוטי ולא הגון. והם זוכרים שראש הממשלה הקודם קיבל בדיוק את אותו היחס (אם לא הרבה יותר גרוע) ואפילו שוגר לבית הסוהר על ידי מערכת אכיפת החוק.
 

לא בהם נעסוק היום, כפי שהבטחתי (ואני מתקשה לקיים). אנחנו נעסוק במה שכותבים לי עשרות קוראים בשנים האחרונות, במיילים והודעות פייסבוק ושאר פלטפורמות, מדם לבם: או־קיי, אז הוא מעד והוא מושחת ("בקטנה"), והיא די מטורללת ("בגדולה"), והיא מנהלת אותו, אבל היי, תראה איזה יופי כאן! ביבי הוא ראש ממשלה מצוין, הם אומרים. מנהיג ענק, בעל שיעור קומה עולמי. אין לו תחליף. בהנהגתו ישראל עולה ופורחת, משגשגת, בוטחת. הוא מר ביטחון, הוא מקובל בכל העולם, הוא הביא לשקט ביטחוני חסר תקדים, לבום כלכלי היסטורי, לפריחה אדירה בהייטק, לנתוני האבטלה הנמוכים ביותר בעולם. ואחרי שאמרתם שהוא הרס את היחסים עם ארה"ב הגיע טראמפ והיחסים שברו שיא של כל הזמנים. תראה איזה כבוד טראמפ עושה לו. ותראה את רמת החיים, את המכוניות, את הנסיעות לחו"ל, את העובדה שהישראלים הם מהמאושרים בעמי תבל. תראה איזה כבוד הוא מקבל בעולם. וחוץ מזה, מי יחליף אותו? תסתכל ימינה ושמאלה, אין כלום. רק חול וחול. 
 

עם התזה הזו לא קל להתווכח. ראשית, מכיוון שמסד הנתונים שעליה היא מתבססת אינו מופרך. מצבה של ישראל אכן טוב. היא באמת משגשגת. הכלכלה חזקה, האבטלה בשפל, הביטחון מחזיק (טפו טפו, נקווה שהרצועה לא תתפוצץ היום). הכל נכון. יש לא מעט בעיות, חלקן קשות, אבל בהשוואה למה שמתרחש מסביב ישראל היא גן עדן. אי של יציבות. לא צריכה להתבייש גם מול אירופה המעטירה. הנס הציוני קרם עור וגידים והתגשם. זה אמיתי. אני כותב את הטור הזה מאחד החופים הקסומים בתאילנד, שני מטר מהמים (הנקיים), אחרי מסאז' ופאד־תאי (שעלו 40 ו־30 שקלים בהתאמה) וקובע שישראל היא המדינה המופלאה בתבל. למרות הפערים והפקקים והאלימות והזיעה והכבישים ומחירי הדירות ויוקר המחיה וכל אחד שישלים את הרשימה הזו כאוות נפשו. ישראל היא המדינה היחידה שלנו. אין כמוה.
 

אבל, וכאן מגיע אבל בגודל של פיל, הטיעון שלי הוא שלא בנימין נתניהו חתום על כל זה. אני זוכר שהייתה כאן מדינה גם לפניו. תכף נגיע לזה. ב־2009 רוב ההישגים והיתרונות והנסים והנפלאות של ישראל היו כבר עובדה מוגמרת. ראש הממשלה מתחזק בכלל לא רע את הניהול השוטף. מצליח לא לקלקל וממשיך את הכיוונים שהותוו על ידי האבות המייסדים, ממשיכיהם והישראלים עצמם. זה לא מובן מאליו, ומגיעות לו על זה לא מעט נקודות. מכאן ועד להפיכתו לחזות הכל, למי שאין בלתו, לזה שהוציא אותנו ממצרים, חזה את מדינת היהודים בבזל והכריז על הקמתה בפני מועצת העם, ארוכה מאוד הדרך (ולמרות זאת, לא מעטים מנסים לצלוח אותה).

2

נתחיל בביטחון: כאן, לדעתי, רובץ הבלוף הכי גדול של ביבי. זה גם הנושא הכי חשוב, כי הישראלים ידברו כל השנה על הכלכלה ויוקר המחיה ומחירי הדיור והצפיפות בבתי החולים והפקקים, אבל כשהם ילכו לקלפי, הם יצביעו ביטחון. נתניהו השקיע את כל מאודו בבנייה מחושבת ומאומצת של תדמית "מר ביטחון". הוא הצליח. כמעט כל הישראלים מאמינים שהאיש אחראי לתחושת הביטחון היחסית אצלנו. בלעדיו, אנחנו אבודים. זה הוא ששומר עלינו בלילות. לדעתי, אין בלוף מגוחך מזה.
 

נתמקד בעובדות: בימיו של נתניהו הופצצה תל אביב במשך 51 ימים רצופים על ידי ארגון טרור קיקיוני, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל. תל אביב כבר ספגה פה ושם, אבל כמעט חודשיים רצופים? זה עוד לא קרה. אותו ארגון קיקיוני הצליח לסגור לנו את שדה התעופה הבינלאומי ליותר מיממה. הוא גם עשה לצה"ל בית ספר בסדרה של חדירות קומנדו דרך מנהרות תופת, ואלמלא התעקשות של שר סורר, נתניהו היה מוותר על ביצוע פעולה לסיכול המנהרות, כי נתניהו אמר "כן" לכל הצעות הפסקת האש של חמאס מהרגע הראשון. הוא רצה לברוח. מזל שלא נתנו לו לברוח כל כך מהר. אלה, כאמור, עובדות.
 

אותו נתניהו, שהרצה, הטיף, שינן ולימד את העולם כולו שלא מדברים עם טרור ולא מנהלים מו"מ עם טרוריסטים חתם על עסקת שליט המופקרת, עסקה שקודמו אהוד אולמרט הסמולן הבוגדני לא הסכים לבצע (בתנאים טובים יותר). אולמרט סירב אף על פי שזה קרה בימי שלטונו האחרונים, כשהיה ברור שלא הוא ישלם את מחיר העסקה אלא רק יגרוף את תהילתה. ובכן, נתניהו שילם. הוא עשה את זה כדי לעלות בסקרים ולהשתיק את מחאת קיץ 2011. זה לא מר ביטחון. זה יותר מר ביזיון.
 

הלאה: הגרעין האיראני. נתניהו הוא לא "הראשון שזיהה". העובדות (כפי שתוארו בספרי "נתניהו") מספרות איך התלהב ונדלק כשהוצגה בפניו האופציה הצבאית שצה"ל בנה ופיתח בימי קודמו, עוד במהלך החפיפה לפני שנכנס למשרד ראש הממשלה ב־2009. רבין דיבר על האיום האיראני, אחריו פרס, אחריו ביבי (בקדנציה המוקדמת שלו), אחריו ברק. שרון ואולמרט החלו לבנות תוכניות צבאיות. נתניהו הוא הראשון שנכנס לפאניקה. הוא טחן את השכל לחברי "השביעייה" האומללים ארבע שנים, הוא נשא נאומים על גבי נאומים והבטיח לכל העולם ואחותו שישראל תדע להסיר את האיום האיראני בעצמה אם העולם לא יעשה כן. הוא המשיך במרץ את בניית האופציה הצבאית, השליך לתוך הבור השחור הזה 13 מיליארד שקל, אבל ברגע האמת נחנק והשתפן. הוא יכול היה לתקוף. הוא רצה לתקוף. אבל הוא לא תקף. למה? כי זה היה מסכן אותו פוליטית. כל מי שהיה אז ליד נתניהו, יודע את האמת. מראשי זרועות הביטחון ועד אחרון העוזרים ועדי המדינה הפוטנציאליים. הוא קשקש את עצמו לדעת אבל לא הצליח לאסוף אומץ או ללקט ביצי נחושת הנדרשים לצורך ביצוע.
 

למרות כל האמור לעיל, מגיעות לנתניהו נקודות לא מעטות על שהלחיץ את המערב ואת ארה"ב ויצר מצג שווא שזירז את הטלת משטר הסנקציות על איראן. האלמנט הזה הופך את נתניהו לשותף לא זוטר בהסכם הגרעין שהשיג המערב עם איראן. הבעיה היחידה היא שנתניהו רואה בהסכם הזה כתב כניעה מחפיר ועיגון בינלאומי למעמדה של איראן כמדינת סף גרעינית. הכישלון הזה, מתחילתו ועד סופו, שייך גם לנתניהו.
 

על הרקע הזה, אפשר להיזכר בפרסומי השבוע שעבר על מבצע "מחוץ לקופסה". על בית ספר למנהיגות, תכנון, תמרון מדיני, חשאיות מוחלטת וביצוע מושלם שגילתה ישראל מול כור גרעיני פלוטוגני מתקדם שנבנה בחשאי בחצר האחורית שלנו. היה אז ראש ממשלה אחר, שלקח את הסיכון והסיר את הסכנה בשקט מוחלט. בלי דרמה, בלי מהומת אדירים, בלי איומי סרק וקשקושי רהב. כן, אני יודע, אתם לא מסוגלים לשמוע את השם אהוד אולמרט, אבל אפשר להירגע: אולמרט איננו, הוא היסטוריה, לא יחזור, לא קיים, ריצה עונש מאסר בבית הסוהר, עבריין מורשע. תירגעו, הכל בסדר. נסתפק בזה שאולמרט יצר את ההרתעה (שעדיין קיימת) בצפון, הסיר את איום הגרעין הסורי, לא חתם על עסקת שליט וניסה בעופרת יצוקה לייצר הרתעה דומה בדרום, אבל שותפיו לא נתנו לו.

3

בואו נדבר על הכלכלה. נתניהו מבין בכלכלה. הוא היה שר אוצר מצוין שהציל את כלכלת ישראל אצל אריאל שרון בתחילת העשור הקודם. גם כראש ממשלה הוא עושה עבודה טובה. בתחום הכלכלי יש לנתניהו ציון לא רע בכלל. מכאן ועד הפיכתו לחזות הכל, "מר כלכלה" ומי שהפך לבדו את ישראל ממדבר שממה לאימפריית הייטק, סייבר ו"כיפת ברזל", הדרך עצומה. "כיפת ברזל" רשומה בכלל על שמו של עמיר פרץ. היכולת לא להתדרדר למשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב־2008 רשומה על שמו של מי שעדיין חי ובועט בינינו, שר האוצר דאז רוני בר־און (גילוי נאות: שותפי לתוכנית רדיו ב־103 פעם בשבוע). גם שמרנותה של המערכת הבנקאית בישראל תרמה את חלקה. כאן לא נתנו משכנתאות בסיטונות מופקרת, כאן לא לקחו סיכונים מיותרים, לכן לא נסחפנו לתוך המערבולת. 
 

זה לא נתניהו, זה אנחנו. נתניהו נכנס לתפקידו אחר כך, באפריל 2009, ועשה את כל הדברים הנכונים (לדעתי. יש לא מעט מומחים שחולקים עלי, מה גם שאני לא מומחה בתחום). כאמור, הוא מבין בכלכלה. אבל הייתה כלכלה גם לפניו, ותהיה אחריו. ועוד משהו: נתניהו לא הקים את ההייטק הישראלי. ממש לא. שום קשר. הוא דיבר ונאם על ההייטק, אבל לא הקים אותו. לכו ליוסי ורדי, לדב מורן, לגיל שוויד, לאראל מרגלית, למאות יזמים ישראלים מבריקים, תבדקו ביחידת 8200, תשאלו שם. ההייטק היה כאן לפני נתניהו, יהיה גם אחריו. אם הייתם עורכים בחירות חשאיות בין בכירי ההייטק ויזמיו לדורותיהם, ספק אם נתניהו היה עובר שם את אחוז החסימה.

4

מעמדנו בעולם: כן, יש שיפור. חלק ניכר ממנו נזקף לזכות בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות בארה"ב. זה הופך את נתניהו אוטומטית לבר־סמכא, מי שנהנה מגישה ישירה והשפעה לא מבוטלת על האדם החזק בעולם, וכו'. אגב, תיקון טעות: טראמפ לא נבחר בזכות נתניהו. בואו לא נעוף על עצמנו יותר מדי. טראמפ נבחר בגלל תהליכי עומק בחברה האמריקאית, תגובת נגד לתהליך הפוליטיקלי קורקט שנמאס על רבים, מרד הלבנים הלא־משכילים באמריקה החדשה וחולשתה של המועמדת הנגדית. נתניהו הוא הנשכר הגדול מהבחירה הזו, אבל היא לא קרתה בגללו. היא גם ממש לא מצדיקה או מתרצת את המופקרות של התנהגותו של נתניהו מול קודמו של טראמפ, ברק אובמה. אפשר היה לייצר עם אובמה מערכת יחסים אחרת בקלות ובזול. לא צריך היה לפנות התנחלויות בשביל זה. היה צריך בסך הכל לשקר קצת פחות. אבל נתניהו משכן שמונה שנים לטובת גחמותיו האישיות ועכשיו הוא מתנהג כמנצח כי האמריקאים בחרו מועמד רפובליקני.
 

מעמדו של נתניהו מושפע מעוד כמה פקטורים: העובדה שהוא אחד הוותיקים במנהיגי העולם הדמוקרטי, אם לא הוותיק שבהם. העובדה שהוא בשלטון כבר קרוב לעשור ברציפות ונהנה מפופולריות מרשימה במולדתו. העובדה שיכולותיו הרטוריות, הכריזמה שלו וההילה סביבו משתייכות לליגת־העל העולמית, ואולי למעלה מזה. כן, נתניהו הוא הפרזנטור האולטימטיבי, אחד מגדולי הנואמים בהיסטוריה המודרנית, אוראטור ענק שעומד באותה שורה של שני נואמים כריזמטיים מבריקים גדולים נוספים, ביל קלינטון וברק אובמה, בלי להתבייש. נדמה לי שהם צריכים להיות מודאגים יותר ממנו. לא סתם אביו המליץ, בזמנו, שיהיה שר החוץ. אם זה היה תלוי בי, נתניהו היה מקבל מזמן את תפקיד שר החוץ לכל ימי חייו, בכל ממשלה או קואליציה. את הרעיה אפשר למנות, מבחינתי, למלכת שבא. בחיים לא יהיה לנו פרזנטור משובח ומשכנע ממנו. לא חשוב מה האג'נדה, הוא כבר ינפיק לטובתה את הנאום הכי מרשים שאפשר להעלות על הדעת.
 

אחרי שאמרנו את כל זה, צריך לזכור: נתניהו הוא לא הראשון שניהל יחסי אחווה או ברית עם נשיא אמריקאי. לא צריך ללכת רחוק מדי: ליצחק רבין היו יחסים כאלה עם קלינטון. גם לאהוד ברק. ג'ורג' בוש העריץ את אריאל שרון, ואחריו את אהוד אולמרט. כשאולמרט בישר לו, בשפת קודים, בשיחה מתל אביב לאוסטרליה בטלפון האדום, שהכור הסורי כבר היסטוריה, בוש אמר לסובביו ש"לחבר הישראלי שלי יש ביצים". 
 

אף על פי שיש לא מעט סימנים מעניינים, גם גורלה של נשיאות טראמפ עוד לא ידוע. הוא הפתיע בהכרזת ירושלים ובהתעקשות להעביר את השגרירות (שאפו ענק), הוא התייצב לפי שעה לצדו של נתניהו גם בנושא המדיני, אם הוא יצליח לפרוק את קים ג'ונג און מנשק גרעיני, הוא יהפוך לנשיא הגדול הכי מטורלל בהיסטוריה של ארה"ב, או להפך. אני מתפלל שזה יקרה, גם כדי שזה ישכנע את האייתוללות בטהרן שכדאי להם לרדת מרעיון הגרעין.
 

בעניין הסכם הגרעין, נתניהו מתעקש לדחוף את טראמפ לפרישה מההסכם, וצריך להתפלל שלא מדובר בטעות קשה. כמעט כל ראשי זרועות הביטחון בישראל חושבים שביטול ההסכם עלול להמיט הרבה יותר נזק מתועלת. אני שמעתי בהקשר הזה דברים קשים למדי מלא מעט גנרלים ישראלים מכהנים. בראיון שנתן הרמטכ"ל איזנקוט ל"מעריב" ומתפרסם היום, אפשר לנסות לקרוא בין השורות. איזנקוט היה זהיר וממלכתי מאוד והציב את היתרונות והחסרונות. מדובר בהימור לא פשוט. יציאה אמריקאית מההסכם עלולה ליצור מכניזם שבו איראן יוצאת להסתערות על הגרעין בעוד העולם המערבי משותק. במקרה כזה צריך לסמוך על זה שטראמפ יתקוף. ואם לא? בכל מקרה, את כל מה שיש לחיזבאללה, לאסד ולחמאס, אנחנו נחטוף. כדי לסיים את איום הגרעין האיראני אולי שווה להקריב את ההקרבה הזו. הבעיה היא, שלא בטוח שזה יקרה.

 

הבעיה שלי עם נתניהו היא שהשתכנעתי, אחרי מעקב והתבוננות של עשרות שנים, שבברירה בין טובתו האישית לטובת המדינה, הוא יעדיף את טובתו האישית. אין לו בעיה מוסרית עם זה, כי הוא כבר מזמן השתכנע שטובתו האישית וטובת המדינה חד הן. אפשר לתת אין ספור דוגמאות. אסתפק בשלוש: הדלפת מצגת צה"ל על כיבוש עזה בעיצומו של צוק איתן (בידי נתניהו, זה בדוק) הייתה אחד המעשים המופקרים ביותר שעשה מנהיג ישראלי אי־פעם. מר ביטחון רצה להסתתר מאחורי הסינר של בני גנץ בסירובו לקיים את הבטחתו (אחרי עופרת יצוקה) לכבוש את הרצועה ולמוטט את שלטון חמאס, "שלא כמו ממשלת קדימה". פתאום הגיעה ההזדמנות, אבל הוא פחד. במקום להגיד את האמת הפשוטה לציבור ("זה לא נכון ולא כדאי, מה שאמרתי בשערי אשקלון ב־2009 היה תעמולת בחירות"), הוא הדליף מצגת סודית ביותר שהעמידה את ישראל במערומיה מול חמאס בעיצומה של הלחימה. המצגת הזו הבטיחה לחמאס שיש לו פוליסת ביטוח חיים ושאין כל היתכנות לפלישה ישראלית אמיתית. אני לא בטוח שהיא לא עלתה בחיי אדם.
 

הדוגמה השנייה היא הצילום המטומטם להחריד עם המאבטח מעמאן, אחרי התקרית שבה הוא ירה למוות בשני ירדנים, אחד מהם חף מפשע. נתניהו הוזהר שמדובר במשבר קשה עם המלך עבדאללה, מגדולי הנכסים האסטרטגיים והידידים של ישראל. הוא הוזהר שצילום כזה יקדיח את התבשיל ויהפוך אותו לחומצי ומסוכן. הוא ידע את כל זה. טיפש הוא לא. אבל הוא לא הצליח להתגבר על היצר להנפקת עוד תמונת ניצחון, שתגזור לו רבע קופון. את ההריסות ניקינו אנחנו חודשים ארוכים. את המחיר שילמה השגרירה החפה מפשע עינת שלאין, שנאלצה לפרוש. העיקר שהוא הצטלם.
 

הדוגמה השלישית: נתניהו ניהל מלחמת חורמה בנשיא ברק אובמה על הגרעין האיראני. הוא ידע את המשוואה שנדרשה ממנו (תוותר קצת בענייני הפלסטינים, נלך לקראתך בנושא הגרעין), אבל סירב לשלם את המחיר (אף על פי שלא היה מופקע. הוא לא נדרש לסגת משום מקום). אחר כך הוא הורחק מהמו"מ שנוהל בין איראן למעצמות. ישראל מצאה את עצמה, לראשונה בהיסטוריה המודרנית, מנודה ומורחקת. המסע של נתניהו הפך לג'יהאד. הוא היה לגיטימי כל עוד המשחק התנהל. אבל אז המשחק נגמר, והמעצמות חתמו על ההסכם. כל המומחים אמרו לנתניהו שזה נגמר. הוא לא השתכנע. הוא החליט להמשיך במאבק. האמריקאים פנו אליו. ניסו לדבר אל ההיגיון שלו. אתה לא צריך לתמוך בהסכם, אמרו לו, אבל תפסיק את המאבק. זה נגמר. אם תפסיק עכשיו, אמריקה תלך לקראת ישראל בצורה חסרת תקדים בכל הקשור להסכם הסיוע הביטחוני לעשור הקרוב. נתניהו התעלם וסירב לפתוח במו"מ. הוא התעטף בחרון קדוש והתעניין בעיקר בספרי ההיסטוריה, במקום לדאוג לחיים עצמם.
 

יצא לי לשמוע במו אוזני את הבטחות האמריקאים בזמן אמת. הם הבטיחו דברים שלא הובטחו מעולם. גם טראמפ עוד לא הבטיח דברים כאלה. כולל הגדלה משמעותית של הסיוע לסכומים שטרם נודעו. כולל הצבת נשק אסטרטגי חסר תקדים בישראל. כולל אין ספור הטבות נוספות. אבל נתניהו סירב. אמרו לו שאין מצב שיוכל לנצח את הנשיא בקונגרס. רון דרמר אמר לו שדווקא יש. נתניהו המשיך עד הרגע האחרון, כולל השפלת הנשיא בנאום ההוא בקונגרס ערב הבחירות בישראל. למה? משתי סיבות: ראשית, כי לא רצה להיכנס להיסטוריה כמי שהרכין ראש כשהמשחק נגמר. שנית, כי רצה לנצח בבחירות.
 

מה יצא לנו מכל זה? דוח שפורסם בשבוע שעבר ב"גלובס", למשל. דוח שהוכן במשרד הביטחון וקובע כי בגלל הסכם הסיוע הביטחוני ששולל מישראל את האפשרות להשתמש בכספי הסיוע ולהמיר חלק מהם לשקלים, יהיו אלפי פיטורים ומאות מפעלים ייסגרו בארץ. אם נתניהו היה מוחל על כבודו וחושב על המדינה, זה לא היה קורה. גם היינו מקבלים הרבה יותר כסף ממה שקיבלנו. אז לא קיבלנו. אבל הוא דווקא קיבל: נסע, נאם, ניצח בבחירות. כל השאר לא מעניין.

 

אני מסיים את הטור הזה בלי לגעת בנושאים הנפיצים כמו אחריותו הכבדה של נתניהו לשסע הפנימי, לתרבות השיח, להסתת איש באחיו. הג'יהאד שהכריז על התקשורת, כולל רדיפה אישית של עיתונאים. רמיסתו את המוסדות הממלכתיים ביותר, כפי שמשתקפת בעצם הימים האלה בהתעקשות המטורללת שלו לנשל את הכנסת ואת יו"ר הכנסת מטקס הדלקת המשואות. הוא יהפוך סדרי עולם כדי לקבל עוד קצת זמן טלוויזיה בפריים טיים. אם אין לו בעיה להפוך את יו"ר הכנסת, האזרח מספר 2, לשטיח מסמורטט, למה שתהיה לו בעיה להפוך את רוני אלשיך לבוגד?
 

אבל אין אף אחד אחר, אתם אומרים. את מי אתה מציע, אתם שואלים. אני לא מציע. בתי הקברות מלאים באלה שלא היה להם תחליף. ניסיונו של נתניהו כשנכנס ללשכת ראש הממשלה ב־1996 הסתכם בתפקיד סגן שר החוץ (גם ממנו הדיח אותו דוד לוי). זה הכל. המדינה שילמה שכר לימוד לראש הממשלה הטירון (מהומות מנהרת הכותל, חאלד משעל וכו'), אבל שרדה. מדינת ישראל חזקה. הרבה יותר ממה שנדמה לרוב הקוראים שלי. מוסדותיה עדיין מסודרים, דומיננטיים, מתפקדים. השממה במערכת הפוליטית היא אשמתו הישירה של נתניהו. הוא זה שעומד מאחורי "חוק הצינון" שייבש את מנוע הצמיחה העיקרי של מנהיגות ישראל, הוא זה שהבריח את כל נסיכי הליכוד והשמיד את כל האלטרנטיבות במפלגתו, שנראית היום כמדבר צחיח. 

ייבחר מי שייבחר, צריך לשחרר את הפקק שהתיישב לנו על הבקבוק, להודות לנתניהו על שירותו שכולל גם לא מעט הישגים, ולהמשיך הלאה. עוד לפני שדיברנו על הריקבון המוסרי שמתגלה מדי יום בענייני החקירות. חג שמח.