שאלה של מספרים: למה המינהל האזרחי מתעקש להשתמש בנתונים שקריים?

גולדשטיין השתתף בדיון על שביתת עובדי המינהל האזרחי המתקיימת זה מספר שבועות, והציג את הנתונים כדי להצדיק את דרישת המינהל האזרחי לקבלת תוספת תקציב. עזבו לרגע את העובדה שבלתי מתקבל על הדעת ש־12 שנה לאחר שאבירי הנסיגות הצדיקו את גירושם של יהודי עזה מטעמים דמוגרפיים, הם ממשיכים לספור את תושבי עזה כישראלים לעתיד. עזבו גם את העובדה שהפלסטינים היחידים שנמצאים בתחום השיפוט של המינהל האזרחי הם תושבי שטח C, ושהמינהל האזרחי לא מוסר נתונים על גודל האוכלוסייה הזאת; בואו נדבר על שיטת השידול לכסף של גולדשטיין.
 

בשימושו בנתונים על אודות אוכלוסייה שאינה באחריותו, הוא אימץ את שיטת השתדלנות של הפלסטינים כלפי ארגוני סיוע בינלאומיים והמדינות התורמות להם. וכמו במקרה שלהם, גם במקרה של גולדשטיין הנתונים שהציג שקריים. הבנו עד כמה גדולה ההונאה הפלסטינית, כאשר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בלבנון בשיתוף עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית הודיעו בדצמבר כי בלבנון חיים 174,535 פלסטינים. זאת כשלפי סוכנות אונר"א, המספר עומד על 449,957 איש. זאת אומרת, אונר"א מנפחת את המספר ביותר מפי 2.5.
 

גולדשטיין הודה כי לא המינהל האזרחי אסף את הנתונים שהוא הציג, ושמקורם ברשות. מה שגולדשטיין לא טרח לספר לחברי הוועדה הוא שכבר לפני 13 שנה הנתונים הדמוגרפיים של הרשות הופרכו. בסוף שנת 2004 קבוצת חוקרים ישראלית־אמריקאית הוכיחה שנתוני האוכלוסייה שמספקת הרשות מנופחים בכ־50%.

 

בין השאר מצאו החוקרים כי הרשות סופרת את תושבי ירושלים הערביים - כ־300 אלף איש - על אף שהם כלולים במרשם האוכלוסין של ישראל. היא סופרת גם כ־100 אלף פלסטינים שהתחתנו עם ישראלים, עברו לגור בישראל ורשומים במרשם האוכלוסין של ישראל. גם את ילדיהם, הרשומים כישראלים, הרשות סופרת כפלסטינים. הרשות סופרת כ־400 אלף פלסטינים שחיים בחו"ל, ועם השנים היא הוסיפה עוד 100 אלף תושבים שהם הילדים של הפלסטינים שחיים בחו"ל.
 

בנוסף, הם פברקו את נתוני ההגירה באופן שהצביע על הגירה חיובית לתוך הרשות ותוספת של 100 אלף איש שלא קיימים. למעשה, למעט ב־1994, אז הוקמה הרשות, בכל השנים שבהן נבדקו הנתונים נרשמו שיעורים הולכים וגדלים של הגירה שלילית. הרשות גם הגזימה בשיעורי הילודה, כאשר בפועל כבר בשנת 2012 שיעור הילודה הטבעית של יהודיות בישראל עלה על שיעור הילודה של תושבות יו"ש הפלסטיניות. על בסיס הנתונים המתוקנים, אומדן האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש עומד על כ־1.85 מיליון איש ועוד כ־1.5 מיליון תושבי עזה. 
 

אז מצד אחד, נתוני אוכלוסייה של הרשות הופרכו ובכל זאת אומצו על ידי צה"ל, לפחות לצורך בקשת תקציבים למינהל האזרחי. ומצד שני, יש נתונים אמינים יותר אך לא בדוקים של צוות חוקרים פרטי. ואין מכנה משותף בין שני המחנות. הבעייתיות שבהיעדר מאגר נתונים אמין נחשפה לאחרונה כאשר ח"כ מוטי יוגב, יו"ר תת־הוועדה ליו"ש של ועדת החוץ והביטחון, ביקש ממשרד התשתיות הלאומיות להכין תכנון לתשתיות המים והחשמל לשנת 2040 ביו"ש. בידי ישראל ישנם נתוני הצריכה העכשוויים של מים וחשמל של הפלסטינים ביו"ש, ואדרבה: נתונים אלה חושפים ברמת דיוק גבוהה את גודל האוכלוסייה. אבל לא הנתונים האלה היו בסיס העבודה של משרד התשתיות, אלא הנתונים המפוברקים של הרשות. ומן הסתם ח"כ יוגב נאלץ לדרוש כי משרד התשתיות יכין את התוכניות מחדש, על בסיס נתוני אוכלוסייה ריאליים יותר.
 

ולא זו בלבד שהמינהל האזרחי מאמץ את נתוני האוכלוסייה של הרשות, על אף שהופרכו, קציני המינהל בהנחיית מתאם הפעולות בשטחים האלוף יואב פולי מרדכי חוסמים את גישת הציבור לנתוני האוכלוסייה, זאת לכאורה תוך הפרת חוק חופש המידע. כך למשל, ביולי האחרון, אחד מראשי צוות החוקרים הדמוגרפיים, איש משרד החוץ לשעבר יורם אטינגר, הגיש בקשה לקבל נתונים לגבי מספר הלידות ברשות ביו"ש ושל מספר הכניסות והיציאות של פלסטינים מהמעברים הבינלאומיים. אטינגר מספר כי לפני שמרדכי כיהן בתפקידו הוא וחבריו קיבלו את המידע ללא עיכובים מהמינהל האזרחי. אולם הפעם במשך חודשים לא זכה לתגובה לבקשתו, ולבסוף נאלץ לפנות למשרד המשפטים ולדרוש את הנתונים מתוקף חוק חופש המידע.
 

בעקבות פנייתו למשרד המשפטים אטינגר קיבל מכתב מקצין פניות הציבור של מתפ"ש. סרן עוזאל ניסים הודיע לאטינגר כי בקשתו נפסלה. ראשית טען ניסים כי היות שבהסכם הביניים עם אש"ף (מה שמכונה הסכם אוסלו ב') ישראל העבירה את הסמכות על מרשם האוכלוסין לרשות, אסור לצה"ל לשתף את הציבור בנתונים. עוד טען כי מתן המידע המבוקש "מקים חשש לפגיעה ביחסי החוץ" של ישראל.
 

הטענה האחרונה בלתי מתקבלת על הדעת: הרי אין קשר בין יחסי החוץ של ישראל לבין העברת המידע המבוקש. אשר לטענתו כי העברת הסמכות לרשות מונעת מצה"ל לשתף במידע גורמים לא רשמיים, אין לה כל שחר. ההסכם כלל לא מתייחס לשאלה הזאת. כמו כן, עד שמרדכי נכנס לתפקידו, המינהל האזרחי העביר את המידע לחוקרים ללא קושי. על כן ברור שמדובר באי רצון של קציני המינהל האזרחי להודות שנתוני האוכלוסין של הרשות אינם אמינים, בלשון המעטה.

 

בכל פעם שאבירי נסיגה מיו"ש מתבקשים להתמודד עם העובדה כי הנתונים הופרכו, הם מגיבים באדישות. גם אם יש רק 1.85 מיליון פלסטינים ביו"ש, הם אומרים, זה יותר מדי. אבל ההבדל משמעותי. אם זהו המספר, אז יש רוב יהודי של 65%. זהו רוב שהופך את הבעיה הדמוגרפית מאיום משמעותי לאתגר מינהלי משמעותי. ויש הבדל גדול בין השניים.
 

ואם רוב של שני שלישים לא מספק אותם, אז הפתרון הבטוח למצוקתם אינו הקמת מדינה עוינת ביו"ש לצד מדינת הטרור בעזה. הרי מדינה כזו תביא במהרה לכניסת מאות אלפי מהגרים עוינים לשטחה, שיהפכו את האתגר הדמוגרפי המינהלי המשמעותי לאיום קיומי של ממש. הפתרון המובן מאליו שישראל תמיד מצאה לדמוגרפיה הוא עלייה, והוא צריך להיות הפתרון גם כיום. יש כ־700 אלף יהודים בברית המועצות לשעבר, חצי מיליון בצרפת, 300 אלף בגרמניה ומספר דומה בבריטניה ועוד כ־75 אלף בדרום אפריקה. אם רוצים להבטיח שיהיה רוב גדול וקבוע של יהודים בישראל, הדרך לעשות זאת היא בהעלאת חצי מיליון יהודים לישראל ב־10־15 השנים הבאות. וזה ממש לא בשמיים.
 

בשבוע הבא ייכנס מתאם פעולות בשטחים חדש לתפקידו. על הממשלה להורות לאלוף החדש כמיל אבו רוקון לבצע בשקיפות ובשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אומדן אוכלוסייה אמיתי של תושבי יו"ש הפלסטינים ואומדן נפרד של האוכלוסייה הפלסטינית בשטח C. רק כך יוכלו הממשלה והציבור לנהל דיון מציאותי על העתיד הריבוני של יו"ש, ורק כך תוכל הממשלה לבחון את הצרכים התקציביים האמיתיים של המינהל האזרחי.