בראיון ערב החג ל"מעריב־סופהשבוע" אמר הרמטכ”ל גדי איזנקוט כי הוא אינו אוהב להשתמש במאזן הדם בעימות הישראלי־פלסטיני. הוא ענה בכך על שאלה שהתייחסה לטענות של הימין הקיצוני, כאילו צה”ל בהנהגתו הוא צבא רופס. אבל על רקע אירועי סוף השבוע בגבול עזה אין מנוס אלא להזדקק שוב למאזן הדמים. צה”ל השתמש באש חיה והרג 17 עזתים ויש כ־800 פצועים. נכון, כולם גברים בגילאי 18־30. עשרה מהם פעילי הזרוע הצבאית של חמאס ואנשי ארגוני טרור נוספים. ובכל זאת, אין בכך כדי להפוך את המשוואה לקלה יותר לעיכול.
בראיונות הדגישו שוב ושוב הרמטכ”ל וגם דוברים אחרים כמו אלוף פקוד הדרום אייל זמיר ודובר צה”ל תת־אלוף רונן מנליס כי צה”ל נחוש למנוע מהמפגינים לפגוע בגדר, בתשתיות ביטחוניות אחרות, קרי ציוד הנדסי שבונה את המכשול, במוצבי צה”ל, ומעל לכל - למנוע מהם לחדור לישראל. ואכן הכוחות הפגינו נחישות רבה, אולי רבה מדי. שכן, אם נחזור לדברים שהשמיעו איזנקוט והדוברים האחרים, הם גם ציינו שוב ושוב כי הם יפעלו כדי למנוע נפגעים רבים מדי. זאת משום היותם מודעים לכך שזה בדיוק מה שחמאס ביקש להשיג.
לפי תפיסת חמאס, שחיי אדם אינם נחשבים בעיניו, ככל שיהיו יותר נפגעים פלסטינים - כך “תמונת הניצחון” שלו גדולה יותר. ואם המאבק בין ישראל לחמאס הוא “משחק סכום אפס”, הרי כל הישג של חמאס הוא בעצם הפסד ישראלי. צה”ל לא הצליח להשיג את האיזון העדין – להיות גם נחוש בהעברת המסר התקיף לצד השני וגם להימנע ממספר נפגעים משמעותי. ומדובר רק ביום הראשון לתהליך שעתיד להימשך עוד חודש וחצי, עד לאחר יום העצמאות (יום הנכבה - האסון בעיניהם) במאי.
מבחינה זו, חמאס השיג את מטרתו. הוא הצליח להביא עשרות אלפי מפגינים שהתגרו בצה”ל, יידו אבנים לעבר כוחותיו, ניסו לפגוע בגדר בדרכים שונות וגם יכולים להתפאר בעוד “שאהידים”. גם בזירה הפנים־פלסטינית רשם חמאס הישג. הארגון אילץ את יו”ר הרשות הפלסטינית להגיב והוא קורא לשביתות היום, שגם הן עלולות לצאת מכלל שליטה ולהתדרדר לאלימות.
ואם נבדוק מה קרה בזירה הבינערבית, הרי שמדינות רבות, בהן מצרים, גינו את ישראל. וכך שוב מגלים בירושלים, שלמרות האויב האיראני המשותף לה ולעולם הסוני, הבעיה הפלסטינית צפה ועולה שוב ושוב כמו פצע פתוח שמסרב להגליד. גם הדרישה לדיון חירום במועצת הביטחון אינה מסבה נחת לישראל ומעלה מחדש את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום.
אבל החשוב מכל, ישראל וצה”ל לא יוכלו להרשות לעצמם מאזן דמים יומי של עשרה או שבעה פלסטינים הרוגים ומאות פצועים בכל יום. צה”ל יצטרך לחשב את מסלול ההתנגשות שלו מחדש - ולשים הפעם יותר דגש על האיפוק. אחרת, צעדות יומיות או שבועיות של פלסטינים לעבר שטחה של ישראל עם הרוגים רבים – תרחיש אימים מזה שנים - יהפכו למציאות ממשית.