למה אני מפקפק בקיומו של האל? בגלל 5 בספטמבר 1997. מה קרה בתאריך הזה? אמא תרזה הלכה לעולמה לאחר 87 שנים של עבודת קודש הומניטרית. אבל האמת היא שאף אחד לא ממש שם לב לזה. למה? כי כמה ימים לפני כן הנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים, והעולם רעש וגעש. מרוב מהומה ושידורים חיים וכותרות ענק ואלטון ג׳ון, אף אחד לא שם לב שמאמא תרזה כבר לא איתנו. מרוב שיק וגלאם של הנסיכה, אף אחד לא שם לב שהאישה שהפכה למילה נרדפת לפעילות צדקה הלכה לעולמה.
אם האל היה איתנו, הוא היה דואג שאמא תרזה לא תמות כמה ימים אחרי דיאנה. אם היה כזה, אני בטוח שהוא היה דואג לצייד אותי בכישרון לכדורגל (בעמדת הקשר), לא הייתי מתעסק בכתיבה אלא במשהו שבאמת מועיל לעולם - להגביה כדורים מאמצע המגרש אל החלוצים. אם היה, הוא היה דואג שהמטבוליזם לא היה מתעלל בכל מי שעבר את גיל 30. אם היה, תוכנית הבוקר של טל ואביעד הייתה מתאימה את עצמה לשעון שלי ומשודרת יותר מאוחר, באזור 11. אם היה, הוא היה דואג שארוחת ביג מק במקדונלד׳ס הייתה נחשבת להוצאה מוכרת במס הכנסה.
האמת היא שפעם השתתפתי בקליפ של אל, כלומר הדבר הכי קרוב אליו - אייל גולן - עבור 12 כדורי ריטלין. זה היה לפני עשר שנים בערך, בתקופה הקשה שלי, שבה הייתי מוכן לעשות דברים אפילו יותר גרועים בשביל כדורים. לנדב את הפרצוף שלך לטובת הצלילים של אייל גולן זה לא כבוד גדול בעיני. הדיסוננס שקיים בשירים שלו לבין המציאות שלו - שעליה אנחנו שומעים בדרך כלל אצל גיא פינס - הופך אותו לטעמי למוצר מזויף.
כשאני שומע את אייל גולן מזמר שהוא ״יושב בחוף הים מחשבות מפה לשם, אולי טעיתי שאמרתי לך ללכת, ברוח האוויר מתקרב לו האביב, אך בלבי בתוך תוכי השלכת, אני שוחה בים של מחשבות איך אישן בלעדייך בלילות״, קשה לי להאמין לזה. כבר ראינו מספיק תמונות שלו עם דוגמניות בשביל להבין שאין לו בעיות שינה ושהוא לא הטיפוס שיושב בחוף הים ומהרהר בקשיים שלו עם נשים.
הדיסוננס הזה בא לידי ביטוי במיוחד בפרויקט שבו הוא שר ״דואטים״ עם זהר ארגוב, כלומר עם קולו של זהר ארגוב. כשזהר ארגוב שר ״יום יום אני הופך מחומר לאבק״, אני מאמין לו, והמילים אפילו מקבלות משמעות רחבה יותר בסבטקסט. כשאייל גולן שר את השורה הזו, זה לא ככה. לזהר יש יתרון גדול על גולן - הוא באמת חי חרא של חיים ולכן יכול לשיר עליהם ועל הקשיים שלו. מעבר לזה, גם הקול של זהר הרבה יותר עוצמתי ומרטיט, אבל זה כבר משהו שהוא בגדר העדפה אישית שלי.
בניגוד להרבה ימים מהתקופה ההיא, את היום שבו נתתי את הופעת המשחק הכושלת בקליפ של גולן אני זוכר היטב. איש ההפקה התקשר ואמר שאין להם כסף, אבל זה כבוד להשתתף בקליפ של הזמר הלאומי. אני אמרתי שכבוד לא מעניין אותי, מה שמעניין אותי זה כדורים. כעבור רבע שעה הוא התקשר והודיע שהשיג 12 כדורי ריטלין.
״רגע״, אמרתי לו, ״מאיזה סוג?״.
״מה זאת אומרת?״.
״יש שלושה סוגים של ריטלין - הרגיל, ה־SR, וה־LA״.
״מה זה משנה? זה לא הכל ריטלין, כאילו אותו הדבר?״.
״מה זה משנה? לכל כדור יש מנגנון פעולה שונה שמביא איתו חוויה שונה. זה כמו שתגיד לי שחדר רגיל בבית מלון זה אותו הדבר כמו סוויטה. תסתכל מה כתוב על הקופסה ותגיד לי איזה סוג זה״.
״או־קיי״, הוא אמר, ״זה של ה־SR״.
״אני מגיע״, אמרתי מיד. הסוג הזה היה האהוב עלי.
״אתה רוצה לשמוע קודם את השיר של אייל? להתחבר אליו?״, שאל איש ההפקה.
״לא״, אמרתי, “אם יש כדורים, אני שם. בבקשה רק תכין לי כוס מים ליד הכדורים ותרשום כבר עכשיו על הקופסה: ״נא לא לגעת, שמור לליאור״.
אני מניח שאם היה אלוהים, הוא היה מסדר שהתשלום על הקליפ יהיה מכון גמילה פרטי ולא 12 כדורי ריטלין. אבל למזלי יש לי את אמא שלי, שלא הרבה זמן אחרי אותו היום דאגה לשלוח אותי למכון בלוס אנג׳לס, בשם ״liberty house״ (״בית החירות״), שעזר לי לצאת מעבדות (לחומר) לחירות. ומאז ועד היום לא מצאתי את עצמי עושה דברים קשים כמו להשתתף בקליפ של אייל גולן.