השבוע הזה הזכיר לי את הסיפור של מאיר דגן המנוח, חובב פלאפל ידוע: כשהיה מגיע לאשר מבצעים של המוסד אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו בירושלים, לא היה ממהר אחרי האישור לחזור לתל אביב. אם המבצע היה פשוט יחסית וללא הרבה סיכונים - היה מרחיק עד לפלאפל באבו גוש. אם היה מדובר במבצע מורכב ומסוכן - היה נשאר באזור מחנה יהודה. בכל מקרה, הוא ידע שיגיע טלפון מנתניהו שהתחרט על האישור שנתן ויקרא לו לחזור.
סלידתו של נתניהו מהכרעות ידועה. בין עשה לאל תעשה - הוא תמיד יעדיף את אי־העשייה. דווקא בנו של ההיסטוריון ואדם בעל חוש היסטורי מפותח משל עצמו, מבכר את האהדה על ההחלטה. המחיר הפוליטי של אי־עשייה הוא תמיד יותר זול. הרבה יותר קשה לשפוט ולבקר החלטה שלא התקבלה על פני זו שיושמה.
והוא גם יכול להצדיק לעצמו את הגישה הזאת. השבוע הוא השלים תשע שנים רצופות בתפקיד ראש הממשלה, שבהן קשה להצביע על החלטה משמעותית אחת שקיבל. בכל התקופה הזאת לא ניסה אפילו להציע חזון לעתיד יהודה ושומרון ולהבטחת הרוב היהודי בישראל, לא גיבש שום אסטרטגיה מול עזה ולא יישם שום מדיניות יעילה מול איראן, למעט נאומים חוצבי להבות שלא רק שלא סיכלו, אולי אפילו דרבנו את חתימת הסכם הגרעין המחפיר.
"ואף על פי שלא הכרעתי בשום נושא", הוא יכול לומר לעצמו, "מצבה של ישראל נראה טוב: מסביבנו פרץ אביב ערבי, בארצות הברית נבחר נשיא ידידותי מאין כמוהו, השקט בצפון נשמר, ומבלי שעשיתי דבר בנושא הפלסטיני - נסיך סעודיה מכיר בזכות הקיום שלנו. אז כן, יש טרור בודדים, אבל הוא בטח ממומן על ידי הקרן החדשה".
אך יש מחיר לגישת ה"שב ואל תעשה": בזמן שלא החלטנו מה עושים עם איראן, היא התפשטה בכל האזור, ויש לה היום יותר משני גבולות איתנו. בשעה שהמנהיגות שלנו סופרת טוקבקים, יושבים באנקרה מנהיגי רוסיה, איראן וטורקיה ומחלקים ביניהם את סוריה.
ישראל היא לא פקטור. חוסר היכולת להחליט גרר אותנו למלחמה מבישה של 50 יום מול חמאס, והוא מאיים להוביל אותנו לעוד אחת. אסור להקל ראש באירועי סוף השבוע הקודם בעזה. חמאס יצא מהם מעודד, קיבל את מנת הנפגעים שרצה ואת תשומת הלב העולמית, ועכשיו הוא ירצה להמשיך ביתר שאת. אנחנו נכנסים לתקופה שבה פוטנציאל ההתלקחות יישאר גבוה. נתניהו שוב מקווה שצה"ל יפטור אותו מהצורך לקבל החלטה. הצלפים של צה"ל יעשו הכל כדי לשמור על הגבול, אבל זה בדיוק מה שחמאס רוצה. הלוחמים הנהדרים שלנו הם לא תחליף לקבלת החלטות מדיניות.
גם כאן, נתניהו בחר להיגרר ולא להוביל. עם כל הבוז שלו לאבו מאזן, הוא זרם איתו למהלך הפיוס הפיקטיבי שרק נועד להשפיל את חמאס. אבו מאזן ישמח לראות אותנו ואת חמאס מדממים, ואנחנו הולכים איתו. נתניהו פוסל בעקביות כל יוזמה ורעיון שנועדו להקל את המצב בעזה ולהרחיק מלחמה. ואם תשאלו אותו מה הוא רוצה להשיג במלחמה הבאה בעזה - לא תקבלו תשובה. אין לו מושג. הוא לא רוצה לכבוש את עזה. הוא לא ינסה למוטט את חמאס. מה כן? נמתין לתגובות הגולשים בפייסבוק ואז נחליט.
סטארט־אפ ניישן
השבוע זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הצורך שלו לרצות את הקהל הוביל אותו למחוזות מביכים. הביוגרפיה המצוינת שכתב עליו בן כספית הזכירה לי איך ב־2002, כאזרח פרטי, הופיע "מר איראן" מול הקונגרס האמריקאי ודרבן אותם לתקוף דווקא בעיראק, משום ש"סדאם חוסיין מפתח נשק גרעיני".
כך היה גם בסוריה. כש"דאע"ש" הפכה למילת הבאזז בעולם המערבי, הצטרף גם נתניהו למקהלה שדרבנה את ארצות הברית להילחם נגדם. כשמסתכלים על תופעת דאע"ש בפרספקטיבה, לא ברור מה היה לנו דחוף להתייצב נגדם. כן, הם אידיאולוגיה מתועבת, אבל האם דאע"ש באמת היה איום על ישראל?
לבד מהעובדה שערף את ראשיהם של כמה עשרות אזרחים מערביים וגם דאג לצילום מסוגנן של הפעולה, הוא התמקד במאבק בשיעים, שהם האיום האמיתי עלינו. ישראל לא באמת העסיקה את דאע"ש.
כל עוד התקיים "המדינה האסלאמית" הוא חצץ בין עיראק ובין סוריה, ומנע מאיראן להשלים את הסהר השיעי מהמפרץ הפרסי ועד לים התיכון. עכשיו כשהובס, וכשארצות הברית עומדת לסגת לחלוטין מסוריה, יכולה איראן לזרום באין מפריע דרך עיראק לסוריה וללבנון. ידיד ישראל (האמיתי) דונלד טראמפ עומד להתנתק מהאזור, ואנחנו נשארים עם הדייסה האיראנית שעזרנו לבשל.
כמה דייסות כאלה מתחילות עכשיו לבעבע. בחודשים האחרונים אנחנו דוחקים בארצות הברית לסגת מהסכם הגרעין, אף שנסיגה כזאת עשויה להותיר אותנו לבד מול איראן שרצה לגרעין. כדאי לזכור שג'ון בולטון, עוד ידיד אמיתי של ישראל, הוא ממובילי הגישה שארצות הברית לא תפתור עבור ישראל את הבעיות שלה, אלא רק תספק לישראל כל מה שהיא צריכה כדי להילחם.
ישראל צריכה להפנים שאין לה יותר שותף מעצמתי באזור. יש כאן שחקן מעצמתי אחר, שמתחבק עם רוחאני וארדואן, ועם כל ההערכה שלו לנתניהו - הוא לא חבר. במקרה של עימות, ארצות הברית תעניק סיוע, סעודיה תשלח סימפתיה במסרים חשאיים, אבל אנחנו לבדנו.
גם בשנתה ה־70 ישראל היא עדיין סטארט־אפ: עדיין נלחמת על מקומה, ללא גבולות מוסכמים, עם סביבה עוינת, תחושת ארעיות ושסעים פנימיים עמוקים. חברות מבוססות וממוסדות צריכות ניהול שלא יקלקל את הקיים ושימשיך בצמיחה מתונה. סטארט־אפ, שעדיין צריך לשרוד בסביבה דינמית, צריך מנהיגות.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר.
[email protected]