הכלל באזור ברור: תאמין למה שהמנהיגים אומרים בשפתם

אני מודה, אני מתוח. ממש. התחושה שבכל רגע יכולה להתפתח מערכה צבאית גדולה בצפון מייצרת אי־שקט בסיסי. יותר מזה, אני חייב להתוודות: יש לי תחושות מעורבות, מוזרות, שלא היו לי בעבר. אני קורא את האיומים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ואני חווה תהליך פיזי מוזר: מצד אחד הפה נפער, היד מושטת למצח ואני חוזר שוב ושוב וממלמל לעצמי: "לא יכול להיות שהוא אמר את זה". מצד שני, גואה בי איזה רגש מוזר של שמחה, אפילו עונג על הדיבור הגס. כל כך לא מנומס ולא מעודן אבל יש בו משהו אמיתי, מזכך ומרענן. כמו לצפות בבריון שמכה עבריין. שילוב של זעזוע וגועל מלווה בתחושת נקמנות ושמחה. 
 

האמת היא שנשיא סוריה בשאר אסד הוא באמת חיה, מנוול, פושע מלחמה. הגיבוי שהוא מקבל משחקני ה"מוסר" רוחאני, פוטין וארדואן גם מטריד וגם דוחה. ברית הצבועים והרוצחים שלא מתביישים להטיף מוסר. תארו לעצמכם את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מעז ואומר לפוטין את מה שהוא באמת היה רוצה לומר לו: "ולדימיר, אתה מבייש את המורשת הרוסית ואת המדינה שלך, שהייתה שחקן מרכזי בבלימת כוח הגזענות והרוע המוחלט לפני 75 שנה. אתם, שלצד ארה"ב הצלתם את העולם מהנאצים והיטלר, הפכתם עכשיו לחלק מהרעים עם איראן, שהיא כוח רצחני; אסד, פושע מלחמה; וארדואן, הדיקטטור המחופש. זה מה שרוסיה הפכה להיות?".
 

נתניהו היה יכול להוסיף עוד כמה דוגמאות, כאחד המנהיגים בעלי התודעה ההיסטורית הכי מפותחת בעולם. אבל נתניהו לא יגיד את זה, כי זה לא מקובל, לא מנומס וגם לא חכם. זה היופי אצל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ: הוא עוד יכול להגיד דבר כזה. לפעמים זה ממש מטורף ולפעמים גורם סיפוק. עכשיו נראה מה הוא יעשה, זו השאלה הגדולה. 
 

טראמפ חייב להגיב. הוא כבר אמר, הוא כבר צייץ, הוא כבר קבע קו אדום, הוא כבר איים. אם לא יקיים, יהיה בדיוק כמו קודמו בתפקיד ברק אובמה. כלי ריק, מנהיג שמשדר חולשה ורפיון בלי רעיון מסודר למזרח התיכון. האמת היא שטראמפ הוא בהרבה מובנים כמו אובמה: אין לו תוכנית, אין לו אסטרטגיה, ובגדול הוא ממשיך את המהלך האמריקאי שמטרתו התנתקות וחזרה הביתה מהמזרח התיכון. אובמה וטראמפ רוצים לחזור הביתה בשלום ולגלגל את הבעיה לאחרים. ובמקרה האחרים הם גם אנחנו. לכן אפשר לשמוע שרים בקבינט הישראלי שמתפללים שטראמפ לא יסוג ויגיב. 

 

נשיא ארה"ב יכול להגיב נקודתית. הוא גם יכול להעלות את הרף וללכת על מהלך כולל גם מול פוטין, שיאיץ את ההסלמה וההתחממות שמשפיעה גם עלינו. חוץ מענייני האסטרטגיה והביטחון, ישנו עניין המוסר. מה שונה רצח גם באמצעות גז כימי מרצח באמצעים קונבנציונליים? הוא לא שונה. אבל האם העולם יכול לעבור לסדר היום ממהלכי אסד, זו שאלה שמותחת את גבולות המוסר וההיגיון.

 

שוב עולה השאלה איך מרשה לעצמו מנהיג לפעול באופן כזה אחרי שכאילו למדנו את לקחי השואה וטראומת ההשמדה של העם היהודי. לשאלה הזו אין תשובה, יש רק סימני שאלה נוספים. אחד מהם התעורר אצלי אחרי שצפיתי בסרט המצוין "יום הראשון האחרון של אוגוסט" שביים אלי גרשזון, עורך וידיאו שאני עובד איתו. מפיק הסרט הוא צבי קריצר, יהודי ישראלי ממלטאיי שבליטא. הסרט מביא את סיפור השמדתם של רוב יהודי ליטא, שאת רובם רצחה הקהילה הליטאית, משילוב של אנטישמיות, לאומניות וחמדנות. מיד אחרי הכיבוש הגרמני יזמו הליטאים מהלכים עצמאיים שהביאו להשמדת כ־90% מיהדות ליטא בכמה חודשים, האחוז הגבוה ביותר באירופה. 
 

היהודים הובלו לבית הכנסת ואז לבורות הריגה, שם נורו למוות. אחת מגיבורי הסרט התיעודי שהוקרן ביום השואה בפסטיבל בטורונטו אמרה שהיעילות המקומית של הליטאים נתנה לנאצים את הרעיון ל"פתרון הסופי". בעדויות בסרט מתוארות הביזה וחלוקת השלל של השכנים, שלא נקפו אצבע להצלת היהודים, ומהן עולה שיהודים נרצחו גם בעבור זוג נעליים.
 

הסרט מעורר דיון פנימי בליטא, כי הוא חושף תיעוד מדויק של מעשי הטבח ומציג את מי שנחשבו כגיבורים, שלקחו חלק בשחרור ליטא מעול הרוסים והסובייטים, כפושעי מלחמה צמאי דם. הכאוס המתואר בסרט מזכיר את מה שקורה בחלק ממדינות האזור, בעיקר בסוריה, שם פועלות כנופיות הרצח של אסד. וזה קורה בסמוך אלינו. לפני שבועיים שאלנו "מה נשתנה הלילה הזה?". את השאלה הזו אנחנו צריכים לשאול גם היום ולבחון איפה אנחנו נמצאים במשוואה. התשובות לא תמיד נעימות. 

 

תחושות הנקם והצדק מול מעשיו של אסד מעלות את השאלה הברורה מאליה: האם תגובה ישראלית תגרור את ישראל למלחמה? עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" תומס פרידמן, אמר השבוע: "הפתרון למצב הנוכחי בסוריה, שבמסגרתו יש התנגשויות בין פלגים רבים בשטח, הוא כינון הסכם דוגמת הסכם 'טאיף', שהביא את הקץ על מלחמת האזרחים הלבנונית. הסכם זה, שנחתם בשנת 1989 כלל חלוקה של המושבים בפרלמנט הלבנוני שווה בשווה בין הנוצרים למוסלמים. הסכם מסוג זה יצר הנהגה שווה, והצדדים הגיעו להשלמה". 
 

פרידמן מאמין שהדגם שלו יצליח גם בסוריה של היום, והוא לא רואה פתרון אחר למצב. זו ראייה מעניינת, שלהערכתי לא יכולה לקרות לפני תבוסה של אחד הצדדים והיא רק מחזקת את התחושה שהמלחמה קרובה. פרידמן חזר בהרצאה על הכלל: "במזרח התיכון אל תאמין למה שמנהיגים אומרים לך בחדרים פרטיים - תאמין למה שהם אומרים בשפה שלהם לעם שלהם. זאת בשונה מארה"ב שבה המנהיגים משקרים לציבור, אך אומרים את האמת בחדרי חדרים". 
 

הכי חשוב זה להקשיב למסרים הפומביים. בינתיים הם מבשרים על עימות. נכון, הוא לא ודאי ולא בטוח, אבל אולי עדיף עימות עכשיו מאשר דחייה של ההתנגשות בתנאים הרבה פחות טובים לישראל.