1. בצפון קדרו פני השמיים. המתיחות גואה והחשש מתגובה איראנית על התקיפה הישראלית מתעצם. כששורות אלה נכתבות, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ טרם מימש את הבטחתו להגיב, והאיראנים טרם הגיבו. לכאורה לאף צד אין עניין במלחמה, במיוחד כשמעורבים בה ארה"ב ורוסיה, זו שמבקשת לעזוב את סוריה ולהחזיר את כוחותיה הביתה וזו שנראה כי מבקשת להתבסס סביב משטרו של בשאר אסד, ביחד עם בת בריתה החדשה איראן.
ישראל, שבדרך כלל הצליחה להימנע מהתערבות בטרגדיה המתרחשת בסוריה, למעט שמירה על האינטרסים הביטחוניים וסיוע רפואי־הומניטרי לאזרחים סורים, מוצאת עצמה לפתע שלא בטובתה בעימות ישיר מול איראן על אדמת סוריה, באופן שמחייב את הקבינט הישראלי לנהוג בתבונה, בהיגיון ובאחריות.
מספר אינטרסים ביטחוניים ברורים יש לישראל בסוריה: שמירה על חופש טיסה לצורך איסוף מודיעין, מניעת התבססות צבאית איראנית בסוריה ובלבנון, מניעת מעבר נשק אסטרטגי לחיזבאללה בלבנון, מניעת זליגת המלחמה לשטחנו בגולן והימנעות מעימות עם הצבא הרוסי בסוריה. ישראל נצמדת לאינטרסים הללו בלבד, וגם לתקיפה המיוחסת לה בשדה התעופה 4־T היה קשר ישיר לאינטרס מרכזי כזה.
האיראנים שספגו הרוגים בתקיפה מאיימים להגיב, אך ספק אם יעשו זאת ישירות משטח סוריה. תגובה אפשרית יכולה להיות פעולה קשה ביעד ישראלי בחו"ל: ניסיון לפגוע במטוס, בשגרירות או בריכוז תיירותי. פגיעה כלשהי בישראל משטח אדמת סוריה יכולה לגרור תגובה שתחסל את משטרו ויתרת צבאו של אסד.
זוהי תקופה של הליכה על הסף, שמחייבת את ישראל להגדיר שני יעדים ברורים: המשך שמירה על האינטרסים הביטחוניים החיוניים ונקיטת כל הפעולות הנדרשות למניעת הידרדרות למלחמה עם איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס. בסופו של דבר, לכולנו יש עניין לצפות בנאום ראש הממשלה בטקס המשואות, ויהיה קשה לצפות בו מן המקלטים.
2. לאחר שהחליט להסיג את צבא ארה"ב מאפגניסטן, שכנעו הקצינים הבכירים בפנטגון את טראמפ כי מדובר במהלך תבוסתני שיפגע בו כנשיא המעצמה הגדולה, והוא חזר בו. עכשיו טראמפ מנסה לברוח מהמזרח התיכון ולהעביר את הוצאות העתק מהמדבריות שלנו לכלכלה האמריקאית המתמודדת עם סין. אך כעת, לאחר שהודיע על יציאה מסוריה, מאתגר אותו אסד בתקיפה כימית נגד אזרחים.
יחד עם היועץ החדש ג'ון בולטון, טראמפ צפוי לממש את הבטחתו ולהגיב, אך יעשה זאת בהקשר המתאים ותוך הימנעות מעימות עם רוסיה. הוא ינסה לנהוג כשריף, אך יפעל לתיאום עם מדינות אירופה. בפעם הקודמת הוא שיגר 59 טילי שיוט מסוג טומהוק לסוריה, שהיו כוסות רוח למת, וכעת הוא יצטרך להמציא פורמט תגובה יעיל יותר.
3. פעם, בפסגת וואי פלנטיישן, באחת ההפסקות במדשאה, כשאני מעשן והנשיא ביל קלינטון משחק בכדור עם כלבו באדי, שאל אותי הנשיא אם שמעתי על מדיניות "YOU GO". שאלתי אותו אם מדובר במדיניות לגבי יוגוסלביה שבוססה אז בתוך מלחמה, וקיבלתי תשובה שלילית. "מדובר במדיניות חדשה של אירופה: כשמתנהלת מלחמה, הם פונים אלי להתערב במקומם. זה 'יו גו פירסט' ('אתה תלך ראשון')", נאנח הנשיא.
אני מזכיר זאת, כי מה שמתרחש כעת בסוריה אמור להטריד את מצרים, את סעודיה ואת מדינות המפרץ, מדינות עם כוח, כסף וצבא שעומדות מנגד כשבסוריה טובחים באזרחים וכשאיראן משתלטת על המדינה. גם הן מעדיפות לראות את ישראל תוקפת ואת ארה"ב מאיימת, ומקוות ליהנות מתוצאות המשחק בלי לשלם כרטיס.
4. פעם שאל אותי בן שיחי מדוע הרמטכ"ל לשעבר, כשהוא כבר חופשי ומאושר, לא עוסק בדיג? "זה יישמע לך אולי אידיוטי, אבל אין מי שיחזיק עבורו את החכה", השבתי. אני כותב את הדברים הללו כדי לפנות למפקדַי לשעבר רא"ל (במיל') גבי אשכנזי, בני גנץ, שאול מופז ונוספים, להפסיק לחשוב ולהתלבט, ולהצטרף לעשייה הפוליטית. לכו להשפיע!
לא חשוב אם במפלגת העבודה, אצל יאיר לפיד, או אפילו בליכוד ובבית היהודי. לכו עם אורלי לוי־אבקסיס - רק התייצבו וסייעו להובלה ולהחזרת המדינה לפסים. לא נולדתם מספר אחת, ומספר אחת כבר הייתם. עברתם את הצינון הפוליטי שגזר עליכם נתניהו. אני מכיר את כולכם, אתם לא אנשי עסקים גדולים ולא יודעים כמו אהוד ברק לעשות לביתכם. מצד שני, יש לכם הרבה ידע וניסיון, אתם מבינים באנשים, בתהליכים, בשיח, במציאות, בביטחון ובכלכלה. לכל אחד מכם יש צלקת, טראומת עבר וחשש מהעתיד - אבל אין טובים מכם.
אני חושש שאקלע לדעת רבים בקריאה שלי אליכם: קומו מהכיסאות, רדו מן היציעים והיכנסו למגרש. זה נכון ששם, בניגוד לצבא, לא כל אחד ייכנס אליכם עם דעתו וייצא עם דעתכם, וזה נכון שלא אדם אחד בלבד צריך למנות אתכם אלא קהל גדול של בוחרים (אם לא בפעם הראשונה כשתשוריינו, אז בפעם הבאה), ובכל זאת: קומו ועשו מעשה. הגיע הזמן.
5. איבון רזון, בת ה־90, ניצולת השואה מסלוניקי, איננה בקו הבריאות. את הראייה כבר איבדה, אבל כעת היא עסוקה בפרויקט חשוב, ולדבריה, כשהיא עוסקת בו, הראייה שבה אליה לכמה דקות. מסתבר שישנו שיר יווני עתיק שנקרא "רכבת החיים", שבוצע על ידי זמרת יוונייה שנפטרה מזמן. את השיר הזה אימצו הנשים היווניות במחנה הריכוז באושוויץ, לאחר ששינו את מילותיו והתאימו אותן למציאות הנוראית המתארת את חייהן במחנה. שם, על מיטות הקומתיים, רגע לפני שעשו את הדרך לתחנה הסופית, הן נהגו לזמזם אותו.
מי שסיפר לי בהתרגשות על הפרויקט המדהים הזה שנעשה לרגל יום השואה הוא שבתאי (סבי) חנן, קצין צה"ל משוחרר הפעיל מאוד בתחום יהדות יוון, קירוב התרבות והנצחת המורשת. בימים הללו הם מקליטים בבית החולים את איבון רזון שזוכרת טוב מאוד את השיר ההוא ומבצעת אותו מחדש בליווי בוזוקי של יוסי רומנו (בנו של חיים רומנו), דור שני לשואה, ועם שירתו של אסי יחיאל, דור שלישי לשואה, שמצליח מאוד ביוון, ועם נגנים נוספים לרבות מיוון.
שבתאי סיפר לי על החיבור החזק שנוצר בין איבון בת ה־90 לאסי הזמר הצעיר, ומציין שהפרויקט "מחזיר את איבון לחיים, לאחר שהייתה בנתק מוחלט מסביבתה בבית החולים". כשיחיאל בא למיטתה בבית החולים ושר לה את השיר, היא פקחה את עיניה, החלה לזמזם ולשיר איתו את השיר שליווה אותה ואת חברותיה בתופת ובימים הנוראיים.
אני כותב את הסיפור המרגש הזה, גם כי הוא מרתק וגם כהצדעה קטנה ואישית ליהדות יוון, שהובלה למחנות המוות ואשר חלקה לא סופר בהרחבה, כמו גם סיפורה של שואת יהדות צפון אפריקה. תהא כתבה זו קטע קטן בפאזל לתיקון העיוות. אני רק מתפלל שאיבון רזון תזכה לראות את היצירה המחודשת והכואבת על הבמה ובטלוויזיה בקרוב. לו יהי.
6. בימים שבהם "מעריב" חוגג 70 שנה, אני נזכר בקבלת תעודת העיתונאי הראשונה בחיי. זה היה ב־1983, והתעודה הייתה חתומה על ידי לוי יצחק הירושלמי ז"ל, סגן עורך "מעריב". נשאתי אותה בגאווה ולעתים הייתי "שוכח" אותה על השולחן בחדר האוכל בקיבוץ, בזמן שהייתי הולך לעגלת ההגשה לקחת שניצל נוסף.
העורכים במדור המקומי של "מעריב" גייסו אותי ככתב לאזור השרון והשומרון, לאחר שגילו את כישורַי כדובר השומר הצעיר. אני הייתי אז סדרן עבודה בקיבוץ והיה לי מכשיר טלפון שבאמצעותו העברתי ידיעות קטנות ואזוטריות. בראש השנה הגיעה חבילה לדואר בקיבוץ עם אלבום מהודר כמתנה מהעיתון אלי עם הקדשה של העורך. ואז באו אלי מ"על המשמר" ואמרו לי שלא ייתכן שאכתוב ל"מעריב" ולא לעיתון התנועה. מאז עבר העיתון הרבה גלגולים וידיים, ואני שמח להיות גם היום חלק קטן ממנו במלאת לו 70. מזל טוב.
שבת שלום.