חייבים לדבר על עזה. אומנם בסוריה מתקדרת חשרת סופה, אבל זה רק בכאילו. שום תקיפה אווירית, ישראלית או אמריקאית, לא תשנה את המציאות שבה אסד הולך ומשתלט על סוריה. אם מישהו רוצה למנוע ירידה של צבא סוריה דרומה לגבול עם ירדן ואחר כך לאזור קוניטרה ורמת הגולן, שיתכבד ויכניס לשטח חיילים. אני (מקווה) לא רואה את זה קורה.
בינתיים חייבים לדבר על עזה. זו חתיכת סיפור דפוק וכתם ממאיר שהולך ומתפשט ומשחיר כל אזרח ואזרחית, לא רק את המעורבים הישירים, חיילי צה"ל שהם תרנגול הכפרות של כולנו. מיד אחרי יום ההפגנות הראשון היה ברור שרק ועדת בדיקה ממלכתית תרגיע את רמת החיכוך, מעין איתות של דיר בלקום ליורים בעם. זה לא קרה. צה"ל דיווח שהוא עצמו מנהל תחקיר מקיף כדי לבלום את מתקפת הדרישות לחקור במועצת הביטחון, בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג ובאיחוד האירופי.
לא יועילו הטענות על כך שאסד אכזרי יותר. זה ממש נכון, אבל אנחנו לא אמורים למדוד את עצמנו על פי הסרגל של אסד ופוטין, אלא אם כן אנחנו מוכנים להיות כמוהם, לירות ללא הבחנה - והולך ומצטייר הרושם שזה מה שקורה בעזה.
פרשנים מסבירים לנו שחמאס רוצה בנפגעים. יכול להיות. נפגעים הם כלי פוליטי שכולם עושים בו שימוש. בעיקר כדי להתקרבן. כולל מדינת ישראל. לכן חייבים לדבר על עזה בעיקר בגלל הטון של השיח הפנים־ישראלי ברחוב, ברחבי הרשת ובתקשורת המיינסטרים. והטון הוא כאילו "ניצחנו", בתוספת אנחת רווחה: הם לא עברו. שוטים שכמונו. שם המשחק האמיתי בעזה כיום הוא נראות, שזה עוני מחפיר, מספרי הרוגים ופצועים והיכולת של העזתים לתלות בנו את האשם. ובחזית הזאת חמאס מנצח וצובר נקודות בכל יום שישי.
נכון שחמאס לא מנצח בנוקאאוט. את ה"ניצחון" הזה הוא משאיר לצלפים, לפגזים ולטילים מהאוויר. חמאס מנצח בנקודות. פה אישה הולכת לבדה עם דגל מול הגדר ונופלת בירייה, שם נער חוטף כדור בראש מול הצד שלנו שמציג אלפי חיילים חמושים, ועשרות טנקים מול נערים נושאים צמיגים, וסבורים בסכלותם ששברי מראות ימנעו ירי צלפים. הסכלות הזו, אגב, היא פגז תקשורתי יעיל הרבה יותר מפגז אמיתי. היא סמל לחוסר האונים שלהם וקנה מידה מדויק ליחסי הכוחות. ושלא נטעה: מבחינת הנראות, ההכרעה בין מי כאן הרשע ומי המסכן היא כולה נגדנו.
אפשר גם אחרת כמובן. שלושה נערים חצו ביום ראשון את גדר המערכת במשחק הצ'יקן המצ'ואיסטי בגרסה העזתית. טנק ירה לעברם והם ברחו חזרה. אני מניח שניתן היה להרוג אותם, אבל מישהו, אני מקווה בפקודה מלמעלה, החליט לחסוך בדם. ולא. לא קראו לו אביגדור ליברמן.
תמונות הניצחון
אם כל הטרראם הזה היה רק יום שישי אחד, זה היה מסתיים בכיסוי חד־פעמי, והעסק היה מתפוגג כחלק מתעתועי המזרח התיכון. כאשר קרקס הדמים הזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם והתמונות מספרות את הסיפור בלופ חדשותי, אזי מה שעובד הוא המשקע שמחלחל לתודעה. המספרים והתמונות מצטברים, והתקשורת העולמית מזרימה את המשקע התודעתי הזה לדעת קהל שיש לה משקל בתהליך קבלת ההחלטות של מדינות משפיעות, למעט ארה"ב, שמספקת לישראל וטו מונע סנקציות במועצת הביטחון.
צה"ל הקים ועדה משלו, והמסקנות האופרטיביות היו להציב מאווררים. מין קונץ פטנט נגד שריפת הצמיגים, שהייתה יותר אקט של ייאוש מאשר מסך עשן שבחסותו יפרצו ההמונים את הגדר, יניחו מטעני חבלה ואחר כך יסתערו על כרם שלום ונחל עוז בדרכם לתל אביב.
וכך נשארנו עם שיקול הדעת של הצלפים והוראות מעורפלות לפתיחה באש. אני לא יודע איך מסבירים היועצים המשפטיים המלווים את פעילות צה"ל את נוהלי הפתיחה באש, והצבא חייב לקבל תשובה ברורה בעניין הזה. בגדול הם חייבים לבחון כל מקרה ירי לגופו של מפגין. לא ניתן להנחית פקודה כמו: דמו בראשו של כל מי שחוצה את המאה מטר לכיוון הגדר, אלא אם כן מקימים לנו צה"ל חדש ברוח אלאור אזריה. השאלה העיקרית שעל צה"ל להשיב עליה היא האם ירי באזרחים לא חמושים הוא פקודה בלתי חוקית בעליל ש"דגל שחור מתנוסס מעליה ומילויה הוא בגדר עבירה פלילית", כלשון השופט בנימין הלוי.
אירוע הירי בעיתונאי יאסר מורתאג'ה הוא מקרה קל לבירור. אם היורה ראה בבירור שמדובר בעיתונאי - כיצד סיכן את הכוחות? אומנם ליברמן אמר שכל מי שמעלה רחפן דינו להיפגע, אלא שבצה"ל מיהרו לדווח שזה לא קרה. אבל לא די בהודעה. צה"ל חייב לחדד את פקודות הפתיחה באש. הנכון הוא שברובי הצלפים של היום ובמרחקים שבהם נורו הנפגעים ניתן להפריד בין ירי כדי לפצוע וירי כדי להרוג, עכשיו לך דע מי מסוגל למה ומהם התנאים המשתנים בשטח. לכן העיקרון חייב להיות שכל אישור ירי ייחשב מראש כאישור הריגה, וכמובן דיווח על מה שבדיוק עורר את החשד שמצריך פגיעה.
צלף לא אמור להיות מאוים (התו"ל הוא הסתוות וריחוק מהקורבן), והוא אמור לירות על פי פקודה מסודרת, ואכן יש בעיה בירי צלפים שאינם מאוימים אישית ומנהלים ציד ברווזים כנגד בני אדם בלתי חמושים. לכן לכל צלף אמור להיות מעין קצין חונך, ולא קהל מריע כמו בסרטון המזוויע שבו חיילים מריעים על פגיעה.
אין ישראלי שפוי שרוצה שהמונים יחצו את הגדר וינהרו לעבר יישוב ישראלי, ונכון שזאת חוכמה קטנה מאוד לשבת עם הרגליים על השולחן ולהקליד על הברכיים עצות, אבל זו טיפשות ופזיזות של ממש אם לא פאניקה לירות באישה שהולכת לבדה עם דגל. יש מספיק זמן ושטח כדי למנוע פריצה אם המון יצטרף אליה (מה שלא קרה). אלא שבשביל זה, כמו במארב בטן לילי, צריך עצבים מחושלים ולא ממשלה שמשדרת בהיסטריה "הם לא יעברו בשום מחיר",
בעודה משקיעה את האנרגיה הלוחמנית שלה במי ישחק את תפקיד הגיבור ובאיזה טקס.
כאשר הנסיבות יתכנסו מתישהו לקראת הכרעה בעניין מדינה פלסטינית, התמונות מעזה, כמו הדומות להן בגדה, יהיו תמונות הניצחון של הפלסטינים. בסוף של יום דמים תהיה להם מדינה, לטובת כולנו רצוי בקרוב, ואז, הנער הפלסטיני עם הצמיג הבוער והנערה עם הסטירה יהיו מגשי הכסף של הפלסטינים. יחד עם הנער משוברים שתיקה והנערה מבצלם הם יצילו את ישראל מעצמה. מי אומר שפסה תקווה מישראל?