גם כותרת בעיתון בעידן הרשתות יכולה להיות ניצוץ למלחמה

1. כשנכתבות שורות אלה, ערב יום הזיכרון וחגיגות העצמאות לישראל, המתח הביטחוני גדול. גם אם דובר צה"ל לא הוציא (ובצדק) הודעה רשמית על כך, הרי שהצבא היה מצוי לראשונה בתולדותיו בעימות צבאי ישיר עם משמרות המהפכה ועם הצבא האיראני. כפי שנראים הדברים, מתנהלת כאן כרוניקה של התדרדרות מילולית לצד הפעילות הצבאית, באופן שיביא בהכרח לתגובה צבאית איראנית נגד ישראל בצורת ירי טילים או מל"טים או פיגוע טרור איכותי, שעלול להוות ניצוץ לעימות רחב יותר שאף אחד בעצם לא מתכוון אליו. 
 

האיראנים יכולים להגיב דרך הגבול הסורי כפי שעשתה ישראל כלפיהם, או דרך גזרת לבנון, או לחלופין לתכנן פיגוע נקמה איכותי נגד אינטרס ישראלי (מטוס, אונייה, שגרירות, סיכול של בכיר ישראלי בחו"ל ועוד). מה שבטוח הוא שכמה אמירות ישראליות מיותרות וכמה פרסומים עודפים מקשים על האיראנים להתבצר במרחב ההכלה. 
 

השבוע, למשל, הזעתי קשות כשקראתי ציוץ של חבר בקבינט הביטחוני (בעל רקע ביטחוני) שאיים על האיראנים וכתב שהם צריכים לדעת שכל האופציות על השולחן. לשמחתי, הוא מחק את הציוץ המיותר הזה, אבל לאיראנים אין חוש הומור, והם לא חייבים להבין שישנם בקרבנו שניים־שלושה שרים שמשחקים ב"שר ביטחון צללים" לממשלה הבאה.  
 

חזית הצפון חמה, רגישה ומאיימת: גם חיזבאללה, גם צבא סוריה בראשות אסד האוחז בפנקס פתוח מול ישראל, גם משמרות המהפכה והצבא האיראני שמבקש לרכוש את ההגמוניה במזרח התיכון מול החיבור של מצרים וסעודיה, וגם הפטרון הרוסי וצבאו. זוהי מציאות מסוכנת, שבה כל אירוע חריג יכול להצית מלחמה קשה ורב־גזרתית, אף על פי שכאמור אין לאף צד אינטרס מהותי בה. לכן המערכה העיקרית כעת היא למנוע התדרדרות ביטחונית שתביא למלחמה או לעימות מתמשך וזאת תוך יצירת הבנה שישראל לא תתפשר על האינטרסים הביטחוניים שלה. כדי שזה יושג אנחנו צריכים את מוסקבה לצדנו וזה כבר אתגר גדול מאוד.
 

2. זה מספר שנים מנהלת ישראל  מלחמה חשאית בזירות רבות מעבר לגבולותיה. העיקרון המנחה הוא סיכול שקט של איומים מיידיים או מתהווים בזירה או בדרכם אליה, באוויר, בים וביבשה. בחלק מהמקרים זה מתבצע על ידי צה"ל לבדו, באחרים יחד עם המוסד או השב"כ, ולפעמים בתיאום עם צבא ידיד באזור או מחוצה לו. 
 

ארבעה מצרכים חיוניים נדרשים כדי להצליח במערכה הזו: מודיעין מעולה, יכולת טכנולוגית, עליונות מבצעית ולשון נצורה שתאפשר לצד המותקף להישאר באזור ההכלה וההתעלמות. נדמה לי (אף שאינני בקיא במלוא השיקולים) שבאירועים האחרונים מול הכוחות האיראניים בסוריה, הופר כמעט הכלל הרביעי. 

העיתונאי המעולה תומס פרידמן הוא אורח קבוע בישראל וכמעט בן בית בצה"ל. הוא נוהג להגיע לכאן תדיר ובכל פעם עורך סיור בגזרות ונפגש לשיחות רקע עם הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ונוספים. לא אחת הצעתי למארח בפגישה עם פרידמן לשתוק קצת ולהקשיב לעיתונאי. לרוב פרידמן עצמו היה מעשיר את מארחו במנת מודיעין איכותי וטרי מארמונות המזרח התיכון וממסדרונות הבית הלבן. מין שיחת רקע הדדית שכזו.
 

השבוע הרעיד פרידמן את המזרח התיכון וגרם לזיעה רבה בצה"ל. הפרסום שלו שבו ציטט קצין ישראלי שמודה כי צה"ל תקף את האיראנים בסוריה הקפיץ את טהרן והביא את בכיריה להתחייב לפעולת נקמה קשה וכואבת נגד ישראל. אז מי אמר שהעיתונות כבר לא משפיעה? 
 

אני מניח שמאחורי הקלעים הועברו מסרים חשאיים לאיראנים וגם הצליחו להכניס למהדורת האינטרנט של ה"ניו יורק טיימס" תוספת למאמר שבו הבהיר צה"ל כי אינו לוקח אחריות. אבל עם האמינות של פרידמן קשה להתווכח, וצריך להפיק לקחים גם בתחום הזה. כי גם כותרת בעיתון בעידן הרשתות החברתיות יכולה להיות ניצוץ למלחמה.

3. על מנת שתכירו מעט את מנועי הסילון של השרה מירי רגב, אספר לכם סיפור: לפני עשר שנים, לאחר שהחלפתי אותה בדובר צה"ל, נטלה רגב על עצמה פרויקט - וקיבלה: לרכז את חגיגות 60 שנה למדינה בצה"ל. בראש החגיגות מטעם המדינה עמדה אז רוחמה אברהם, שהייתה גם שרת התיירות וגם יו"ר המועצה לטקסים וסמלים. רק שבוע אחד חלף, והשרה אברהם דורשת פגישה דחופה עם הרמטכ"ל. ניסיתי להרגיע אותה, אבל זה החזיק מעמד רק לעוד שבוע. היא באה לרמטכ"ל וסיפרה לו שתת־אלוף רגב מנהלת את המדינה, יוזמת אירועים, מגייסת תקציבים מארגונים שונים ובמקום להשתלב באירועי המדינה היא יוצרת אירועים עצמאיים של צה"ל כמו מסע אופניים ארצי, כנס תזמורות צבאיות מהעולם ועוד. 
 

הרמטכ"ל חייך והבטיח לטפל בכך, אבל הראש שלו באותה העת היה במקומות אחרים וחשובים יותר. רגב היא חיית יוזמות, ובדובר צה"ל אף הוקם עבורה ענף מיוחד שנקרא "ענף יוזמות תקשורת", שבוטל עם סיום תפקידה כראש הענף. היא אמביציוזית, מוכשרת וחרוצה ומודעת לכך שמביטים בה כל העת דרך זכוכית מגדלת ושמחיר השגיאה שלה יהיה גבוה, ואלו תכונות לא רעות בכלל. אבל כשזה מתחבר למירי רגב הפוליטיקאית, שעבורה כל יום הוא יום בחירות וקהל היעד הפוליטי ברור, התמהיל גורם למוטציה פוליטית־תקשורתית שלא ידענו כמוה בעבר. היא מתכוונת לטוב, היא מנסה להשפיע, להתבלט ולשנות.

4. ביום הזיכרון הזה הצבתי אל מול עיני את דמותם המופתית, את פועלם ואת זכרם של תא"ל ארז גרשטיין, אל"ם נביה מרעי, סא"ל דולב קידר ורס"ן איתן בלחסן ואורי אזולאי זכרם לברכה. את כולם הכרתי, את חלקם הערצתי ואהבתי. נכון שנפלו כאן רבבות חיילים ומפקדים, אבל דרך הזיכרון שאימצתי לעצמי היא להניח את זכר האנשים, את מבטם וחיוכם מול עיני לא רק בשעת הצפירה, אלא ככל שניתן במהלך היום. 
 

על חלק מהנופלים שציינתי כאן בוודאי שמעתם, אולי הכרתם, אבל אני ממליץ לכם בהזדמנות להקדיש כמה דקות למפקדים הללו, שנפלו בראש הטור. לי אישית אין ספק כי אילו היו חיים בקרבנו, היינו זוכים בהם כמנהיגים טובים ומוכשרים בפוליטיקה, באקדמיה, בכלכלה או במערכת הביטחון. בזוכרנו אותם מוטלת עלינו החובה, כבודדים וכחברה, לתהות בכל שנה ושנה: האם אנחנו עושים כל שלאל ידנו על מנת להיות ראויים לקורבן הגדול הזה? האם אנחנו פורעים את שטר ההתחייבות כלפי אלה שהבטיחו בדמם את עצמאותנו? המסקנה שלי היא שאנחנו צריכים לשלב ידיים בחוזקה, גם תחת ויכוח פוליטי. אנחנו צריכים לחזק ולהתחזק באמצעות שיח נכון וקירוב לבבות. עלינו להתגבר ביחד על מכונות ההסתה, השיסוע, הפילוג והשנאה שיוצרים מאיתנו מחנות מדומים של שמאל וימין ומשסים אותנו זה בזה, תוך השחתת הממלכתיות והממלכה. 
 

עבור מלאכי החבלה הפוליטית, הקיטוב, השנאה והפילוג הוא לחם חוק. עלינו להתאחד ולדרוש מהם לחדול, לגרש את החושך היורד על הארץ הטובה, לגרש את הקרדום שהונף על רשויות אכיפת החוק ומערכת המשפט. דם בניה של הארץ הטובה שלנו זועק אלינו מן האדמה: "די, הפסיקו!". הנהיה ראויים לקורבנם?

5. בשבוע שעבר התבטא ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק כי הוא מקווה שהמצב הביטחוני בישראל לא יחמיר. "אני מקווה שלא יקרה תרחיש שבו אצטרך לחזור לפוליטיקה", הוסיף. "זה יהיה מצב רע". ואני מוסיף שהמוני בית ישראל בוודאי מצטרפים לתפילתו של ברק, שלא יבוא עלינו חלילה תרחיש רע שכזה. בזה לפחות אנחנו מאוחדים.
 

6. אם היו ממנים אותי לדקה אחת ביום העצמאות ה־70 לישראל לתפקיד "דובר המדינה" ומצווים עלי להוציא הודעה אחת קצרה בת שתי מילים בכל השפות בעולם מטעם ישראל ביום חגה, זו הייתה לשון ההודעה: "סליחה שניצחנו".

שבת שלום.