בהיסטוריה של העם היהודי אין מקבילות בהיסטוריה האנושית. אולי לכן התקשו היסטוריונים רבים להתאים את קורות עם ישראל לתיאוריות המקובלות על עמים וממלכות. ארנולד טוינבי, מגדולי ההיסטוריונים הבריטים במאה ה־20, טען כי ההיסטוריה של כל התרבויות כוללת עלייה, פריחה והידרדרות, ולא ידע איך להתייחס להיסטוריה של העם היהודי, שסתרה את התיאוריה שלו. ולפיכך, ובהיותו אנטישמי מובהק, קבע שהעם היהודי הוא "מאובן". טוינבי מת ב־1975, אך יש לקוות כי במקום משכנו הנוכחי התירו לו לצפות בחגיגות ה־70 של ישראל, אולי כחלק מהעונש.
יש עוד עמים עתיקים בעולם חוץ מהעם היהודי, אולי אף עתיקים מאיתנו. ממלכה אדירה התקיימה במצרים כבר לפני חמשת אלפים שנה, אך רק הגיאוגרפיה משותפת למצרים של הפרעונים ולמצרים של ימינו. לא אותה שפה, לא אותו כתב, לא אותה תרבות ודת, ולא אותו הרכב אתני ולאומי. קיסרויות עתיקות היו גם בסין, ובה יש גם רצף של התפתחות תרבותית ושלטונית בטריטוריה הסינית הרחבה. אך הסינים, גם כשנכבשו בידי שליטים שפלשו מבחוץ, נותרו במקומם והטמיעו את כובשיהם בתוכם.
ואילו עם ישראל נגאל משעבוד מצרים, עלה ממנה, קיבל את תורת הנצח, כבש את הארץ שהובטחה לאבותיו, הקים בה ממלכה שהתקיימה כ־450 שנה, ואז נכבש בידי האימפריה הבבלית והוגלה מארצו. אז שב אליה ובנה את בית המקדש השני, זכה שוב לעצמאות מדינית, שוב נכבש בידי האימפריה הרומית, ושוב גלה, הפעם לאלפיים שנה. לאחר השמדת שליש מבני העם עלה מאפרו, התקבץ מגלויותיו והקים מדינה עצמאית שציינה השבוע 70 שנה להקמתה. כאמור: אין לכך מקבילה בהיסטוריה האנושית.
אנחנו זוכים לחיות באחת מתקופות השיא של ההיסטוריה היהודית. נסו לבחור תקופה אחרת בארבעת אלפים השנים של חיי העם הזה, ורק בעמל רב תמצאו פרק זמן טוב יותר מתקופת חיינו במדינת ישראל. רק בשנות מלכותם של דוד ושלמה זכינו לגבולות רחבים יותר. אומנם בשיא תקופת שלטון בית חשמונאי שלט המלך ינאי גם על חלקים בעבר הירדן המזרחי, אך ככל הנראה לא שלט בכל הנגב.
בכל שאר התקופות הייתה מלכות יהודה מצומצמת יותר. מלכות ישראל, שהתנתקה מממלכת יהודה ומן היהדות, אחריתה הייתה חורבן וגלות ואובדן עשרת השבטים. מלכות חשמונאי הייתה קצרת ימים כמלוכה עצמאית ממש. רוב שנותיה הייתה מדינת חסות לאימפריה היוונית או הרומית. ברוב ימי הפריחה התרבותית התורנית של תקופת המשנה והתלמוד סבלנו מדיכוי ורדיפות, גזירות שמד, גלות בבבל ושעבוד בישראל. בשנים אלו פיתחו היהודים כלים שאפשרו להם לחיות כעם אלפיים שנה בגלויות, גם בלי ריבונות וטריטוריה, אך גם זה נגמר רע מאוד.
לאלפיים שנות הגלות רק מעוותי נפש מתגעגעים. מאה דורות של רדיפות והשפלות ורציחות והשמדות. תמיד אזרחים סוג ב' (כן, גם בימי "תור הזהב" בספרד המוסלמית), אם בכלל זכינו למעמד אזרחי.
בסוף הסקירה ההיסטורית הזאת יצטרכו כל אחד ואחד מאיתנו להודות לאלוהיו או למזלו הטוב על שלא נולד אז, אלא הוא חי כיום במדינת היהודים הריבונית והאיתנה. ומי שחשב שדווקא החיים בגלות, תחת רדיפות ואפליה, הכריחו את היהודים ללמוד ולהצטיין במדע, ברפואה, במסחר ובבנקאות, בספרות ובמוזיקה, ושכל הכישרונות ואוצרות הרוח הללו יאבדו לנו כשנהפוך לעם "נורמלי" היושב על אדמתו במולדתו - התבדה. ועדים לכך חתני פרס ישראל שבהם התכבדנו אמש, ופרסי הנובל לישראלים, והטפטפות, המים המותפלים והסייבר, "כיפת ברזל" ותוכנת הניווט ווייז, פריחת האקדמיה, הספרות, וגם עולם הישיבות.
את כל אלו צריך לזכור בכל פעם שאנו מקטרגים על מנהיגינו ועל המוני העם הבוחרים בהם. על השמאל "הבוגדני" ועל הימין "הפאשיסטי", על הפערים הגדולים בחברה, על הטייקונים המגלגלים את הפסדיהם על הציבור ועל היעדר הסולידריות והחמלה כלפי הנכים והחולים והעניים. בכל פעם שאנו משווים את ההזדמנויות בפריפריה לאלו שבתל אביב, בכל פעם שמקטרים אצלנו על יוקר המחיה בכלל ועל המילקי בפרט ועל יוקר הדיור ומשווים אותם לאלו שבברלין.
מאות האלפים שיצאו להפגין על המילקי ועל הדיור היו צריכים לזכור את ההיסטוריה של העם היהודי. אם מחירי המילקי יובילו אותם להיאבק על הורדת מחירים וצמצום פערים כאן, במדינת ישראל, יבורכו. אך אם יערקו ויעדיפו דיור זול בברלין, יימחקו מעל דפי ההיסטוריה. אין הדברים נאמרים כקללה אלא כתחזית, כפרוגנוזה.
יש למה לשאוף
כל אלו שעסקו לקראת יום העצמאות הזה באמירת תודה פרטית וציבורית על כל אלה, על המר והמתוק, יש להם חלק ונחלה בישראל ושם עולם. ואם הקיאו את מרירתם והתפלשו בה, ובחרו את השיר השנוא ביותר ולא את האהוב, ומנו את הכישלונות ולא את הניצחונות - ייחנקו בשנאתם ויורעלו מארסם, ומי שמאס ב"התקווה" - יאבד כל תקווה. וזאת, שוב, פרוגנוזה, לא קללה.
כי מי שזכה לחיות איתנו בדורות האלה, דורות מדינת ישראל, מי שזכה להיות חלק מהעם היהודי בשיא ההיסטורי הזה, להילחם בגופו על עצמאות וריבונות, על המנון ציוני ודגל יהודי - זכה גם לשאת את שלום המחרשה על הרובים, לא ככורח, בבחינת "הלנצח תאכל חרב?", אלא כזכותו של עם ריבוני להגן על עצמו. זכות שלא הייתה ליהודים אלפיים שנה.
ומי שזכה לחרוש תלם באדמת ארץ ישראל, או לבנות בה בית, ולראות בנים ובנות ובני בנים גדלים בה, מי שזכה להיות כאן ברגע הקמת מדינה יהודית אחרי אלפיים, או שזכה לראות את אדולף אייכמן בכלוב זכוכית, עומד למשפט העם היהודי בירושלים, או היה איתנו בגופו ובנפשו ברגע המחשמל ההוא של שחרור יהודה ושומרון וגולן וסיני ו"הר הבית בידנו" - הוא רק מי שהיה חלק מתנועת השחרור הלאומי שלנו, הציונות.
מי שעלה לארץ כי פתאום קם בבוקר והרגיש שהוא עם והתחיל ללכת, ונשאר בה כי מצא מולדת - זכה. ומי שנשאר בגלות והושמד או התבולל - לא זכה. רוב אלו שנלחמו בציונות כי המתינו למשיח שיבוא מענני שמיא לגאול אותנו, הוכחדו. מי שעזב את העם בדרך השמד וההתבוללות, ונרתם למהפכות זרות, לא זכה ולא יזכה. ורוב היורדים לעמק הסיליקון או לשדרות אונטר דן לינדן - לא ישובו. גם אלו שערקו משורות העם בנישואי תערובת כבר אבדו לעם ישראל או יאבדו בתוך דור או שניים.
אולי יתעשרו, אולי יתמזל מזלם וכל חייהם לא יסבלו רדיפות אנטישמיות, אולי יגדלו ילדים שלא יצטרכו ללכת לצבא ולסכן את חייהם. אבל נכדיהם כבר לא יעמדו דומעים מול הדגל העולה מחצי התורן במוצאי יום הזיכרון אל ראשו בהתקדש חג העצמאות, ושפתיהם לא ידובבו מול המסך: "ולתפארת מדינת ישראל" כשתעלה המשואה.
כמעט מפחיד לחשוב שזכינו לחיות באחת מתקופות השיא של ההיסטוריה היהודית. מפחיד, כי אולי אחרי השיא תבוא ירידה. תנוח דעתכם, השיא עוד רחוק. הגאולה אינה שלמה עדיין, יש למה לשאוף. בקיבוץ גלויות וריבונות שלמה ובניין בית הבחירה. יש לאן לחתור ולהגיע.