1. דבר המלך: יש שתי דרכים להתבונן בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות ה־70 של מדינת ישראל. נתחיל בדרך המלך, היא הדרך הראשונה: פשוט להתרגש. באמת. עד עומק הלב. כל מי שאוהב את המדינה הזו, כל מי שמבין עד כמה קיומה מהווה פלא קוסמי מרהיב, לא יכול שלא להתרגש, מדי פעם עד דמעות. הטקס עצמו הוא שאלה של טעם, כל אחד יכול להעיר את הערותיו, אבל בשורה התחתונה זו הייתה הפקה מרהיבה ומתוקתקת. משרית חדד ועד המשואה האחרונה (אני אהבתי במיוחד את נועם גרשוני, שלמה ארצי והשייח' מוואפק טריף), אין לב ציוני שלא עלה על גדותיו. 70 שנה אחרי אחד הנסים המדהימים שהתרחשו בתולדות האנושות, נס שנמשך גם ברגעים אלה ממש, מגיע לישראל לחגוג את שגשוגה, חיוניותה, הבסתה את הסיכויים, הסיכונים וההספדים. הללויה היא המילה שנבראה עבור רגעים כאלה ואיתה גם נחתם האירוע.
גם הדרך השנייה להתבונן בטקס היא דרך המלך. מה שנשקף לעיניהם של מיליון צופי הטלוויזיה ביום רביעי בערב הוא אירוע משיחתו של בנימין נתניהו למלך ישראל. מעליו, רק המלכה. מצדדיו שרת הטקס, המוציאה והמביאה (בעיקר את עצמה) וכשמתעורר הצורך גם מתיזה את ראשם של הבוגדים, או אלה הנחשדים כבוגדים, או סתם אלה שלא באים לה טוב בעיניים. ב־19 במאי 1948, כשישראל הייתה בת ארבע (ימים, לא שנים), פרסמה מועצת העם הזמנית את מה שנקרא "פקודת סדרי השלטון והמשפט" (הפסש"מ, תלמידי המשפטים שבינינו יודעים לדקלם אותה בעל פה). זה היה דבר החקיקה הראשון במדינת ישראל הפעוטה, והוא נועד למלא את הוואקום שהותירו אחריהם הבריטים. עם עזיבתם, פקע גם המנדט ובוטלו מעשי החקיקה הבריטית בנוגע לארץ ישראל. לחקיקה הבריטית שבוטלה קראו "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל". כשהיינו בני ארבעה ימים, בוטל "דבר המלך" ונחקקה פקודת סדרי שלטון ומשפט. הממלכתיות הישראלית באה לעולם.
ביום העצמאות ה־70 נקברה הממלכתיות קבורת חמור. "דבר המלך" חזר, ובגדול. נכון שעקרונית לא צריכה להיות בעיה עם נאום ראש הממשלה ביום העצמאות. אם אכן היינו מתחילים אתמול את המסורת בתנאי מעבדה סטריליים. אבל המסורת החלה לפני עשרות שנים, והיא שונה בתכלית. האבות המייסדים רצו לנטרל את ערב יום העצמאות מרעשים פוליטיים ולהדגיש את הממלכתיות, הריבונות והאחדות. בניגוד למה שמשננים מלחכי הפנכה השונים, ראש הממשלה אינו ראש המדינה. הוא ראש הרשות המבצעת. ראש המדינה, על פי חוק, הוא נשיא המדינה (אף על פי שאין לו סמכויות ממשיות). הריבון הוא הכנסת. ראש הממשלה אוחז במושכות הביצוע. בתכלס, הוא מנהל את העסק, אבל בכל הקשור לטקסיות ולממלכתיות, הוא לא הראשון בדירוג. אגב, גם לא השני. זו הייתה כנראה הסיבה לכך שבעשרות השנים האחרונות השתרש הנוהג שלפיו טקס הדלקת המשואות שייך לכנסת, לזרוע הריבונית, ולא לזרוע הביצועית. מישהו, מתישהו, חשב (בצדק) שלא צריך להפוך את האירוע הזה לעניין פוליטי, לא צריך לתת בו דריסת רגל לפוליטיקאים, צריך להדגיש את האחדות. ולכן הנואם המרכזי היה אך ורק יו"ר הכנסת, שהוא גם האזרח מספר 2 (אחרי הנשיא), בסמלו את בית המחוקקים הישראלי. לנשיא עצמו נשמרו אירועים רבים וחשובים אחרים במהלך יום העצמאות. ראש הממשלה לא סובל ממחסור בהזדמנויות צילום או נאום, כולל יום העצמאות (בטקסים השונים שאינם טקס המשואות).
וכך זה התנהל בנעימים ובשלווה עד שהמשפחה הקיסרית פרצה לחיינו. בחגיגות ה־50 הצליח נתניהו (כן, הוא היה גם אז) להשתרבב חלקית לתוך האירוע עם ברכה קצרצרה. בחגיגות ה־60 הצליח אהוד אולמרט (נשבע לכם שהיה ראש ממשלה כזה) לשכנע את יו"ר הכנסת דליה איציק לשלוח קליפ מצולם קצר עם ברכה מטעמו. בחגיגות ה־70 הכל נגמר. נתניהו דרס את כל מי שניסה לעמוד בדרכו, טאטא את יו"ר הכנסת אל תהום הנשייה והכריז "הר הרצל בידינו".
2. חזות הכל
כאמור, לטעמי הוא לא הצליח להחריב את החגיגה. הנס הישראלי גדול מהגועל הקיסרי. הטעם של ההגשמה הציונית כה מופלא ובלתי נתפס, עד שגם מאתיים מירי רגב לא היו מצליחות להתפיל אותו. וגם אם נתניהו היה נואם עד רגע זה, הוא לא היה מצליח להרוס את החג. הזיקוקים ניצחו בסוף את הליקוקים.
ואחרי שאמרתי את כל זה, אי אפשר להתחמק מהקביעה שהגברת רגב ניפצה השבוע את שיאי השפל המביכים ביותר שנראו כאן. זה לא רק הקמפיין האישי המגוחך שלה, התשדיר הגרוטסקי ברדיו, העובדה שהציבה את עצמה בשורה 6 לצדה של המלכה, בעוד שרי הממשלה נדחקים לשורה 20 וכמה, השתרבבותה אפילו לקליפ של "הללויה", וכן הלאה. עזבו את האנקדוטות האלה. ספי עובדיה נתן אתמול בערוץ עשר מקבץ מזוקק של זוועות מתוצרת הגברת הזו, שיכול להקים בחילה קשה גם בקיבת הברזל המחושלת ביותר. העובדה ששלחה עיתונאים ליו"ר הכנסת לפזר איומים מרומזים כי הקליטה אותו מאיים עליה. האישה הזו, שיצאה חוצץ נגד הקלטות (אחרי שפורסמו כמה בעניינה), שיגרה עיתונאים עם רמזים מרומזים על הקלטות של יו"ר הכנסת. אחר כך היא שיגרה איום פומבי ללשכת יולי אדלשטיין והורתה לו לקצר תכף ומיד את נאומו משמונה לשש דקות, אחרת מרה תהא אחריתו. אדלשטיין לא קיצר, ואחריתו הייתה מרירה כלענה.
היא גם, על פי עובדיה, טענה בפני אדלשטיין שחייבים לקצר כי מנהיגי ושועי עולם מתעתדים להגיע לטקס המשואות בהזמנתה. היא דיברה על דונלד טראמפ, וגם על ההוא מהונדורס והזכירה אפילו את שמה של ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר. אותה תאצ'ר שבני הזוג נתניהו טסו לפני כמה שנים ללווייתה (ודרשו שתותקן במטוסם מיטה כפולה). מבחינת רגב, אין הבדל מהותי בין תרזה מיי למרגרט תאצ'ר. בשני המקרים מדובר באישה בריטית זניחה. רק דבר אחד משותף לה ולהן: המלכה.
עם כל הכבוד לרגב, שהשקיעה ונתנה פייט יפה, היא לא באמת הצליחה לדגדג את המאסטר האמיתי של המקיאווליזם, שר הטקס האולטימטיבי, נסיך האופל נתניהו. ראש ממשלת ישראל הזמין כמה ימים קודם לכן את אדלשטיין לשיחת רעים על מנת לפתור את סוגיית טקס המשואות. אדלשטיין, מותש, היה כבר אחרי ימי זובור ארוכים במטחנת הבשר של הרשתות החברתיות. הוא היה כבר שקוע בזרם הביוב הגועש של מלחכי הפנכה, האותנטיים והרובוטיים, שעשו ממנו קציצות בכל אתר אפשרי. עוד דקה ויוכתר לנשיא החדש של הקרן החדשה והחבר הטרי של אבו מאזן, או אפילו גדעון סער. המפגש ביניהם היה במטה המוסד. כשנתניהו רוצה לעשות רושם על אנשים, הוא מביא אותם לשם. חוץ מזה, שם גם אין האזנות. אז ביבי ישב עם יולי על כוסית יין ואמר לו, בחיאת היושב ראש, בשביל מה כל הריב הזה, אני אדבר כמה דקות בטקס, לא יקרה כלום, הכבוד ימשיך להיות כולו שלך, הכל בסדר. אדלשטיין, שרצה כבר לגמור עם זה, הסכים.
זו הייתה כרוניקה של הונאה ידועה מראש. כל מה שאדלשטיין היה צריך לעשות זה לבדוק בגוגל איך גמרו כל קודמיו. כל מי שניסה לעמוד על שלו, או לא התיישר וציית כהרף עין לגחמות המנהיגה ובעלה. סופם של אנשים כגדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון, דן מרידור, בני בגין, רוני מילוא, משה (בוגי) יעלון, רפי איתן, יצחק מרדכי, ישראל כץ, ואפשר להמשיך עם הרשימה הזו לנצח. כל מי שהתקרב אל קרני השמש, עד שנשרף וצנח חסר חיים אל תחתית הרשימה.
תזכורת: בעקבות הסיכום שהושג בטריומוויראט נתניהו־רגב־אדלשטיין, פרסמה לשכת ראש הממשלה את ההודעה הזו, מילה במילה: "ראש הממשלה ידליק משואה בשם ממשלות ישראל לדורותיהן. במעמד הדלקת המשואה יישא ראש הממשלה דברים שיתייחסו למגילת העצמאות". חד וחלק. אבל אז הוא עלה אל הפודיום, ורק אלוהים היה יכול להוריד אותו ממנו. נתניהו פשוט התעלם מהסיכומים, מההבטחות ומההודעות לתקשורת, כאילו לא היו מעולם. מילה של ראש ממשלה? הבטחה? סיכום כתוב? הודעה לתקשורת? כלאם פאדי. קצף על פני המים. קשקוש בלבוש. כשאני על הפודיום, הכל מתגמד.
ה"כמה דקות" על הכרזת העצמאות הפכו לנאום בחירות מהוקצע, שלא נגמר. כמעט רבע שעה יקרה מפז, בערב הכי ממלכתי ומאחד שאמור להיות כאן, הופקעה לטובת מי שנאומו אומנותו, על הראש של כולם. אין דוגמית יותר מזוקקת מהאירוע הזה להמחשת מצבנו ולהוכחת העובדה שנתניהו הוא חזות הכל. הוא רצה לנאום, והוא נאם. הוא הבטיח איקס, אבל עשה וואי. הוא לא רואה אף אחד ממטר, הממלכתיות הוכפפה למרותו, יו"ר הכנסת הוא עוד גמד שצריך לקפד את ראשו, ומירי רגב היא בסך הכל קומבינה של מטאטא ויעה שנועדו לסלק מטרדים במהירות האפשרית ולמקד את מלוא תשומת הלב בהוד מעלתם.
את אירועי יום העצמאות חתם טקס הענקת פרס ישראל. לא מירי רגב הופקדה עליו. לא בוזבזו עליו עשרות מיליונים. הוא היה טקס צנוע, מרגש עד דמעות, מדויק, ממלכתי, מכבד, ראוי, מאוזן ושפוי. טקס שבאמת עורר גאווה להיות ישראלי. ועוד לא אמרנו כלום על מרים פרץ האחת והיחידה.
על הטקס הזה הופקד שר החינוך נפתלי בנט שהוכיח מבחינתי, בפעם המי־יודע־כמה, שהוא עדיף עשרות מונים על ריקבון חבורת נתניהו. לי אין בעיה עם הימין (אף על פי שברוב הנושאים אני חלוק עליו). בנט הוא איש שמדבר אמת ואוהב את המדינה יותר מאשר את עצמו. זה מספיק כדי לקחת את נתניהו בנוקאאוט. כל השאר כבר יסתדר מעצמו.
בימים איומים אלה צריך לשמור על צניעות. הבקשה היחידה היא שראש הממשלה הבא (אין לי מושג מי זה יהיה, ואני לא קורא כאן להצביע הבית היהודי) יהיה איש ישר. תודה.
3. משחקים על זמן
נדלג לסוף השבוע שעבר. נתניהו נכנס אליו כאילו נורה מלועו של תותח כשהוא דוחף לבחירות בכל הכוח. כדי להבקיע לשם, הוא הכריז שהוא הולך על "המודל הבריטי" והוא לא מוכן לפשרות מגוחכות דוגמת מה שהציע נפתלי בנט, והגיע הזמן להכריע וביום ראשון תכונס ועדת השרים לחקיקה ותכף ומיד יעבירו את פסקת ההתגברות הרחבה ויקיץ הקץ על בג"ץ המשוקץ ובא לציון גואל.
אבל אז הגיע יום ראשון, ונתניהו אחר לגמרי הגיע לישיבת ראשי הקואליציה ואחריה לישיבת הממשלה. מי שבא עצבני היה דווקא שר האוצר משה כחלון. הוא הזכיר לכמה שרים את כחלון של לפני חמש שנים, שנפשו קצה בנתניהו ותרגיליו, והוא פשוט זרק את המפתחות ויצא בטריקת דלת. בשיחות שקיים כחלון עם כמה בכירי ליכוד באותו בוקר, הוא הבהיר שנתניהו הגיע לו עד כאן. רוצה בחירות? תפדל, נלך לבחירות. שיפסיק לאיים בכל שני וחמישי, שיפסיק להוציא את כולם מדעתם.
אחרי ישיבת ראשי הקואליציה החלה ישיבת הממשלה. מי שהבין את הסיפור הכי מהר היה ישראל כץ. הוא שאל את נתניהו מה קרה לכחלון שהוא נסער כל כך. נתניהו אמר לו ש"הוא חושב שאני רוצה להוביל לבחירות". כץ, שמכיר את נתניהו לעומק, הבין מיד שביבי כבר לא חותר לבחירות. קח אותו הצדה, תשבו ותגמור עם זה, המליץ לנתניהו. תוך כמה דקות זה קרה. ראש הממשלה ושר האוצר יצאו למפגש אישי בעוד ישיבת הממשלה נמשכת. במפגש הזה נתניהו ביצע התקפלות מרהיבה. לא מודל בריטי ואפילו לא סקוטי. לא התגברות ולא התבגרות. הוחלט "להקים ועדה", כלומר להמית את העניין מיתת נשיקה. גם אחרי שהוועדה תמליץ, לכל סיעה בקואליציה תהיה זכות וטו. כלומר כחלון יוכל להרוג כל פסקת התגברות שהיא אם וכאשר אכן תובא כזו. ביבי ירד מהעץ בחיפזון.
מה קרה לו? מדוע תפס רגליים קרות? בדיונים קדחתניים שקיים לאורך סוף השבוע, הצטננה מאוד התלהבותו של ראש הממשלה מבחירות בזק מוקדמות. הסקרים, לחם חוקו, לא מעוורים את עיניו. הוא יותר קרוב להערכתו של שר האוצר ("מקסימום 25 מנדטים לליכוד") מאשר למספרים הגבוהים שנראים בסקרים. נתניהו לא משוכנע שאם ידחף לבחירות אכן יצליח להגיע. הוא כבר ניסה לעשות את זה לפני כמה שבועות, אך נבלם בכוחנות בידי השותפים הקואליציוניים שלו (פרשת הגיוס). גם אם יגיע לבחירות, הוא לא ממש בטוח שינצח בהן, או שישפר את מצבו האלקטורלי. הוא יודע שבשלושת חודשי הקמפיין יפמפמו כל אויביו את ענייני השחיתות, הוא יודע שהחומרים ימשיכו לטפטף מתוך חדרי החקירות (באמצעות עורכי הדין), הוא יודע שדמו יוקז ושהכל יכול להיות. וגם אם ינצח ויביא הרבה מנדטים, הוא לא ממש בטוח שתהיה לו קואליציה טובה יותר מהנוכחית. הוא די בטוח שלא. אז בשביל מה כל כאב הראש הזה? נכון לעכשיו, נתניהו ירד מהבחירות, שאליהן עלה לפני כמה ימים. נכון למחר בבוקר? אלוהים יודע.
אז מה כן? משחקים על זמן. נתניהו הפיץ עליצות מלאכותית לאחר הידיעה של ברוכי קרא בערוץ עשר, שלפיה בפרקליטות נוטים להגיש כתב אישום בגין הפרת אמונים ומרמה בתיק 1000, ולא שוחד. הוא יודע שהעליצות הזו מיותרת. הידיעה הזו יותר גרועה מטובה, מבחינתו. היא מוכיחה שהפרקליטות רצינית בכוונתה להגיש כתב אישום בתיק הזה וכדי להעלות את סיכויי ההרשעה היא מעדיפה לבוא למשפט עם ארנון מילצ'ן כעד תביעה מרכזי, משתף פעולה וחיוני, במקום עם מילצ'ן הנאשם בשוחד ומתהפך על התביעה. נתניהו יודע שבתיקי 4000 ו־2000 החדשות רעות מאוד מבחינתו וניר חפץ די סתם את הגולל על הסיכוי שהתיקים האלה ייגמרו בלי כתבי אישום. חומרת המצב ידועה מצוין לנתניהו, גם לרעייתו. לא מן הנמנע שבשלב הזה, אחרי שיתפזר ענן הפסטיבלים ויישכחו הנאומים, יתחילו זמזומי "הסדר" להחריש את אוזנינו. איך אפשר להגיע עם המשפחה הזו להסדר שבמסגרתו היא תנטוש את חיינו בלי לעבור במסגרת התהליך הזה גם בבית הסוהר.
בינתיים, אין לו שום כוונה להתפטר. הוא לא יחזור על שגיאת אולמרט, שלא שעה לעצת פרקליטו (יהודה וינשטיין) והתפטר בטרם הוגש נגדו כתב אישום. נתניהו פופולרי, מצליח, נערץ על שכבות רבות בציבור, הוא ילך מכאן, אם ילך מכאן, בתנאים שלו. או לפחות בתנאים שיסוכמו מולו. לתפארת מדינת ישראל.