אני מזהיר אתכם, זה הולך להיות דביק. אפילו במערכת היחסים המורכבת מלכתחילה שמתנהלת ביני לבין המקום הזה, השנה האחרונה הייתה מורכבת למדי, אבל בסופה אני יכול להצהיר בגאווה: נגמלתי מסטוצים. אני יודע שזה קצת מביך להתוודות מעל דפי העיתון בסטוצים שאני מנהל, אבל האמת מוכרחה להיאמר: בגדתי בה הרבה יותר מפעם אחת. היו שנים שבהן היה מדובר בתדירות של פעם בחודש, היו שנים שבהן הסתפקתי בפעם בחודשיים, אבל אי־שם בתחילת 2018 משהו קרה.
הראשונה שנאלצתי לאכזב הייתה ספרד, שהציעה לי איזה מסע קולינרי–אלכוהולי באחד ממחוזותיה. אני אוהב את ספרד, בטוח שמדריד היא העיר הטובה ביותר בעולם (אחרי שגיליתי שבמשך שנים עשיתי את זה עם הספרדייה הלא נכונה, ברצלונה. וכן, אני יודע שהיא קטאלונית, אבל יש גבול למאבקי השחרור שאני מסוגל להכיל בשנה אחת, מאינתיפאדת הבודדים ועד ל–METOO#). ומלפני שנה–שנתיים יש לי אפילו דוקומנט שלפיו אני מצאצאי המגורשים, כך שבנוסף לכל אני יכול לערוך צעדת שיבה פרטית משלי בגראן–וייה.
ובכל זאת סירבתי. הייתי יכול לתרץ את ההחלטה בלחץ בעבודה, אובדן שכר כפרילנסר ועוד, אבל האמת היא שפשוט לא התחשק לי לטוס. שלא תבינו אותי לא נכון: צלחת של חמון איבריקו ליד בירה ספרדית קלה נותרה עבורי פיסה מגן העדן, אבל די היה במחשבה על נתב"ג כדי להשאיר אותי בבית.
קורה, חשבתי לעצמי, והתחזל"שתי לי הלאה מהנסיעה ההיא, אבל אז הגיעה עוד הצעה: הפעם לסיבוב בירות באזור זלצבורג. בהתחלה עוד עשיתי קולות של "יאללה", אבל כשהעבירו לי את לוחות הזמנים, עבר לי החשק. אומנם מארחַי הבטיחו זמן איכות, ואפילו הסכימו לקצר את הנסיעה ביום כדי שתתאים לשבוע העבודה שלי, אבל אני החלטתי לוותר.
בואו נעצור רגע באוויר הנעים של זלצבורג, בירת אחד מחבלי הארץ היפים באירופה, ונדבר קצת על היחסים שבין אדם למקום. כלומר לא המקום ההוא (שאיתו לא היו לי יחסים מעולם), אלא המקום הזה: מדינת ישראל. אנחנו ביחד כבר די הרבה שנים, יותר מ–48, לפחות בפעם האחרונה שבדקתי את תעודת הזהות שלי. היא אומנם כבר בת 70, אבל מעולם לא עשיתי עניין מפער הגילים, גם לא מהנטייה שלה להתכווץ או להתרחב אחרי שהיא מקיימת יחסים בינלאומיים לא מוגנים; מה שהפריע לי הייתה ההפרעה הדו–קוטבית שלה: מצד אחד, ג'ובניקים במיל' מתייגים כאן גיבורי חיל נאמנים שחושבים קצת אחרת כ"סמולנים", שלא לומר "בוגדים". מצד שני כל מיני "פעילי זכויות אדם" מטעם עצמם קוראים לחיילי צה"ל רוצחים, חוברים ל–BDS ולשאר שונאי ישראל, עד שאתה לא יכול לתהות בינך ובין עצמך: איפה כל האנשים הנורמליים שבאמצע?
לא ניכנס לנבכי הפוליטיקה, רק לפתרון שמצאתי בכל פעם שמערכת היחסים שלי החלה להשתבש: הייתי עף מכאן לכמה ימים. זה היה יכול להיות סטוץ ספורטיבי בפאב לונדוני או בבית המקדש (המכונה גם אולד–טראפורד) שבמנצ'סטר; זה היה יכול להיות סטוץ קולינרי באיטליה, בצרפת או בספרד; זה היה יכול להיות סוף שבוע של שכרון חושים, תרתי משמע, טובל בוויסקי בהיילנד של סקוטלנד. כן, לא מעט סטוצים הזדמנו לי בכל פעם שגבר עלי הטירוף של בת הזוג הקבועה שלי.
אז למה החלטתי דווקא השנה להישאר איתה? לא, לא רק משום שלבי לא מלאני לתת לה לעבור לבד את משבר גיל ה־70 (במקום למצוא לה מאהב חתיך כמקובל, היא התמקדה בהדלקה אובססיבית של משואות ובפרשיית אהבים מוזרה ביותר עם נשיא הונדורס). גם לא ממש - כמו שתירצתי לעצמי בתחילה - מפני שכל סטוץ כזה כרוך באובדן שעות שינה יקרות בדרך לצ'ק אין ובדיקות ביטחוניות מייגעות, ביחד עם בני עמי הנפלאים כמעט בכל תחום אחר, זולת כיבוד העמידה בתור. ותתפלאו, זה אפילו לא היה בגלל ההשפלה הגדולה ביותר הידועה לאדם: לחלוף על פני מישהו שאתה מכיר שיושב ב"ביזנס", בדרך למקום מושבך עם דלת העם ב"אקונומי".
את התשובה היה יכול לשיר אחד ממדליקי המשואות שלשום, לאמור: "אהבתיה, פתאום עכשיו, פתאום היום". בדיוק ברגע שבו אחרים התחילו לראות בה את ההקצנה, ההדתה, הבגידה, השחיתות - יו ניים איט - אני גיליתי אותה מחדש, ממש כמו מישהו שרדף אחרי נשים צעירות, רק מפני שלא היה מסוגל להודות שהוא מאוהב בכל קמט שנחרש בפניה של אהבת נעוריו. לחבריַ בניכר: אני עוד אשוב, מבטיח, אבל לא כמי שמחפש סטוץ אלא כמי שיודע שלפעמים טוב להתגעגע קצת כדי לחזור בכוחות מחודשים. עד אז, אני אוהב להיות בבית, אבל זה כבר משיר אחר.