זה סיפור שלא ברור מה יותר חמור בו. העובדה שאזרח ישראלי בן 72 מוצא את עצמו עצור כשאזיקים על ידיו ורגליו, רק משום שצעד לצד הכביש עם אשתו ובתו, כשהשלושה אוחזים בדגלי ישראל; או אולי העובדה שמשטרת ישראל, כנראה בטרם הבינה שהאירוע כולו מצולם, בחרה לשקר ולהעליל על האזרח הזה עלילות שווא, כדי להצדיק את התנהלותם השערורייתית של קציניה.
אבי פרחן הוא איש מוכר בציבוריות הישראלית. הוא צעד עם דגל ישראל, כשנעקר מביתו בימית. הוא צעד עם דגל ישראל, כשנעקר מביתו באלי סיני. ביום חמישי האחרון הוא צעד עם בני משפחתו ועם דגל ישראל, סמוך לעתלית, במחאה על קיומה של "צעדת נכבה" על אדמות היישוב ניר עציון. המשטרה לא אהבה את הצעדה הזו, וקצין משטרה שהגיע למקום עצר את פרחן. זה היה מעצר הזוי, סתמי, חסר כל עילה הגיונית. הזוי עוד יותר היה הרעיון לאזוק את פרחן בידיו וברגליו, כאילו רצח מישהו.
כשהרשת החלה להביע את מחאתה, פרסמה המשטרה תגובה ראשונה. "האזרח ביקש לקיים מחאה וסירב לתנאי הרישוי שהוצבו, הפר את הסדר הציבורי, הלך במרכז כביש ראשי וסיכן את משתמשי הדרך ואת עצמו. לאחר שסירב להישמע להנחיות המשטרה ואף סירב לעיכוב, נעצר על פי חוק ושוחרר בסיום חקירתו". כמי שמכיר את אבי פרחן כמה שנים טובות, הטענה שלפיה הוא מתהלך "במרכז כביש ראשי" נשמעה לי מופרכת על פניה. ואכן, זמן קצר אחרי שפורסמה תגובת המשטרה, פרסמה בתו של פרחן את סרט הווידיאו שצילמה, שמתאר את האירוע לכל אורכו, ואשר מלמד שבין תגובת המשטרה לבין המציאות אין קשר של ממש.
פרחן נראה שם, עם רעייתו, כשהם צועדים ודגלי ישראל בידיהם, מעבר לפס הצהוב, בשולי הכביש. לא "במרכז כביש ראשי", וגם לא באופן שמסכן מישהו מ"משתמשי הדרך", כפי שטענה המשטרה. במשטרה ראו את הסרטון, הבינו שנפלו, ושיפצו את התגובה. בתגובה החדשה פרחן כבר לא "הלך במרכז כביש ראשי וסיכן את משתמשי הדרך", אלא "הלך בכביש ראשי ובין־עירוני". זהו. עניין הסכנה למשתמשי הדרך נעלם מהתגובה המעודכנת, כלא היה.
אנחנו לא באמת צריכים עוד דוגמאות כדי להבין שלמשטרה יש בעיה בהבנה של גבולות המותר והאסור במדינה חופשית ודמוקרטית, אבל למי שהיה צריך בכל זאת, הדוגמה הנוספת הגיעה באותו יום מגזרה אחרת. הפעם זה קרה אחרי שברחבי השומרון פורסמו כרזות בגנותו של מפקד חטיבת שומרון, אל"מ גלעד עמית. "גלעד עמית יורה ביהודים", נכתב בהן בין השאר, במחאה על כך שחיילי צה"ל ירו באוויר במהלך פינוי מאחז, לאחר שנזרקו לעברם אבנים.
"בתקופה האחרונה אחראי המח"ט לשורת התנכלויות לנקודות התיישבות חדשות באזור השומרון. הרס חוזר ונשנה של נקודות, פשיטות והטרדות של תושבים ואף שפיכת חומרים מסריחים (בואש) בבתי התושבים בערב יום כיפור. בשבת האחרונה הגיעו ההתנכלויות לשיא חדש, בכך שכוחות משטרה וצבא בפיקודו בשטח של המח"ט, הגיעו לגבעת ראש יוסף והרסו את המבנה בגבעה, תוך שימוש מסיבי בגז מדמיע, וירי חי לעבר תושבי הגבעה. אז מי באמת מבעיר את השטח? האם התנכלות להתיישבות היא חלק מתפקידו?".
האמת, לא כרזות שנעים לקרוא, אבל לגמרי לא משהו שמתקרב לעבירה על החוק. הכרזות הללו זכו לגינוי ציבורי רחב, וזה ככל הנראה מה שגרם למשטרה להשתכנע שמפיצי הכרוז ראויים לעמוד לדין. חמישה מהם נעצרו בשבוע שעבר, ולא סתם נעצרו, אלא שהמשטרה אף ביקשה להאריך את מעצרם של שניים מהם. מדובר ללא ספק במהלך מטורף. אין דרך אחרת להגדיר אותו. גם שופט בית משפט השלום, ארז מלמד, הבין את זה. הוא הורה לשחרר אותם, כשהוא מותח ביקורת על המעצר וקובע "עומדת לו לאדם זכותו להביע דעתו בעניינים שעל סדר היום, גם אם דעתו אינה מכובדת ומכעיסה... מצער לראות שדווקא ביום העצמאות המשטרה עוצרת קטין ובגיר תוך ניסיון לסתימת פיות ופגיעה קשה בחופש הביטוי".
כאמור, זו לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שבמשטרה, דווקא במשטרה, לא מבינים איפה עובר הקו המפריד בין המותר והאסור. לא ברור כמה מאמץ עושה המשטרה, אם בכלל, כדי להטמיע במפקדיה ערכים בסיסיים של חופש ביטוי במדינה דמוקרטית. מה שברור זה שאם היא עושה מאמץ כזה, הוא לא ממש מצליח. הסיפורים האלה ייפסקו רק כשמישהו למעלה יחליט שזה מספיק חשוב לו, וכשמפקדים יתחילו לשלם מחירים על התנהגותם.