מי ששומע את בנימין נתניהו בימים האחרונים נדהם. המנהיג השקול, האחראי, הסולד מהרפתקאות ונמלט מסיכונים, נשמע אחרת. מנוי וגמור עמו להסיר את הסכנה האיראנית מהגדרות בצפון. הוא לא ייתן לאיראן להתבסס בסוריה. יעלה כמה שיעלה. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה, הוא יעקור את הלפיתה האיראנית, הוא לא יהסס ללכת עד הסוף כדי להבהיר שזהו זה, עד כאן, הנה הקו האדום, וישראל מוכנה להקריב הכל כדי לעמוד עליו.
שאלת המחיר כלל אינה רלוונטית מבחינתו. הוא החליט. הוא נחוש. לא יהיו בסיסים איראניים, לא יהיו מיליציות, לא יוקמו שדות תעופה או נמלים, והכי חשוב, פרויקט הדיוק, המאיים להפוך את הרקטות והטילים של חיזבאללה למדויקים, לא יקום ולא יהיה. פוטין, מבחינת נתניהו, יכול לעשות מה שהוא רוצה. ישראל לא נרתעת גם מרוסיה. יש לרוסים הרבה מה להפסיד בזירה הסורית. למשל, את אסד. טראמפ ייתן גיבוי, וביבי, הגוליבר החדש שמתרומם לנגד עינינו, יגייס לצורך הזה את כל מה שצריך ובעיקר את תעצומות הנפש. פוטין, הוא אומר, לא יעז להתעסק איתנו ברגע האמת. ואם כן? מה נעשה אז? אז זהו, שאז בטח נדע מה לעשות. או שלא.