1. בחודש מאי יתרחשו שלושה אירועים בעלי פוטנציאל נפיץ במיוחד, שעשויים להשפיע על ביטחון ישראל, המזרח התיכון והעולם בכלל. הראשון שבהם הוא הפגישה בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לשליט קוריאה הצפונית קים ג'ונג און. מטרת הפגישה היא להביא לפירוקה של קוריאה הצפונית מנשקה הגרעיני או לפחות להקפאת תוכנית הגרעין שלה, לצמצם את הנוכחות הצבאית האמריקאית בחצי האי הקוריאני, ואולי גם לקדם הסכם שלום בין שתי הקוריאות.
הסכם באסיה ישפיע ויקרין גם על המזרח התיכון. יחד עם איראן ועיראק, קוריאה הצפונית היא אחת משלוש מדינות "ציר הרשע", כפי שהגדירן עוד בתחילת המילניום הנשיא ג'ורג' וו. בוש. אם קוריאה הצפונית, שבמשך שנים הפיצה ידע וציוד גרעיני (בין היתר לכור בסוריה שישראל השמידה) וטכנולוגיית טילים (לסוריה ולאיראן), תוצא מהרשימה, תיוותר איראן שם לבדה. הלחץ הבינלאומי יגבר והיא עשויה להבין כי עליה להתגמש ולהסכים להכניס תיקונים בהסכם הגרעין עם שש המעצמות.
ב־12 במאי צפוי להודיע טראמפ אם ארה"ב תפרוש מהסכם זה. במהלך מערכת הבחירות לנשיאות אמר טראמפ כי מדובר ב"הסכם רע", והוא חוזר על הבטחתו לפרוש ממנו. מאז, וביתר שאת בחודשים האחרונים, מופעלים עליו לחצים מבית ומחוץ שלא לעשות זאת. נשיא צרפת עמנואל מקרון וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל עלו אליו השבוע לרגל כדי לדבר על לבו.
נטייתו של טראמפ היא לפרוש. אבל כבר ראינו שהוא יודע גם לפעול מהראש ולא רק מהבטן ולדחות סיפוקים. אחת האפשרויות היא שארה"ב ושלוש בנות בריתה (בריטניה, צרפת וגרמניה) ידרשו לתקן את ההסכם כך שתוסר ממנו הגבלת הזמן (עשר שנים), ושהאיסור על העשרת אורניום ובניית כורים להפקת פלוטוניום יהיה לתמיד. דרישה נוספת עשויה להיות הרחבתו של ההסכם והטלת איסור על איראן לפתח טילים בליסטיים. רוסיה וסין מתנגדות לכל שינוי וטוענות כי "הסכמים יש לכבד" ככתבם וכלשונם.
גם איראן הבהירה שלא תסכים לשינוי של ההסכם, אך צריך להתייחס לעמדתה בעירבון מוגבל. היא חוששת מחידוש העיצומים הכלכליים עליה, ובפרט בעת הזו, כשכלכלתה לא מצליחה להתאושש.
אם טראמפ יחליט לפרוש מההסכם, יעמדו בפני מקבלי ההחלטות בטהרן ארבע אפשרויות: א. לכבד את ההסכם עם שאר חמש המעצמות החתומות עליו, ולקוות שהסנקציות האמריקאיות לא יהיו יעילות. ב. לפרוש מההסכם אך להמשיך לדבוק בתנאיו. ג. לפרוש ממנו ולחדש את תוכנית הגרעין תחת מגבלות. ד. לפרוש מההסכם ולהאיץ במלוא הקצב את תוכנית הגרעין - להעשיר אורניום, לבנות כור להפקת פלוטוניום, לכונן מחדש את קבוצת הנשק כדי להרכיב נשק גרעיני, ולבסוף לפרוש מהאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT). האפשרות הרביעית פחות סבירה, משום שמהלך כזה יחשוף את איראן לביקורת קשה מצד רוסיה וסין, ובעיקר למתקפה של ארה"ב ו/או ישראל.
ההחלטות בקשר לתוכנית הגרעין האיראנית יקרינו גם, אם כי לא בהכרח ישירות, על העימות הישראלי־איראני בסוריה. אם טראמפ יפרוש מההסכם ואיראן תחליט לשבור את הכלים, היא תרגיש משוחררת יותר לפעול נגד ישראל. כזכור, מאיימת איראן לנקום בישראל על התקיפה שמיוחסת לחיל האוויר נגד הבסיס 4T בסוריה, שבמהלכה נהרגו בין היתר שבעה יועצים איראניים, כולל קולונל במשמרות המהפכה.
# # #
האירוע השלישי הוא "מצעד השיבה" בעזה ב־15 במאי, יום ההכרזה המיועד של מדינת ישראל (שהוקדמה לבסוף ל־14), "הנכבה". צה"ל והדרג המדיני נערכים אליו כאל מלחמה. הם שבויים בקונספציה שלפיה הצליחו לבלום עד היום את ההפגנות על הגדר. זו אשליה. בלימת ההפגנות הייתה במחיר של 45 הרוגים פלסטינים. כשני שלישים מהם נהרגו מירי צלפים ביום ההפגנות הראשון. מספר ההרוגים הוא מחיר קל, אפילו רצוי לחמאס, אך כבד לישראל.
בעקבותיו שינו בצה"ל את נוהלי ההנחיות לצלפים, גם אם לא מודים בכך. בצה"ל הבינו שהמשימה היא לצמצם את מספר ההרוגים ולא להרבות בהם.
החלום הפלסטיני והסיוט הישראלי הוא "מצעד השיבה". מרוקו הצעידה בעבר מיליון מאזרחיה לגבול והשתלטה על סהרה הספרדית. ערפאת דיבר על מיליוני שהידים שיצעדו לירושלים. חמאס מתכנן מצעד של עשרות אלפים אל גדר הגבול. הוא משקיע בכך את כל מאמציו. עד היום הוא שילם כ־5 מיליון דולר למשפחות הקורבנות שנהרגו ונפצעו בהפגנות. הוא מאמן חוליות פריצה לגדר. אם כמה מאות יצליחו להגיע אליה, לפרוץ אותה ולחדור לישראל, הוא יראה בכך הישג. מה תעשה אז ישראל? תירה בהם למוות? זו תהיה תמונת הניצחון של חמאס. רק זה חסר לנו.
בצה"ל ובמערכת הביטחון צריכים להחליף דיסקט. להפסיק לחשוב במונחים של בלימה על הגדר, ויהיה המחיר אשר יהיה. צריך לגייס את המדינות הערביות ואת האו"ם ואת מדינות המערב, אלה שעדיין אכפת להן מישראל (וגם מהסוגיה הפלסטינית) כדי למנוע את "מצעד השיבה". במקום גרירת הרגליים וגישה של שב ואל תעשה ותראה את עזה רק דרך כוונות רובי הצלפים, על ישראל להתגייס למאמץ רציני לסייע ולהקל את מצוקתם של שני מיליון תושבי עזה, גם אם חלק מהסיוע יתועל להתעצמות צבאית של חמאס. הסיוע לעזה אינו בגדר טובה שישראל עושה לעזתים. זהו אינטרס ישראלי מובהק. הוא נועד למנוע סכנה גדולה יותר של הרג עוד עשרות ואולי מאות אזרחים, והסלמה שתצא מכלל שליטה.
2. כשנכנס יוסי כהן לתפקידו לפני 28 חודשים, הוא דיבר על הצורך להפוך את המוסד לחד ולמבצעי יותר, לארגון שאויבי ישראל צריכים להתיירא מפניו. ליבת הארגון, שבעשור האחרון גדל מאוד ומונה כיום אלפי עובדים, היא איסוף מודיעין בכל האמצעים - אנושיים וטכנולוגיים. המבצעים המיוחדים, כולל ההתנקשויות המיוחסות לו, הן רק חלק קטן מעבודתו. אבל פעולות אלה, בודדות ככל שיהיו, הן שיצרו למוסד את הדימוי של ארגון נחוש, חסר עכבות, שיכול להגיע לכל מקום ולפגוע בכל מטרה.
ביום שבת האחרון נהרג במלזיה, המרוחקת כ־7,000 קילומטרים מישראל, ד"ר פאדי אל־בטש, מהנדס מצטיין בשירות חמאס. הוא נורה מטווח אפס בידי שני מתנקשים רכובים על אופנוע. חמאס והתקשורת הערבית והבינלאומית מייחסים את הפעולה למוסד.
כהן צמח בארגון מקצין איסוף (קצ"א) שתפקידו לאתר ולגייס סוכנים שיספקו את המידע, ועד לדרגת ראש צומת, האגף שאחראי על הנושא. אבל במהלך עבודתו, ובמיוחד בשנים שאותן העביר במחיצת מאיר דגן, הוא התוודע מקרוב גם למבצעים המיוחדים. בין השאר שימש כ"פרויקטור" של פעולות המוסד נגד תוכנית הגרעין של איראן. באותן שנים, 2006־2010, נעשו פעולות נועזות המיוחסות למוסד, שכללו התנקשויות במדעני גרעין איראנים, חבלה בציוד שיועד לתוכנית, בין השאר החדרת וירוסים למחשבים שקשורים לסרכזות שהעשירו אורניום, כמו כן פורסמו ידיעות על אודות סיכול של מאמצים איראניים לרכישת ציוד רגיש בחוץ לארץ.
איראן עדיין נמצאת בראש סדר העדיפויות לפעולות איסוף המידע (צי"ח - ציון ידיעות חיוניות) של המוסד, כמו גם של אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן). מיד לאחריה נמצאים חיזבאללה, "המדינה האסלאמית" וארגוני ג'יהאד קיצוניים בסוריה וברחבי העולם, על שלל איומיהם לפגוע ביעדים ישראליים ויהודיים.
אבל מרצף של פעולות בשנתיים האחרונות מתברר כי גם חמאס שמחוץ לגבולות עזה והגדה הופך ליעד של ישראל. לחמאס יש אגף לקשרי חוץ שעמל בעיקר על טיפוח יחסי הארגון עם מדינות ערביות או מוסלמיות המגלות אהדה כלפיו, כמו קטאר, לבנון, תוניסיה, טורקיה, מלזיה, פקיסטן ואינדונזיה. תכלית הקשר היא לקיים יחסים מדיניים ולגייס כספים או פעילים, אך גם לשפר את יכולותיו הצבאיות.
כדי להרחיק את הידע והטכנולוגיה שלו מטווח התקיפה של ישראל, החל חמאס לשלוח את מדעניו ומהנדסיו להשתלמויות בחו"ל, או להיעזר בהם בעודם שוהים שם. יש עוד סיבה לכך: עקב מחלוקות פנימיות ובעיקר בשל הלחץ הכפול עליהם מצד ישראל ומצרים, מתקשה חמאס לקיים את הקשר שהיה בעבר עם איראן, שהייתה המדריכה והחונכת העיקרית שלו בפיתוח אמצעי לחימה חדשים.
על פי פרסומים זרים, שירותי המודיעין של ישראל עוקבים אחר ההתפתחות הזו וגם מטפלים בה. כך, ב־2013 נחטף מאוקראינה דיראר א־סיסי, מהנדס חשמל בשירות חמאס, והועמד לדין בישראל. בדצמבר 2016 חוסל בתוניסיה מוחמד א־זווארי, ובינואר 2018 נעשה ניסיון התנקשות במוחמד חמדאן בלבנון. כפי שפורסם לראשונה לפני כחודשיים כאן במדור, חמדאן פעל מאחורי גבו של חיזבאללה, כדי להקים בדרום לבנון מאגר רקטות וטילים שישוגרו ביום פקודה כדי לאתגר את ישראל גם מחזית הצפון. אל אלה נוספה כעת ההתנקשות במלזיה. אפשר להניח שהיו אולי עוד התנקשויות שלא זכו לדיווחים בתקשורת, או בלשונו הציורית של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה - "ישראל לא מסוגלת לסבול שיש מוחות ערביים". המשותף לכל מי שהתנקשו בחייהם הוא שהם היו מומחים ואנשי מבצעים שעבדו בשירות מערכי הטכנולוגיה של חמאס - בפיתוח מזל"טים, רחפנים ושיפור הדיוק של רקטות.
אם אכן המוסד עומד מאחורי המצוד בעקבות מדעני חמאס, הרי יש לראות זאת בפרספקטיבה היסטורית. יש לו עבר עשיר במרדפים נגד מדענים בשירות האויב. הוא פעל בשנות ה־60 נגד מדענים גרמנים במצרים, נגד מדענים ערבים וזרים (הקנדי ג'רלד בול) בשירות תוכניות הגרעין והנשק של סדאם חוסיין, ונגד מדענים איראנים שחיסולם יוחס למוסד בשנים האחרונות.
אבל גם במוסד יודעים שבתי הקברות מלאים באנשים שסברו בחייהם שאין להם תחליף. אם אכן המוסד עומד מאחורי ההתנקשויות במדעני חמאס, המטרה היא, כפי שהייתה בעבר במקומות האחרים, לעכב ולשבש את קצב הפיתוח של מערכות הנשק לפרק זמן מסוים, וההתנקשויות הן רק כלי אחד במכלול האמצעים שמופעלים. אך במוקדם או במאוחר, לכל מדען כזה יימצא מחליף.
3. מאחורי דלתיים סגורות בבית משפט מתנהל משפטו החסוי של אסיר X. עיתונאים מנסים לדווח על המשפט אך נתקלים בחומה בצורה של צנזורה וצווי איסור פרסום.
התיאור הנ"ל לקוח מ"משפט ריגול", רומן חדש (הוצאת סטימצקי) שיצא השבוע לאור. מחברו הוא עו"ד משה רונן־רייניש, עיתונאי לשעבר שהיה עשרות שנים כתב ופרשן לענייני משפט ב"ידיעות אחרונות". עלילתו מתרחשת בראשית שנות ה־80 ומספרת את סיפורו של חבר קיבוץ, איש ציבור ידוע, מרצה לספרות וכוכב טלוויזיה, שיום אחד נעלמים עקבותיו, ואיש - למעט עיתונאי חרוץ אחד - אינו יודע שהוא מוחזק במעצר סודי ועומד לדין באשמת הריגת אנשי מוסד בפריז.
בפתח הספר כותב המחבר: "לו היה זה סיפור אמיתי, אסור היה לפרסם אותו". אומנם מדובר ברומן בדיוני, אך קווי המתאר של הסיפור הם חלק מההיסטוריה החשאית של ישראל. עשרות של עיתונאים, כתבים לענייני משפט, משטרה, צבא וביטחון, שחלקם כבר אינם איתנו, נתקלו בהם ואף זכו לאזהרות מקציני ביטחון ואבטחת מידע, כי יועמדו לדין אם ינסו אפילו לרמוז על קיומו של האסיר הסודי. גם כותב שורות אלה נקלע במהלך עבודתו רבת השנים לכמה מצבים כאלה.
ב־70 שנות המדינה התקיימו עשרות משפטים סודיים, שמערכות הביטחון והמשפט עשו כל מאמץ להסתירם מהציבור. גם לאחר סיום המשפט ומתן גזרי הדין "הועלמו" המורשעים בבתי כלא. הם הוכנסו לתאים מבודדים ונמנע מהם מגע עם שאר הכלואים. הם קיבלו הגדרה של "אסירי X" או הופיעו תחת שמות בדויים. רק קומץ של בני משפחה ועורכי דינם ידעו על כך. הידועים שבהם היו זאב אבני, מרדכי קידר ואברי אלעד. המרגל הסובייטי מרקוס קלינגברג כונה בכלא "גרינברג". היו גם חריגים כמו מרדכי ואנונו, שישראל הודיעה רשמית על העמדתו לדין ועל הרשעתו.
מדובר לרוב בעובדי מערכת הביטחון וקהילת המודיעין - המוסד, השב"כ, צה"ל, הוועדה לאנרגיה אטומית, המכון הביולוגי בנס ציונה, תעשיות ביטחוניות ועוד, או באזרחים אחרים שהורשעו בעבירות ריגול. בשנות ה־90 המוקדמות היו כלואים בישראל כמה מרגלים כאלה, רובם אם לא כולם ריגלו עבור ברה"מ ולאחר מכן עבור רוסיה. בשנת 1993, במהלך כהונתה של ממשלת רבין ובעקבות ביקור בבתי כלא של ועדת חוק חוקה ומשפט בראשות דדי צוקר, הודיע שר המשפטים דוד ליבאי כי ייפסק הנוהג של אסירי X. הובטח כי לפחות פרטים חלקיים על עצם קיום המשפט, תוצאותיו ונסיבותיו הכלליות, יתפרסמו בשלב מסוים בציבור. כך אכן צריכה לנהוג מדינה דמוקרטית.
ההבטחה קוימה במשך כעשור וחצי. ואז נתגלה, לרוב לאחר שנים, כי בכל זאת הנוהל נמשך. הדבר נחשף רק לאחר שבן זיגייר (אלון), איש המוסד, התאבד בתאו כשהוא ממתין למשפט על בגידה וריגול למען איראן. היו מאז עוד כמה מקרים. השבוע חשף חיים לוינסון ב"הארץ" עוד אסיר X. עובד זוטר אך בתפקיד חשוב ורגיש באחת מיחידות משרד ראש הממשלה, שיושב בכלא מאז 2012 לאחר שנידון לתקופת מאסר ממושכת בשל עבירות מין חמורות שביצע בנשים שהיו נתונות למרותו.
הנימוקים שהממסד הביטחוני מנפק במקרים כאלה הם תמיד אותם נימוקים: פגיעה בביטחון המדינה, דאגה לביטחונם האישי של האסירים וצנעת הפרט. רוב הציבור מקבל אותם בהבנה. למשמע המילים "ביטחון המדינה", רוב הישראלים מזדקפים לדום ומצדיעים.