הדבר שהכי מפריע בעת הזאת הוא שהאריזה גברה על המוצר. לא משנה מה יש בפנים, העיקר איך הוא משווק לציבור. פעם האריזה הייתה רק האמצעי, כיום היא המטרה. מטקס המשואות שמספק מבוכות אפילו אחרי שהתקיים, דרך הקרב על המסתננים ועד הסכם הגרעין עם איראן, שההתנהלות סביבו עשויה להכריע איך ייראו החודשים הקרובים בישראל.
נתחיל מהקל לכבד: תעצמו רגע עיניים, תנשמו עמוק ותנסו להיזכר מה אמר בנימין נתניהו בטקס הדלקת המשואות שנערך בדיוק לפני שבוע. זוכרים משהו, איזה מסר יוצא דופן? זו משימה קשה. לא היה כלום כי אין כלום. לראש הממשלה יש כבוד (מסוים) למילים, והוא מעריך מאוד נאומים, וכשהוא רוצה להעביר מסר, הוא יודע בדיוק איך לעשות זאת. הוא רב־אומן בעיצוב תיבת המסרים, להטוטן של סלוגנים. רק שבטקס המשואות לא היה כלום. רק האריזה. רק כיפוף הידיים המיותר עם יולי אדלשטיין, רק ההוכחה שהוא היה חייב להוכיח למישהו, או למישהי, שהוא הכי חזק ושהוא יראה לכולם מאיפה מדליקים את הלפיד.
האריזה, כלומר הנוכחות בטקס הממלכתי, גברה על המהות. מה שיישאר מטקס המשואות הוא רק הוויכוח, הניגוח, ההשפלה של יו"ר הכנסת, ההתבזות של נתניהו, החיבוק של מירי רגב והגברת והריב שלה עם יעל אבקסיס על השמלה. מבאס. זה כמו עולמם של כוכבי הרשת: אוויר חם ומיותר שאין מאחוריו ולא כלום.
כך גם קורה בוויכוח על מדיניות ההגירה של ישראל. זה ויכוח נכון, וטוב שיש דיון על גבולות הארץ ועל מדיניות ברורה אל מול בעיות ההגירה שאיתן מתמודד כל העולם. ישראל נמצאת בצומת קריטי, פיזי, מהותי ומוסרי. הדיון על המדיניות בין מה שהמדינה צריכה או יכולה לעשות עם מהגרי העבודה לבין גבולות המוסר של עם שהידפק על דלתות העולם לפני 75 שנה וזכה לטריקות דלת, הוא דיון שנוגע לשורש קיומנו.
גם פסקת ההתגברות היא במידה רבה נתיב עוקף דיון מהותי שעוסק באריזה במקום לפרוש את מדיניות ההגירה של ישראל ולטפל בסוגיות המהותיות: החלטה על עתידם של המסתננים, כולל מנגנון יעיל לבירור פליטות, מחנות מעבר והסכמי גירוש, והבהרה שאין יותר המתנה של שנים בין הכיסאות; דיון בבעיה הנקודתית בדרום תל אביב, ומתן מענה עירוני וממשלתי שיסיר את התחושה שיש רק קבוצה אחת שנושאת בנטל ההגירה הלא חוקית; וסוגיה שלישית דרמטית: מהם גבולות המוסר של ישראל לגבי מי שכבר נמצא כאן וגידל פה את ילדיו.
במקום זאת הסיטה הממשלה את הדיון לשאלה: האם בג"ץ מפריע למשילות? התשובה היא כן, הוא מפריע. אבל זאת בעיה אחרת. הוא מפריע כי זה תפקידו. הוא מפריע כי זה חלק מההיגיון הפנימי של מערכת שלטון החוק הדמוקרטית, שיש בה הפרדת רשויות ואיזון בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת לרשות השופטת. הוא מפריע כי אין חוקה. הוא מפריע כי לא הוסדרו בהידברות היחסים בינו לבין הכנסת. כל זה צריך להיעשות, אבל סגנון ההתנהלות מול בג"ץ של נפתלי בנט, יריב לוין, מוטי יוגב ובצלאל סמוטריץ' הפך להיות המהות.
הממשלה שזיגזגה באופן מפואר בענייני המסתננים, ביטול ההסכם עם האו"ם, הזריקה לפח של עבודת המטה של שלמה מור יוסף ואריה דרעי, הכניעה המבישה לדעת הקהל בימין, והמציאות שלפיה אין פתרון וכולם נשארים ומשוחררים - הביאה את נתניהו לאמץ חזרה את הנרטיב נגד בג"ץ ובכך להפיל הכל על החלטותיו.
הסגנון השפיע על המהות. במהות יש ממשלה בלי מדיניות ברורה, ובסגנון יש קרב של ימין נגד שמאל. בנט, שזיהה את המהלך נרתם לעמוד בראש הגדוד. יריב לוין הזכיר השבוע מהונדורס שבנט בכלל היה בעד פסקת התגברות נקודתית, כזאת שתעסוק רק בענייני המסתננים. גם משה כחלון היה בעד. גם גדעון סער בעד, אבל בליכוד לא רצו באמת לפתור את הבעיה אלא ליהנות מהקרב על האריזה. זו הסיבה שהם הלכו על פסקה מורחבת, שכוללת שינוי מהותי של יחסי השלטון ובית המשפט כולל "חוק ההסדרה", מתווה הגז והשאלה הגדולה שמרחפת: מי שולט בישראל, הימין שנבחר או אליטות השמאל במגדל השן?
המהות נדחקה הצדה, ועכשיו הדיון עבר לרמה הכי נמוכה: מי ניצח ומי הפסיד. ואנחנו בתקשורת משתפים פעולה, כי הרבה יותר קל לחפש את ה"טובים" ואת ה"רעים", את המנצחים ואת המפסידים מאשר לנהל דיון ענייני מורכב ורב־רבדים.
עניין המסתננים הוא סוגיה חשובה, אבל לא מכרעת. גורלה של ישראל לא ייחרץ ולא יושפע מ־20 אלף או 60 אלף מהגרים מאפריקה, זאת לעומת הסכם הגרעין עם איראן.
הדיפלומטיה הישנה והטובה
נשיא צרפת עמנואל מקרון הראה השבוע את ההבדל בין מהות לסגנון. הוא קלט שהמשבצת של ההסתייגות האירופית החמוצה והמתנשאת ממהלכיו של דונלד טראמפ תפוסה. הוא הבין שהוא חייב לאמץ סגנון שונה. הוא היחיד שהצטרף למתקפה האמריקאית בסוריה, הוא בא לוושינגטון כדי לחבק, ללטף, להיות בן הברית החדש. הוא בא להראות שהוא לא נגד.
מקרון הלך לקונגרס כדי לומר לטראמפ את מה שאנגלה מרקל ותרזה מיי אמרו לו תוך כדי הטפת מוסר וחמיצות מופגנת: שאין לצרפת כל כוונה לסגת מהסכם הגרעין עם איראן ושאסור להיגרר למלחמות מיותרות. הוא אמר את זה באופן מפורש, אבל בחברות. הוא גם הציע מוצא: הסכמים נוספים נגד הטרור ונגד הגרעין. האריזה הייתה התקרבות, והתוכן היה המהות.
הסגנון של מקרון החזיר לרגע את הצבע ללחיים של הדיפלומטיה הישנה והטובה, והמבחן הוא בתוצאה. כאן חייבים לסייג: לא הייתה יוזמה מדינית צרפתית אחת מוצלחת במאה השנים האחרונות בכל הקשור למזרח התיכון. אולי אפילו בכלל.
לישראל זה טוב, ממש טוב. הנושא חזק על סדר היום, והוויכוח עם ארה"ב יוביל לעימות או לשינוי מסוים בהסכם הגרעין. ישראל צריכה להיות מעורבת בשני המסלולים ולא רק באחד. לעסוק במהות ולא בסגנון, להימנע מלהיראות כמי שדוחפת את ארה"ב בכוח לעימות כוחני מול טהרן. גם אם זה יקרה, עדיף שהאריזה תהיה של נשיא נחוש, עצבני או שלפן, מאשר של תעלול יהודי ישראלי. האריזה הפעם יכולה ממש להפריע. אז כמו שנהוג לומר לקראת ההמתנה הגדולה של חודש מאי: "נא להתנהג בהתאם".