הנה המלצה לסופ"ש: צפו בסדרה "הקברניטים" של ערוץ עשר. זאת לא סתם סדרה להעביר איתה את הזמן - היא נותנת פרספקטיבה שכל כך דרושה בימים טרופים אלה: כשבמפלגת השלטון מאשימים בכל דבר את השמאל כדי לא לשאת באחריות, ובאופוזיציה מדשדשים להם 24 מנדטים שאינם מורגשים. איפה המנהיגים דהיום, ואיפה האבות המייסדים.
בשני הפרקים הראשונים מככבים בן־גוריון ואשכול, עם נגיעות של פרס, דיין וגולדה. בלי בוטוקס, בלי פילאטיס, בלי איפור־שיער ועם הרבה גלוטן. זקנים, מקומטים, לא אסתטיים במיוחד, גבות סוררות שמעולם לא סודרו. הם הסתובבו עם כרס ונעליים אורתופדיות בגיל 60, ולא טענו שזה ה־40 החדש. דיברו מהנשמה, ולא השתמשו בססמאות שנהגו על ידי צוותי קריאייטיב משומנים. כך נראים מנהיגים משמעותיים.
היום יש מצד אחד מפלגת אופוזיציה רפה, שמקיימת ועידה כדי להכריז על מחויבות לפתרון שתי המדינות, ולמדינה יהודית ודמוקרטית. יש להם את זה בססמאות קצת יותר לעוסות לעייפה? מהצד השני יש שלטון שבמקרה הטוב יודע לתחזק את הקיים. המציאות היא שאף אחד לא מציע פתרון ארוך טווח לתהלוכות, להפגנות החמאס, לאיומים מצפון, לעוני, ליחסי החוץ, לחוסר השוויון בין המגזרים ולימי הזעם. מבחינת האופוזיציה הכל נורא ואיום, ומבחינת השלטון הכל מושלם.
אין פלא שאנחנו מתגעגעים למשילות אמיתית, אבל כשצופים בראשית המנהיגות הישראלית, אפשר לראות גם מאילו עובדות אנחנו מתעלמים.
1. זמנים אחרים - בסך הכל 70 שנה עברו, אבל זה לא אותו יקום. מדינה תינוקת, חצי מיליון יהודים, תחושת גורל משותף ואיומים להשמידנו מכל עבר כשהשואה עוד הייתה זיכרון טרי. לא היה נשק, "כיפת ברזל" או טכנולוגיית סייבר. היה מחסור והיו מעטים מול רבים, ולא היו החלטות קלות, אלא אומץ לב אמיתי. זכינו שהגענו עד הלום, ומצד שני - הקושי הקיומי הוציא מהמנהיגים של אז משהו אחר, איזשהו כוח חירום. זה לא שהם לא היו נרקיסיסטים ותאבי כוח והשפעה, אלא שסדרי העדיפויות שלהם פשוט היו שונים. וכן, באותה תקופה גם עוד לא המציאו את היחצנים.
2. זכות השתיקה - בפרק הראשון, כשרביב דרוקר מראיין את פרס ומבקש שישפוך אור על סיפור ישן שקשור בכור, פרס אומר: "לא הכל צריך לדעת, אני היחיד שנותר בחיים שיודע את כל הסיפור, למה שאספר את זה?". תשוו את זה להתהדרות ההמונית על "חלקי בהפצצת הכור הסורי". היום כולם יודעים לזעוק שסותמים להם את הפה ושהם יילחמו להשמיע את קולם ההו־כה־חשוב, יתבעו את כבודם ויספרו וינאמו ויחשפו. אז כן, תמיד רצינו שמנהיגינו ישמרו על החוק, אבל בזמנו גם ידענו שהאנשים שביטחוננו מופקד בידיהם שומרים על זכות השתיקה, ולא רק בהיבט של חדרי החקירות. שחלק מלהיות ישראלי אמיץ זה גם לדעת מתי לשתוק.
3. חיים פרטיים - שכללנו את הדרך שבה אנחנו בוחנים את הקברניטים: נוברים להם בכל הנקבוביות, חושפים אותם לכמה שיותר אור שמש, שלכאורה אמור לחטא את הכל. אבל במבחן התוצאה - אנחנו לא מקבלים הנהגה טובה יותר. להפך, החיפוש האובססיבי אחר הרכילות והחיטוט בכל מילה שאי־פעם נאמרה בפומבי או בישיבות סגורות גורמים לאנשים טובים להתרחק מהעשייה הציבורית. אדם שפוי לא רוצה שיחפשו אותו ככה, ואולי שכחנו שמנהיגים טובים הם בני אדם. הם חורגים, מועדים, נשברים מדי פעם. לבן־גוריון היו חובות שנמחקו, אשכול אהב נשים צעירות. אנשים רבים עורגים לרבין, אבל ההתמוטטות שלו כרמטכ"ל וחיבתו לאלכוהול - אלה דברים שלא היו עוברים היום. אנחנו דורשים מנהיג מושלם, אבל אולי דווקא בגלל הדרישה האוטופית מקבלים בסוף את אלה שיש להם עור של פיל, שקטן עליהם קצת תקשורת עוינת, שפחות אכפת להם לשחות בסחי.
4. סדרי העדיפויות - השורה התחתונה היא שפעם בראש סדרי העדיפויות עמדה המדינה, גם אם המחיר היה הפסד אישי. בעידן האינדיבידואליזם סדרי העדיפויות הם קודם כל - אני. אנחנו מקבלים הדלפות מישיבות קבינט לפני שהן מסתיימות, כי אומנם חשוב מה ייצא מהישיבה, אבל יותר חשוב איך אני אצטייר בסופה. ולא רק הקברניטים דואגים קודם כל לעצמם, גם העיתונאים. מצד אחד, נבחר ציבור שרוצה להיזכר כ"פרוטקטור אוף איזראל", ומצד שני - תחרות על התואר ההיסטורי של חושף השחיתויות הגדול אי־פעם. אלה לא ימי דן מרגלית, רבין וחשבון הדולרים. סדרי העדיפויות של כולנו קצת התבלבלו מאז. הטלוויזיה טובעת בריאליטי, האזרחים הם רודפי תהילת אינסטנט, וגם העיתונאים יהרגו עבור הכותרת הבאה. יאמרו לעצמם שזה למען הציבור, אבל בפועל ההאדרה העצמית מניעה אותם.
האם המנהיגים דאז היו שורדים את התקשורת האכזרית של היום? את הרשתות החברתיות? אולי. מה שבטוח - אבותינו לא ספרו לייקים, וגם לא התעקשו להישאר בשלטון לנצח ובכל מחיר. אפילו בן־גוריון ידע מתי ללכת. וכשרצה לשכנע, אמר: "אינני מתיימר שהעם בכיסי, ואינני יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע, כך נדמה לי, מה רצוי לעם". למי היום יהיה אומץ לומר כאלה מילים?
אולי מה שהכי חסר בעידן המולטי־מדיה הוא קצת צניעות. אין ספק שמה שיש לנו בשפע זה אגו. אוף, כמה אגו. בנאומים, בתגובות, בפרסומים, בהצהרות, בביטחון המופרז, וכן - גם באג׳נדות העיתונאיות. כולם יודעים מה העם רוצה, והכל ברור ונחוש, אין שום ספקות.
# # #
הסדרה של רביב דרוקר מכוננת. לא בגלל הרייטינג והכותרות שהיא מייצרת, לא בגלל קטעי הארכיון הדלים שהם אנטיתזה מוחלטת לפוטג׳ החתרני שעובר בכל וואטסאפ. היא מכוננת בגלל המסקנות.
56 המנדטים של מפלגת העבודה של פעם הם היסטוריה. היום 30 הם חלום רטוב. כשמדברים על אחדות, זה כי צריך עוד איזה פרומיל בסקרים. המציאות המפולגת מייצגת אווירה ציבורית מורעלת, של שני מחנות פופוליסטיים שלא מוכנים להתפשר על כלום. לא על הסכם שיפתור את בעיית המסתננים, לא על הגבולות הנכונים בין הרשויות, וברור שגם לא לגבי מה עושים עם ארבעה מיליון פלסטינים. הכל ברמת "הכל או לא כלום". מוות על קידוש השם, ושהשאר יתפוצצו. כל התפשרות מתפרשת כחולשה, בעוד חוסר היכולת להתפשר ולהתקדם הוא החולשה האמיתית שתוקעת את כולנו. מתעקשים על הכל ונשארים עם הכלום.