ל”ג בעומר, שיתחיל הערב, מתקשר עד היום בתודעתי לצורר היטלר. מה הקשר? ימי ילדותי היו בשנות השואה ואחריה, ובל”ג בעומר של השנים ההן עמד במרכז החגיגה, אצל הילדים לפחות, אותו היטלר האיום. את בובת גופתו היינו שורפים במדורה שהדלקנו בליל החג, ובטוחים שבכך השמדנו את הרשע בעולמנו. לא ידענו בדיוק ובמלוא ההיקף מה עולל האיש הזה. לא סיפרו לנו. אבל ממה שקלטנו מדיבורי הורינו וקרובינו ובעיקר מלחשושיהם, היה ברור לנו שצריך לחסל את הפושע הנורא הזה. אז חיסלנו, והיינו משוכנעים שמכאן ואילך יהיה העולם טוב יותר.
כשבגרתי ולמדתי את הסיפור שמאחורי החג הזה, נתפסתי להיבט אחר שלו וראיתי בו סיפור בסיס לתופעה ששבה וצצה במשך השנים באופנים שונים ובמדינות שונות, וישראל בתוכן, וגרמה בדרך כלל נזק וגם הרג. עיקרה: היסחפות המנהיגות המדינית או הרוחנית של עם ומדינה אחרי בולטותה הכריזמטית והנערצת של המנהיגות הצבאית והתבטלות בפניה.
שמעון בר כוכבא (שמו האמיתי היה בן כוסבא), מנהיג ישראל הכבושה, נשיא ואיש צבא, עמד כידוע בראש המרד היהודי נגד הרומאים בשנים 132־135 לספירה. המנהיג הרוחני הבולט היה אז רבי עקיבא, והוא סונוור כנראה מ”הגנרל” הכריזמטי. התלמוד הירושלמי מספר במסכת תענית שכאשר היה רואה את בר כוזבה (בר כוכבא), היה אומר: “זהו מלך המשיח”. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: “עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד (=המשיח) לא יבוא”.
הרמב”ם ב”הלכות מלכים” מחדד את תמונת ההיסחפות של רבי עקיבא אחרי בר כוכבא. כך הוא כותב: “רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג נודע להם שאינו”. שימו לב מה עושה כאן הרמב”ם. מצד אחד, הוא מכפיף את הרוח לחומר ומצייר את המנהיג הרוחני, התנא הבכיר, כנושא כליו, מין שוליה של שר הצבא הכריזמטי. מהצד האחר הוא מייחס לרבי עקיבא השפעה חזקה על “כל חכמי דורו” ומציג אותם כמי ש”נכנעו” לו והאמינו אף הם שבר כוכבא הוא המשיח.
לפי התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין, בר כוכבא עצמו היה זה שהכריז באוזני חכמי ישראל שהוא המשיח. העמידו אותו החכמים במבחן כלשהו של דיינות, ומשכשל בו – הרגוהו. פרשנים שונים מתפתלים בהסבר פשר ההריגה הזאת ומתקשים לקבל שחכמי ישראל הרגוהו. הם, כמו גם מדרשים שונים, מטילים את “והרגוהו” על הגויים. הרמב”ם, יש לומר, אינו מזכיר כלל את גרסת התלמוד הבבלי.
נקפוץ לימינו, ימי מלחמת לבנון הראשונה. בגין בתפקיד רבי עקיבא, שרון בתפקיד “המשיח” בר כוכבא, הגנרל הכריזמטי. בגין־עקיבא נסחף אחרי שרון־בר כוכבא, מסתנוור ממנהיגותו הצבאית. וכך, פעולה מוצהרת של 48 שעות ו־40 קילומטרים בלבנון נהפכת למלחמה מתמשכת של כ־18 שנה על פני המדינה כולה ומאות נופלים ישראלים. את רבי עקיבא גרסת 1982 זה מוליך ל”איני יכול עוד” והביתה. בר כוכבא גרסת 1982 מנושל אף הוא בתחילה מתפקידו, אבל מגיע בסופו של דבר ב־2011 לראשות הממשלה. הכריזמה עובדת.