לחיות מהר, למות צעיר

***

סרטים גדולים ומרשימים מ"בוליט" לא שרדו את מלתעות הזמן בעיקר מפני שחזותם, עיצובם ושפת הגוף שלהם מסגירים את גילם, ולא פחות משום הנטייה הרווחת באותן שנים לסגנון משחק מלודרמטי, קולני, רב מניירות וג'סטות הקורס אל עצמו. למרות עלילה מבולבלת ונטולת היגיון קולנועי בסגנון "השינה הגדולה" של הווארד הוקס (על פי ריימונד צ'נדלר), המבוססת על ספר מתח ירוד בשם "עד אילם", התסריט הלקוני והסטואי מאת אלן טרוסטמן מספק דיאלוג אמין ושפה מדוברת ללא סלסולים ויומרות ספרותיות.

כוחו של הסרט בהיצמדו למציאות, והוא לא התיישן בעיקר משום שאף אחד בסן פרנסיסקו אינו מסטול, אין זכר לקיץ של אהבה ואף אחד לא אומר "היי מן" או "גרובי". חלק ניכר מהזמן נמצא מקווין על המסך. הוא לבוש בסגנון שאינו כבול לאופנת הזמן, הז'קטים שלו נותרו רלוונטיים כמו המכנסיים, נעלי הזמש וסריגי הגולף. כשמקווין על המסך, נראה שפיטר ייטס, הבמאי הבריטי, הבין או שהסבירו לו שהרעיון הטוב ביותר עבורו הוא לכוון את המצלמה אל מקווין בקלוז–אפ, לא להרפות וכך להניח לעיניו הכחולות, שערו הבהיר והאופן שבו חורך מבט אחד שלו את סביבתו, לספר את הסיפור.

מקווין מוקף בכמה מהשחקנים היותר אפקטיביים של תקופתו, החל ברוברט ווהן השמנוני והחלקלק בתפקיד וולטר צ'למרס - התובע המטיל על בוליט לשמור על עד התביעה שלו משיקגו, רואה חשבון של המאפיה שמעל בכספי חבריו; ועד רוברט דובאל בתפקיד נהג מונית בשם וייסברג, המשחזר עם בוליט את המסלול שבו לקח את העד משיקגו.

"בוליט" הוא סרט יעיל, זריז, ענייני ורציני כמו המוות. אין בו שיחת חולין, אין בו תרבות פנאי. הסרט צמוד לנהמה היומית של העיר, לתיעוד בית החולים שלה, חדר ניתוח, מחלקת מקרי חירום, שדה תעופה, מטוסים נוחתים וממריאים, משט אינטימי ברחובות העיר, מראות פנורמיים שלה, שוטרים, רופאים, אחיות וכיוצא באלה. אין בו אתנחתות קומיות או סצינות אהבה. נטייתו ההיסטורית של מקווין ליפול למיטה עם כל השחקניות שמולן שיחק, מסבירה את הבחירה בז'קלין ביזה בת ה–23, שבזמנו נאמר כי נבחרה בשל עיניה הגדולות. זה היה בגלל הגודל, אבל לא של עיניה.

ביזה ומקווין פצחו ברומן שלהם בערך שלושה ימים אחרי תחילת הצילומים, ואנשי ההפקה ידעו עליו שבועות ארוכים לפני שהרעיה הגיעה לביקור בסן פרנסיסקו ומצאה בחדר של בעלה מברשת שיער לנשים. מקווין נמשך ליפהפייה הבריטית בעלת שער המשי, הקול הסקסי במבטא הבריטי והעיניים הגדולות. והיא לא נזקקה לשהות ארוכה כדי לנסח את תגובתה. אילו חי היום, היה מקווין אחת המטרות הראשונות של #MeToo.

נישואיו לניל אדמס לא הפריעו לו לממש את חלומות יתמותו למצוא אם אוהבת. כך היה עם פיי דאנאוויי ב"שוד המושלם" לפני "בוליט", עם סוזן פלאשט ב"נבדה סמית", עם אלי מקגרו ב"הבריחה" וכן הלאה. מקווין כה נינוח בעורו, עד שהתסריט אפילו אינו מרמז על תפנית בעלילה שבה יחוש הצופה חלילה כי נשקפת סכנה לחייו.

נשים זוכרות מ"בוליט" את מקווין, וגברים את המרדף בן 11 הדקות בין פורד מוסטנג מודל 68' פאסטבק 390 ודודג' צ'ארג'ר 68' 440, שתיים מהמכוניות האמריקאיות היותר שריריות של תקופתן, שעד היום מנסים יצרניהן לשוב לימי תהילתן. השנה, כמו ב–2009, הבטיחה פורד להוציא מהדורה קטנה שהיא שחזור מדויק של המוסטנג של מקווין. מחיר הפתיחה של מכונית חדשה כזאת יכול להגיע בקלות ל־50 אלף דולר.

על קצה המזלג ניתן לספר ש"בוליט" הגיע אל מקווין ומקווין אל "בוליט" כאשר אמר לחברו השחקן דון גורדון (השוטר דלגטי בסרט): "האם זה לא יהיה כיף לצלם סרט ברחובות סן פרנסיסקו?", בזמן שהשניים דילגו ברחובות התלולים על אופנועו של מקווין. המרדף ב"בוליט" הוא אם כל המרדפים הממונעים, משום שהסרט צולם הרבה לפני עידן ה–CGI, ומה שנראה בו הוא המיומנות של נהגים אמיצים המבצעים פעלולים מסמרי שיער ללא רשת ביטחון, והמכוניות אכן מדלגות ברחובות התלולים.

ההפקה, למרות עלויות עתק בביטוח, נכנעה לדרישת מקווין לנהוג במוסטנג בעצמו, עד שהוא החמיץ את אחת הפניות ונאלץ לתקן כיוון. הטעות בפנייה הייתה העילה להוציא אותו מהמכונית ולהפקיד אותה בידי כפיל הפעלולים שלו באד אקינס. אלו אותם רחובות שבהם צעד שלוש שנים לאחר מכן קלינט איסטווד בתפקיד "הארי המזוהם". מקווין ואיסטווד למדו על ברכיו של בלש המשטרה האמיתי דייב טוסקי ואימצו את נרתיק הכתף שלו. טוסקי היה שוטר שכילה את זמנו במרדף הכושל אחרי רוצח הזודיאק. לא פחות ממרדף המכוניות הדרמטי, זכור "בוליט" בשל השטיקים הקטנים של מקווין. כמו זה שהוא עומד מחוץ למכולת בביתו, רחוב טיילור פינת קליי, ומגלה שאין לו רבע דולר לקנות את ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" מהקופסה הצהובה. הוא דופק עליה במקום הסודי והיא נפתחת. אלמלא ראיתי במו עיני אנשים עושים כמקווין, הייתי יכול להכחיש את ממדי התופעה.



***

היו שתי מכוניות מכל סוג לצילומי המרדף. בשתיים מהן הוכנסו שיפורים במנוע ובמהירות, והשתיים האחרות נועדו להיפגע במהלך הצילומים. בגלל האינסטינקטים של מקווין נראתה המוסטנג כמכונית שנוהגים בה, עם פגוש דפוק, צבע ירוק כהה, ארבעה הילוכים ומכונות ליצירת עשן בתא המטען. שתיהן הרעישו כהוגן אבל ההתרגשות מהצפייה בהן אינה בשל אשפי הפירוטכניקה שאחראים להצלחת וין דיזל, אלא ממיומנות הנהיגה. עד שנהרג בתאונה, נחשב פול ווקר ולא תמיד בצדק, ליורשו של מקווין.

כמנהגן של אגדות, הטענה היא ששני רכבי המוסטנג נשאבו אל קהילת חובבי המכוניות ונעלמו עקבותיהם. מכונית אחת נמצאה כביכול בשנה שעברה בדרך להריסה, והשנייה נמצאה השנה במקסיקו במצב נהיגה תקין. אני תמיד קצת חשדן לגבי מטמונים נעלמים, כמו סרטי הקלטה גנוזים של בוב דילן הנמצאים בתזמון שיווקי גאוני. כעת מגויסת מולי מקווין, נכדתו, לחגיגות היובל של "בוליט". בנו צ'אד הוא הבעלים החוקיים של אחת המכוניות.

שנים לא יצא לי לחשוב על כך, אבל המכונית השנייה שלי בסן פרנסיסקו הייתה מוסטנג 69' אדומה עם גג ויניל שחור. היא עלתה לי 800 דולר ועוד 400 דולר לחצי אוברול משום שארבעה פלאגים נדפקו. עם מנוע V8 ענק היא שתתה שמן מנוע כמו דלק, אבל כשהייתי לוחץ על הדלק יותר מדי בזינוק בעלייה, היה החרטום מתרומם ומסתיר את הכביש. כאשר צפיתי ב"בוליט" בסן פרנסיסקו, ראיתי כי המרדף חלף על פני בית הספר שלי שהיה ממוקם במיסיון ישן עם ציורי קיר של דייגו ריברה. אז החלטתי לנהוג בנחת במסלול המרדף. פרנסי העיר היו מתחשבים דיים כדי לספק את המפה.

הווילה הגדולה של צ'למרס ניצבת עדיין ב–2700 ואלהו פינת דיוויסדרו בפסיפיק הייטס. לפני שנתיים שכרתי דירת גן לידה. המרדף מתחיל בצומת של פורטררו וארמי בברנל הייטס. משם הוא מדלג ללא היגיון טופוגרפי וללא המשכיות לרחוב 20 פינת קנזס, שם הופך מקווין מנרדף לרודף. משם מדלג האקשן ל–Russian Hill ו–North Beach וחולף ברחוב פילברט עם מגדל קויט ברקע. משם לרחוב מייסון, לקולומבוס אבניו ולגינת המשחקים ע"ש ג'ו דימאג'יו. משם בעלייה ברחוב צ'סטנט, שם הוא חולף על פני SFAI. אחרי רונדלים ברחוב לומברד ולרקין יוצא המרדף מהעיר לכביש הפתוח שבו מסיט המוסטנג את הצ'ארג'ר למסלול התנגשות עם תחנת דלק, שם מטגן "בוליט" את שני הרוצחים טוב–טוב על האש.