האסון הנורא של השיטפון בנחל צפית, ועוד יותר ממנו התגובות שבעקבותיו, היו תמצות מדויק של הישראליות העכשווית. לרע, אבל גם לטוב. וכמו תמיד, צריך לבחור באיזה חלק של הכוס אתם רוצים להתמקד.
מצד אחד, היה כאן ביטוי מחריד ממש לתרבות הסמוך שמלווה אותנו כנראה מרגעיה הראשונים של המדינה. לא משנה מה יעלה בחקירות המשטרה, או בערכאות המשפטיות, ברור לגמרי שהחלטה לצאת לטיול לאזור שיש בו חשש אמיתי לשיטפונות היא צעד אסור ומקומם. והיות שהוכח שפרנסי המכינה הקדם–צבאית היו מודעים לתחזית מזג האוויר, אין אלא לתלות אותו ביהירות ובביטחון עצמי מופרז. תופעה שככל שהסיפורים על טיולי המכינות הקדם–צבאיות מתחילים לזרום החוצה, דומה שמאפיינת חלקים נרחבים מהמפעל הזה.
מצד שני, המכינות הקדם–צבאיות הן פרויקט נהדר. ערכי, התנדבותי, חוצה גבולות ומחיצות של ישראליות ישנה. הנערים שמגיעים אליהן מחליטים לדחות בשנה תמימה את העולם “האמיתי" לטובת פעילויות חברתיות שלא בהכרח יעזרו להם בעתיד במרוץ הכסף והקריירה הבלתי נמנע. ומה שמפתיע, ומשמח מאוד, הוא העובדה שהפופולריות של המכינות נמצאת בעלייה מתמדת. אני חווה את זה דרך הילדים שלי. חייבים לזכור את זה, בתוך כל העליהום הנוכחי.
מצד אחד, מרגע היוודע דבר האסון, ישראלים רבים - שממוקמים דווקא בצד הרואה את עצמו נאור וליברלי - מיהרו לחבר בין מפעל המכינות לציבור הדתי־לאומי, והשתמשו במקרה המזעזע כדי לנגח את חובשי הכיפות. לפרטים, אפשר לקרוא את הטוקבקים באתר “הארץ", אם עדיין לא הסירו אותם. זה היה מכוער, והעיד על עומק השסע שקיים כאן בין חילונים ודתיים.
מצד שני, עצם קיומן של המכינות האלה מלמד על ההפך המוחלט. יש בהן שילוב יפה וטבעי מאוד של מגזרים, שילוב שהוא חלק מתפיסת העולם הבסיסית שלהן. המכינה שאנשיה נספו באסון מנוהלת בידי אדם חובש כיפה, שגדל בתוך האצולה הדתית–לאומית, וחלק ניכר מהנערים והנערות המשתייכים אליה הם חילונים. חיבור שקורה באופן הדרגתי ובשקט מופתי בהרבה מאוד שכבות של ישראליות (בעירי מודיעין, למשל).
מצד אחד, זמן קצר מאוד אחרי שהאסון המזעזע התרחש, היינו עדים לאחד מענפי הספורט הישראלי המפותחים ביותר - חילופי האשמות והטלת אחריות בין הגורמים הרלוונטיים למחדל. במקרה הזה, משרד החינוך ומשרד הביטחון. עד מהרה נעצרו גם מנהל המכינה והמדריך האחראי על הטיול כאחרוני הפושעים. מאוד יכול להיות שהם אחראים ושעליהם להיענש, אבל אקט המעצר היה מופרז, לא מנומק ונראה כמו ניסיון ברור להרגיע את דעת הקהל הנסערת.
המנהל והמדריך, מצדם, לפחות על פי ההדלפות הרבות מחדרי החקירות, ניסו להפיל את התיק איש על רעהו ואפילו לשבש ראיות. דבר אחד משותף לכל התגובות האלה - אף אחד לא לקח אחריות. עשרה נערים מתו לשווא, ואף גורם - לא ממסדי ולא פרסונלי - לא התייצב ואמר “טעינו". שזה דבר נורא, ולמרבה הצער ישראלי מאוד.
מצד שני, ביום האירוע נדמה היה שהמדינה כולה התאבלה, וחיבקה באופן אמיתי וקורע לב את המשפחות שחוו אובדן. הרדיו עבר במיומנות למוד של יום זיכרון/פיגוע, ואסון שהוא בסופו של דבר פרטי (בניגוד, למשל, לאירוע המתרחש בצבא, שהוא מראש גוף ממלכתי) הפך לאסון לאומי לכל דבר. מה שמעיד על סולידריות, שעדיין קיימת פה במלוא כוחה (חבל שהיא מרימה ראש רק בשעות קשות, כמו תמיד).
מצד אחד, יום לפני האסון נהרגו שני נערים אחרים בשיטפון. אבל אף אחד לא דיבר עליהם, מהטעם הפשוט שהם היו בדואים. בדומה לנהג המשאית מטייבה, שנסחף בשיטפונות באותו אזור ונעלם.
מצד שני... מצטער. בנקודה הזו אני מתקשה לאתר את חצי הכוס המלאה. גם בשעת אסון, ברור מאוד שבמדינה הזו עדיין יש היררכיה של יגון. וכ–20% מתושביה נמצאים בדרגה הנמוכה ביותר בסולם. ערבים נספו בשיטפון? ברור, אלה אין להם טיפה של אחריות.