1. לעומת האירועים הבלתי צפויים בצפון, התאריכים לעימותים ברצועה ידועים מראש, ואירועי שני ימי שישי הקרובים בגדר המערכת צפויים להיות חזרה גנרלית לקראת אירועי השיא שאליהם נערך חמאס: העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, יום הנכבה ותחילת צום הרמדאן, שיתרחשו כולם בתוך ארבעה ימים שיתחילו ב־14 במאי.
ההערכה היא שלא משנה כיצד יסתיימו אירועי הגדר, הם לא יובילו למפנה של ממש. בסוף מאי ישראל תצא אולי חבולה הסברתית, אבל חמאס לא צפוי לגזור דיבידנד מדיני שישנה את המציאות ברצועה. שר הביטחון אביגדור ליברמן נוהג לחזור על הססמה "שיקום תמורת פירוז" כנוסחה שמבטאת את המדיניות הישראלית הבלתי מתפשרת, גם במחיר של עימות. וכשהעולם לא באמת מתעניין במתרחש בעזה, בסוף החודש צפויים ישראל וחמאס לחזור לנקודת ההתחלה, מתוך הבנה שהשלב הבא בעימות יהיה אלים יותר.
לוחמי צה"ל ניצבים מול משימה מורכבת במיוחד בעימותי הגדר. אין מדובר במשימה צבאית קלאסית. על צה"ל למנוע חדירות לישראל מתוך ידיעה ברורה כי מספר נפגעים גבוה בקרב הפלסטינים ישרת את חמאס. בסוג כזה של עימות אין מנצחים או מפסידים. מעבר למשימותיו המבצעיות של כל חייל הוא גם נדרש להסתכל על התמונה הרחבה, שכן כל תקרית ירי עלולה להפוך לאירוע בעל השלכות מדיניות. ואכן, לאחר השבועיים הראשונים, שבהם מספר ההרוגים הפלסטינים היה גבוה מאוד, בצה"ל הפנימו לקחים. גם כאשר חלק מהאירועים היו אלימים יותר, מספר ההרוגים ירד מדי שבוע, וכך גם מספר האירועים החריגים שדורשים חקירה - בטח אל מול היקף האירועים והשימוש בנשק.
עמידתה של אוגדת עזה במשימה עד עכשיו אינה הישג מובן מאליו, והיא ראויה להערכה, אך חמאס עדיין לא הרים דגל לבן. אין לזלזל בעובדה שהארגון מצליח להוציא כ־15 אלף איש מדי שבוע להפגנות, ולשמר את הריטואל לאורך זמן. במערכת הביטחון מעריכים כי חמאס נחוש להמשיך בעימות, אולי גם במחיר של התנגשות צבאית.
רק השבוע אמר הרמטכ"ל גדי איזנקוט כי לוחמי צה"ל בעוטף עזה עומדים מול ניסיונות חטיפה וחדירה ליישובים. לפי הערכות, פעילי חמאס מתודרכים לנסות לחדור לישראל בחסות ההפגנות ולחטוף חייל. אם המידע נכון, הוא מעיד על התארגנות משמעותית מצד חמאס ועל מידת נכונותו להתעמת. מי ששואף לחטוף חייל ישראלי מבין את ההשלכות.
גם בעימותי הגדר ניתן לראות את תהליכי ההסלמה. בדרום הרצועה בוצע ביום שישי האחרון ניסיון חדירה של עשרות פלסטינים במקביל, ובצה"ל מעריכים כי מדובר באירוע שיחזור על עצמו, אולי בהיקפים גדולים יותר. גם האוהלים הלבנים, אותם מחנות מחאה שהוקמו לצורך אירועי תהלוכת השיבה, הולכים ומתקרבים לגבול: בתחילת העימותים היו במרחק של 700 מטר מהגדר, וההערכה היא שהפלסטינים ינסו למקם אותם בשבועות הקרובים במרחק הקטן מ־300 מטר.
חמאס הוכיח בחודש האחרון שליטה כמעט מוחלטת ברצועה מול ארגוני הטרור האחרים. ברצותו, ירי רקטות לעבר ישראל אינו מבוצע. אבל סוף מאי יכול להוביל לשינוי כיוון. בהנחה שאירועי הגדר לא יביאו לשינוי במצבו, חמאס יגיע לבסוף למסקנה כי מחאת ההמונים אינה כלי אפקטיבי דיו. לנוכח מצוקתה של הנהגת הארגון, המצב הכלכלי בעזה, הבידוד המדיני והסיכוי האפסי להגיע להסדרה, ייתכן שבעתיד הקרוב נהיה שוב עדים לתקריות עם מחבלים חמושים, ניסיונות הנחת מטעני חבלה על הגדר וירי רקטות, לצד הרבה יותר תקיפות של צה"ל ברצועה.
האמירה הכמעט קבועה של מערכת הביטחון כי לחמאס אין אינטרס בעימות, עומדת כעת למבחן. אולי, כמו בצוק איתן, דווקא מצוקתו של הארגון תוביל אותו לעימות של חוסר ברירה. סבבי האלימות ברצועה בכל כמה שנים אינם צו משמיים, אבל כדי למנוע את הסבב הבא יש צורך במהלך מדיני בעזרת שחקן בינלאומי נוסף, מה שלא ממש עומד כיום על הפרק.
מבחינת צה"ל, המטרה ברורה: לצלוח את מאי בשלום. משם, הדרג המדיני הוא שיצטרך לקבל החלטות. לא רק מול חמאס, אלא גם בזירה הפלסטינית ביהודה ושומרון, שם הדברים הקשים והאנטישמיים שהשמיע השבוע אבו מאזן מכניסים אותנו באופן כמעט רשמי לעידן שאחריו.
2. לצד המתיחות בעזה, מערכת הביטחון דרוכה גם בצפון. לפי הערכות, נקמה איראנית על התקיפות המיוחסות לישראל היא רק עניין של זמן.
התקיפה האחרונה שיוחסה לחיל האוויר בחמה ובחלב פגעה ככל הנראה בחלק מיכולת התגובה האיראנית. הפיצוצים האדירים שהרעידו את האדמה ותמונות ההרס מבטאים את כמות חומרי הנפץ שהיו במעמקי הבונקרים של משמרות המהפכה. אבל צה"ל וגופי הביון הישראליים לא מחפשים רק את טילי הקרקע־קרקע, שבאמצעותם יוכלו האיראנים לאיים על כל שטח ישראל, אלא גם מערכות הגנה אוויריות מתקדמות. לא מן הנמנע שלצד הפגיעה בטילים לטווחים בינוניים, נרשמו הישגים גדולים גם בתחום זה.
התקיפה האחרונה עברה בשקט יחסי, והפרסום של ארכיון הגרעין שטף את הכל, אבל מדובר בפרק נוסף בחשבון לא סגור של האיראנים עם ישראל. בחודשים האחרונים נהרגו בתקיפות שמיוחסות לצה"ל עשרות קצינים, יועצים ומומחים איראנים. זה לא עניין שהאיראנים מתכוונים להבליג עליו לאורך זמן. סביר להניח שגם במקרה זה, לדיונים ב־12 במאי בנושא הסכם הגרעין יש השפעה על דרך הפעולה של האיראנים בסוריה. באיראן יש קולות שונים, אבל פעולת תגמול נמצאת בקונצנזוס בקרב הצמרת בטהרן. הוויכוח הוא רק על העיתוי וההיקף של הפעולה.
הצמרת הביטחונית־מדינית הישראלית נחושה להמשיך באותו קו - לא לאפשר לאיראנים לבנות תשתית מבצעית בסוריה. על כך יש הסכמה מלאה בין ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. היכולות הטכנולוגיות הגבוהות של מערכי ההגנה האווירית שמנסים האיראנים למקם בסוריה, לצד הטילים לטווחים בינוניים וארוכים, הם קו אדום מבחינת ישראל, גם במחיר של עימות ישיר. ההערכה המובילה בישראל היא שגם אם תתרחש התנגשות צבאית, היא תהיה מוגבלת בהיקפה, ותסתכם בכמה ימי קרב בצפון ולא במלחמה כוללת. בנוסף, לפי הערכות בצה"ל, חיזבאללה לא יצטרף למערכה, שאינה משרתת בעת הזו את האינטרסים שלו בלבנון.
אבל בשורה התחתונה, מדובר בהערכות בלבד. קשה לחזות את היקף העימות ועוצמתו בהתנגשות חזיתית בין מדינות. כחלק מלקחי המלחמות הקודמות, הדרג המדיני מחויב לבדוק לעומק את התוכניות המבצעיות, את כשירות הצבא ואת מוכנות העורף לתרחיש המסוכן ביותר - מלחמה שונה באופיה ובעוצמתה מכל מה שהכרנו מאז מלחמת לבנון השנייה.
בהקשר זה, מידור הקבינט בנושא ארכיון הגרעין האיראני מחשש להדלפות מעיד על חוסר אמון ואינו סימן טוב לבאות - מה שאולי יכול להסביר מדוע היה חשוב לנתניהו לתקן את "חוק יסוד: הממשלה", כך שבמקרים חריגים רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל לבדם החלטות ביטחוניות דרמטיות.
הרבה בחודש המשמעותי הזה תלוי ברמת הביצוע של צה"ל, שצריך לעמוד במשימותיו בצפון ובדרום בלי ליצור הסלמה. אבל לאחר מכן, ובעיקר בכל הקשור לזירה הפלסטינית, תידרש ישראל למדיניות ברורה ולהחלטות מצד הדרג המדיני.